מכון יסודות - יוזמות חברתיות

  • Full Screen
  • Wide Screen
  • Narrow Screen
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

קליניקת מומחים

consulting-smallבין תחומי ההתמחות של הקליניקה: ייעוץ משפחתי, ייעוץ זוגי, גישור בין הורים וילדים.

לחצו כאן לקבלת פרטים נוספים

ארגזי כלים

toolbox-smallלהורים, אנשי חינוך ובני נוער, מה לעשות, איך לעשות. מערכים, מידע, כלים...

לחצו כאן לצפייה בארגזי הכלים

הכשרות לאנשי חינוך

shituff-matach

ממשובי לקוחות: "רכשתי כלים והמרצה פתחה לי אופקים ליצירתיות ומחשבה אחרת".

לחצו כאן לפרטים נוספים

חמישי, 11 אוגוסט 2011

מניעה מהי

אנשי מקצוע רבים בתחום החינוך, בריאות הציבור והטיפול משתמשים במושג מניעה. עם זאת, קיימת תחושה שנעשה במושג שימוש יתר.

מניעה מתייחסת למספר רב של תופעות חברתיות הנתפסות כפוגעות, מזיקות ובלתי רצויות. העוסקים במניעה מגדירים תופעות חברתיות כבעיה. עד למאה ה-20 אלימות כלפי ילדים לא נחשבה כבעיה ויש עדיין מי שזוכר את השימוש במקל על ידי המורה. אלימות כלפי ילדים הוגדרה כבעיה על ידי מוסדות החברה רק במאה ה-20 של האלף הקודם והוגנה באמנה מיוחדת לזכויות ילדים שהתקבלה בעצרת האום רק בשנת 1989. מכאן שהתנהגות אנושית תחשב כבעיה רק כאשר החברה, הקבוצה או הפרט יגדירו זאת כבעיה. במסגרת ההתנהגויות הנחשבות לבעיה יכללו בדרך כלל התנהגויות הנתפסות כמזיקות לשלומו הנפשי והבריאותי של הפרט למשל שימוש בסמים, קיום יחסי מין לא בטוחים ועוד, או התנהגויות שעלולות לגרום נזק בריאותי או נפשי לסובבים.

לאחר שהחברה מגדירה התנהגות אנושית כבעיה, היא מקימה מוסדות שמטרתם לפתח דרכי התערבות על מנת למנוע התפתחותן של אותן תופעות והכשרת אנשי מקצוע שיעסקו באופן מקצועי במיגור התופעה.

עם זאת, גורמים רבים אחראיים למניעת מצבי הסיכון. ראשית לפרט עצמו ישנה אחריות, לאחר מכן למשפחה, לקבוצת השווים ולבסוף לקהילה. לדוגמה, על מנת למנוע שימוש בסמים, הפרט צריך לקחת אחריות מלאה על התנהגותו. לעיתים הוא זקוק לעזרה ולכן למשפחה, לקבוצת השווים ולקהילה יש אחריות לעזור לאדם על מנת שלא ישתמש בסם.

דרכי ההתערבות הן רבות ומגוונות אך יש להתמקד בארבעה תחומים מרכזיים: מניעת חשיפה לחומרים או מידע הקשור להתנהגות, חיזוק עמדות השוללות את ההתנהגות, מתן מענה חלופי לצרכים המעודדים את ההתנהגות הבעייתית, ולבסוף חיזוק מנגנוני הרתעה.

אחת הסוגיות המעסיקות את אנשי המקצוע בתחום המניעה היא היכן להשקיע את המשאבים.האם להשקיע בתוכניות סלקטיביות המיועדות לאוכלוסיות הנמצאות בסיכון גבוה או להשקיע בכלל האוכלוסייה בתוכניות אוניברסאליות?

כמו כן, האם להשקיע את המשאבים במניעה ראשונית שמטרתה לצמצם מצבי סיכון בקרב אנשים שעדיין לא נחשפו לבעיה, מניעה שניונית בקרב האוכלוסייה שכבר סובלת מהבעיה באופן מזדמן או במניעה שלישונית המכוונת לאוכלוסיה פגועה או חולה במצב כרוני, כאשר המטרה הינה למנוע החרפה, נזקים ושיקום האנשים הנפגעים על מנת להחזירם לרמת תפקוד סבירה.

סוגיה נוספת המעסיקה את אנשי המניעה הינה מה יעיל יותר? קביעת מדיניות חברתית באמצעות חוקים וכללים ואכיפתם או לחנך למניעה באמצעות הסברה ודיאלוג.

לבסוף נשאלת השאלה מי יכול להשפיע על ההתנהגות של המתבגר בצורה הטובה ביותר, ההורים, המורים, האחים החברים, אנשי מקצוע או אולי אנשים ש“נפלו וקמו” לאחר תקופת סבל ממושכת?

יש לציין שבשנים האחרונות, יותר אנשי מקצוע רואים בדמויות ההוריות כבעלי היכולת להשפיע על התנהגות המתבגר בצורה הטובה והיעילה ביותר.

חמישי, 11 אוגוסט 2011

חשיבותה של דוגמא אישית

אני אישית מאמינה שתפקידנו כמבוגרים לאהוב, לשמור, לתמוך, לחנך וללמד. והכול מתחיל בדוגמה אישית. הדוגמה האישית משקפת לילד איך אנחנו רואים את מה שעומד על הפרק, מציעה דרכים להתמודדות ומראה שזה אפשרי לעשות.

לפני שבועיים ישבנו לאכול ארוחת צהריים וראיתי שהבן בן ה- 10 שלי לא כתמול שלשום. מה קורה שאלתי. לא, זה שום דבר, הוא ענה, כואב לי הראש וגם הגב קצת כואב. הגב ממה? עידו משך לי את הכסא לפני שהתיישבתי ונפלתי לא טוב. האמת שהוא נורא נבהל כשראה איך נפלתי ואיזו מכה חטפתי והוא נורא התנצל ובא לראות אם אני בסדר. אבל אחרי זה איתמר בכוונה עשה לי שוב את אותו הדבר, ואז כשבכיתי הוא צחק עלי שאני מתבכיין. אבל כבר נורא כאב לי.

לכאורה מעשה "קונדס" מוכר וידוע, לא אלימות קשה, אבל בסופו של דבר הבן שלי הגיע עם כאבי ראש וגב הביתה, ילד פגע בו בכוונה למרות שראה כבר את התוצאות.

אחרי שבועיים של קשר בבטן שהטריד ולא עזב, החלטתי שאני מרימה טלפון לאמא של איתמר.

הייתי מאוד נבוכה ולא ידעתי באיזו תגובה אתקל. התחלתי את השיחה בגמגום ואמרתי לה שאני רוצה שנדבר רגע על משהו, לא דרמטי אבל שאני רוצה לשתף אותה. לשמחתי מיכל הקשיבה, שאלה אם הבן שלי בסדר, שאלה אם פניתי למורה שתדבר על זה בכיתה, וחשבנו יחד איך היא תדבר עם הבן שלה לא מהמקום הכועס והמאשים אלא מהמקום המאיר והמסביר.

אני אישית מאמינה שתפקידנו כמבוגרים לאהוב, לשמור, לתמוך לחנך וללמד. והכול מתחיל בדוגמה אישית. הדוגמה האישית משקפת לילד איך אנחנו רואים את מה שעומד על הפרק, מציעה דרכים להתמודדות ומראה שזה אפשרי לעשות.

לכן:

אם אני אשתוק כשהבן שלי נפגע, גם הוא ילמד לשתוק.

אם אני אקבל פגיעה וארים ידיים, גם הוא יעשה זאת ויחשוב שככה זה עובד.

הוא גם ילמד שאין מה לפנות אליי כי אני לא כתובת לקבלת עזרה.

אם אני לא אתגבר על הקושי והמבוכה שלי איך אצפה ממנו אחר כך להתמודד עם רגשות דומים.

לעומת זאת:

כאשר אני אפעל הוא יראה שיש כאן מצב שלא עוברים עליו לסדר יום. הוא יראה שאני מתמודדת עם המבוכה והקושי שלי ופועלת ואולי זה יעודד אותו לעשות כמוני. הוא ילמד שאני כתובת כאשר הוא זקוק להגנה ושאני יכולה להראות לו דרכי התמודדות.

כאשר אני אהיה בדיאלוג אולי גם הבן שלי ילמד להיות בדיאלוג עם החברים, המורים ואיתי.

כאשר אני אהיה בדיאלוג עם ההורה מהמקום של שיתוף ולא תלונה או איום אולי נעשיר זה את זה ונחשוב יחד על דברים ופתרונות חדשים. וזה מה שהילד שלי - לפתוח,לחשוב יחד ולחפש פתרונות.

מהצד זה נראה כגן עדן, להסתכל על כל השפע שיש היום לילדים ולנוער. אך המחיר שהם משלמים על כך הוא יקר וכבד.

כשילד נולד, הוא נטמע בחברה בה הוא גדל, מושפע ממה שעיניו רואות ומוחו קולט ומהנורמות אותן הוא למד בביתו ובסביבתו הקרובה. הוא עדיין נטול שיפוט או ציניות, והוא מאמין בתום בדברים אותם הוא קולט וחווה.

בעבר כשהמדיה היחידה הייתה מכתבים וגלויות, כשרדיו היה מקור המידע העיקרי והיה "שח-רחוק" אחד לכל השכונה, הילדים היו מוגנים בתוך קהילה ובנו לעצמם ילדות בטוחה, עם הרבה דמיון וזמן לגדול.

כיום, כשילד נולד לתוך המציאות האינטרנטית, לתוך עולם הטלוויזיה ולתוך המסרים של קלטות, די.וי.די או משחקי מחשב, הוא קולט את העולם אחרת לחלוטין. עבורו ישנה אינפורמציה חיצונית רבה לעבד, עד שלעיתים נדמה שאין לו זמן לעצור, ליהנות מילדותו ומהמידע הפנימי הקיים אצלו.

אם נמשיל את השינוי שחל בתרבותנו למכולת זה יראה כך: כשהיינו ילדים היו על המדף- מסטיק עלמה, שוקולד פרה, אשל ולחם שחור, ופסיכולוגיית הצריכה טרם התפתחה. כיום במכולת, הפיתוי והמגוון רבים, וילדינו צריך לעמוד מול כל המדפים ולבחור – ובמכולת חייהם הבחירה קשה ומורכבת מאוד, והם נדרשים לה מגיל צעיר.

הצבע, השפע, המותג והשאלה: "כיצד אני מגדיר עצמי?" בעזרת כל אלה מובילים את ילדינו בדרך לא פשוטה אל הבחירה.

ודווקא בנקודת הבחירה תפקידו של ההורה הופך משמעותי לאין שיעור וזאת מפני שילדו זקוק להכוונה, הוא מצפה לה ועלול לאבד את דרכו בלעדיה.

לכן, הקשבה ,הסיוע במיון האפשרויות ובבחירה של אחת מתוכן, יצירת מרחב אצל הילד אשר מאפשר תהייה ובדיקה, עשויים לסייע הן להורה והן לילד בהתמודדות עם "המכולת" של המילניום החדש.

מהצד זה נראה כגן עדן, אבל רק מהצד.

* עובד סוציאלי ומנחה קבוצות

הטור יעסוק ביחסי הורים-ילדים. ננסה להבין, ללמוד ולשכלל דרכי התמודדות מתוך אירועים שגרתיים שבהם אנו נתקלים כהורים. אנו רגילים ללמוד מחוסר הצלחות ולהציע פתרונות, כאן אנסה להביא דוגמאות להתמודדויות הוריות מקדמות.

מריבות בין אחים הוא דבר שבשגרה. הקטנים לוקחים לגדולים, הגדולים משתלטים על הקטנים וכולם ביחד חוברים למזימה אחת "לשגע אותנו". לעיתים קרובות ובאופן טבעי, אנו מצפים מהאח (הכוונה היא לזכר או לנקבה) הגדול לוותר לאחיו הקטן. הרי הוא גדול יותר, בוגר יותר ומבין יותר. האם הציפייה שלנו אכן מסייעת לו לוותר? לא בטוח.

לאחרונה הייתי נוכח בסיטואציה בה האח הקטן (4.5) התיישב לשולחן במקום הקבוע של אחותו (בת 8). מייד התחיל ביניהם ויכוח מי ישב איפה. עברו כמה דקות והעניין לא נפתר ומתחילים בכי וצרחות. באמירתה הראשונה, פנתה האם לאחות הגדולה וביקשה ממנה לוותר לאחיה הקטן הפעם, אך הבת סירבה בתוקף "זה המקום שלי!!" בכתה-צעקה. האם שינתה אסטרטגיה והחליטה לצדד בעמדתה של האחות הגדולה ולעמוד לצידה בויכוח – הרי זה אכן מקומה הקבוע סביב השולחן. לאחר זמן קצר מאד הסכימה האחות מיוזמתה לוותר לאחיה ללא הפצרות מצד האם. מעניין היה לראות שכאשר היא הרגישה בטוחה במקומה ושאימא מגינה על מקום זה, יכלה האחות הגדולה לוותר עליו בקלות.

* זיו סופר — עובד סוציאלי, מטפל ומנחה קבוצות

מתי בפעם האחרונה קיבלתם טלפון מהמורה של הילד שלכם שרצתה לשתף אתכם בכך שהילד נראה לה קצת עייף לאחרונה, לשאול אם הכול בסדר, לחשוב יחד אם יש משהו שאולי מטריד אותו או שאולי כדאי לעזור לו וסיימתם את השיחה בקביעה לדבר שוב מחר, אחרי שתשוחחו עם הילד על מנת לחשוב יחד מה הכי נכון לעשות?

או לחילופין, מתי בפעם האחרונה הרמתם טלפון למורה לומר לה שאתם נהנים לראות את הילד שלכם עובד על פרויקט שהיא נתנה ושוחחתם על צורת העבודה בפרויקט והמשמעות שיש לכך עבור ילדכם?

רוב השיחות בין הורים למורים מתקיימות בעשר דקות בערבי הורים או סביב בעיות שהמורים או ההורים נתקלים בה. כשבית הספר מרגיש שהבעיה חמורה הוא מזמן את ההורים. כשההורים מרגישים שהבעיה חמורה, הם מאשימים את המורה בקשיים שהילד חווה ולעיתים אף פונים לבית הספר להתלונן.

נראה לי שקצת איבדנו את הרעיון שהן בית הספר והן אנחנו ההורים ראשית וקודם לכל, אמורים לחנך את הילד ולדאוג לשלומו. שכחנו שאנחנו מאותו צד של המתרס.

אז נכון, יש מגבלות מעשיות, מורה מתמודד עם עשרות ילדים ביום, הוא לא יכול בכל יום לשוחח עם כל ההורים. ונכון אנחנו ההורים (ורוב המורים הם גם הורים) קורסים לעיתים תחת לוחות הזמנים שלנו. ונכון גם שלפעמים בעומס ואפילו בהתנהגות של הילדים קשה לנו להיות אמפטים כלפיהם. נכון גם שבכיתה של שלושים וחמישה ארבעים תלמידים מורה לא תמיד יכול לשים לב לכל פרט אצל כל ילד.

יחד עם זאת, חלק מהדברים יכולים להיראות אחרת אם נחלוק במטרה וכן, גם במטלה. אם נהיה בתקשורת שוטפת ומשתפת. אם נדאג להכיר, להעשיר, לגבות ולהשלים זה את זה, המורים וההורים.

בשיחה על הנושא, ציינה אחת המורות:

"תראי, אם אני נותנת עונש לילד וההורה מתקשר לצעוק עלי בטלפון ואומר לי שהילד שלו לא יעשה את העונש שהוטל עליו, אז על איזו תקשורת את מדברת?". עניתי שיכול להיות מצב בו הורה מרגיש שהילד קיבל עונש לא מוצדק או שלא מתאים לילד. המשכתי ואמרתי שאני כהורה לא הייתי מבטלת כך עונש שמורה נתן/ה כדי לא לערער את סמכות המורה אל מול הילד, אבל כן הייתי מתקשרת לשוחח איתה. היא שאלה בחיוך "לסגור חשבון הא?"

נבהלתי. האם זו החוויה התקשורתית המאפיינת את יחסי ההורים והמורים כיום?

הרי יכולה להתקיים, במקרה כזה, שיחה בה אני מכבדת את המורה ומניחה שהיא מכירה את הילד, את פרטי האירוע, את הנהלים של בית הספר ושהיא קיבלה החלטה מושכלת (גם אם מוטעית). מעבר לכך, חשוב שנזכור שהמורה היא דמות חינוכית שללא סמכות לא תוכל לקיים את עבודתה. כמו כן, חשוב שהמורה תנהל תקשורת אמפטית עם ההורה גם כאשר הוא מביע אי שביעות רצון. הורה שבוחר להתקשר, צריך להדליק אצל המורה נורה אדומה ולעורר הקשבה . המורה צריכה להניח שיתכן ועלה בבית משהוא שחשוב שהיא תהיה מודעת לו.

הדיאלוג שצריך להתקיים כאן הוא דיאלוג של שיתוף והשלמה, כל אחת משלימה לשנייה את החלק בתמונה שהשנייה לא יכולה לראות ויחד (לעיתים גם עם הילד) נקבל החלטה שלמה ומושכלת.

במקרה אחר שנחשפתי אליו, פרץ אחד הילדים בכיתה מסוימת למייל של אחת הילדות. הוא שלח בשמה תמונות פורנוגרפיות לחברותיה. בית הספר טיפל באירוע. הייתה שיחה בכיתה, הילדים נענשו ובין היתר חויבו לכתוב על האירוע מה ההשלכות והמשמעויות של האירוע מבחינתם. הורי הילדים הפוגעים זומנו לשיחה עם הילדים והמנהלת, התמודדות ישירה ויעילה לכשעצמה. אולם, שאר הורי הכיתה לא שותפו באירוע. כמובן שהשמועות עשו להן כנפיים והגיעו לחלק מהבתים בצורה לא מבוקרת. לדעתי חשוב היה שבית הספר היה פונה באופן מסודר אל כלל הורי הכיתה,מידע אותם על מה שקרה, מסביר באילו פעולות נקט ואילו מסרים העביר לילדים, ולהנחות את ההורים להמשך תגובה ולעיבוד הדברים בבית. האירוע העלה סוגיה חשובה של התנהגות ברשת, הילדים (גם אלה שלא מעורבים ישירות) חוו דברים סביב הטיפול שנעשה בבית הספר. חשוב שההורים יהיו מודעים גם לדברים שקורים ברשת אבל גם למה שילד שלהם, קורבן, תוקפן או צופה מהצד, חווה סביב האירוע. חשוב שהורים יקבלו הדרכה לגבי סוגיות שקשורות לשימוש ברשת ותפקידם ומקומם כהורים. בנוסף, מתבקשת שיחה משלימה בין ההורים לילדים בבית במובן של השלמת ההתערבות שנעשתה על ידי בית הספר. מסרים חינוכיים שהועברו על ידי בית הספר צריכים לקבל השלמה מהבית. בעיקר ששימוש ברשת מתבצע בעיקר במרחב הביתי. שאלות שהילד רוצה לשאול יכולות לקבל מענה בשיחה עם ההורים, והורים יכלו "להשתמש באירוע" על מנת לשתף גם אחים בשיחה. שיתוף פעולה כזה לא רק מביא לעבודת מניעה טובה ושלמה יותר אלא מעמיד את ההורים והמורים כגוף אחיד של מבוגרים הפועלים בשיתוף פעולה על מנת לחנך את הילד ולתת לו תמיכה ומענה בשעת הצורך . מעבר למסרים הישירים הנוגעים לנושא, מועבר לילד מסר שהוא מוקף מבוגרים שנמצאים שם בשבילו. תהליך הסוציאליזציה בו אנו מלמדים את הילד את ההתנהגות המקובלת בחברה מקבל משנה תוקף כאשר יש אחידות מסרים בין מבוגרים שונים.

גם במקרים של בעיות כיתתיות חשוב לשתף את ההורים. ההורה צריך לדעת על אירועים חברתיים שילדיו חווים בין אם הם מעורבים ישירות או צופים מהצד. הורה צריך לדעת לא רק על הישגיהם האקדמיים של ילדיו. אלא גם על חשיפה לאירועים שונים הכוללים התנהגויות בלתי הולמות, עונשים, כעסים, פחדים וכדומה המשפיעים רגשית והתנהגותית על ילדינו. לא תמיד הורה יכול לקבל תיאור מלא או מידע ישירות מהילדים גם אם יתעניין וישאל. כמו כן, יש מצבים בהם התמודדות יעילה עם בעיות התנהגותיות אינה יכולה להישאר רק במישור האישי, ומחייבת התייחסות כיתתית הכוללת אחידות בתגובה של כלל ההורים והמורים.

התנאי לשותפות יעילה בין הורים למורים היא שהדיאלוג יתנהל לא ממקום מאשים או מאיים אלא ממקום של שיתוף. שיהיה לכל צד ברור שמטרת הצד השני היא טובתו של הילד. שכל צד יקשיב לנאמר ויראה בזה הזדמנות ללמידה, לייעול ולמינוף. שלא תהיה התגוננות או הדיפה.

דיאלוג בין ההורים וצוות בית הספר הוא דיאלוג חיוני שמטרותיו:

  • ראיית והבנת הילד בצורה השלמה ביותר.
  • הבנת השיקולים השונים של שני הצדדים.
  • הכרות בין ההורים לצוות המאפשרת הבנה הדדית טובה יותר והתאמה נכונה יותר של דרכי הטיפול באירועים שונים.
  • חיפוש פתרון מושכל ושלם.
  • השלמה והמשכיות של בית הספר בבית ושל הבית בבית הספר בכל הקשור למסרים חינוכיים, בתמיכה והעזרה והפעלת סנקציות במידת הצורך.

לשם כך על הדיאלוג להיות: רציף, לא מאיים ולא מאשים, גלוי ומשתף, כולל הקשבה אמפטית ומכבדת וממוקד בילד ובמטרה.

הדבר דומה להורים גרושים. שניהם אוהבים את הילד, שניהם רוצים בטובתו. למרות המגורים בבתים נפרדים וחלוקת זמן הבילוי הנפרד עם הילד, המטרות של שני ההורים זהות, משותפות ומחייבות שיתוף פעולה ותקשורת פתוחה ורציפה. דיבור כעוס בעת משבר לא יתרום לילד, אלא דיאלוג הכולל שיתוף במידע, חשיבה משותפת ומתן תמיכה ופתרון בצורה השלמה והטובה ביותר.

מערכת החינוך משקיעה משאבים רבים בשילוב הורים בתוכניות מניעה בית ספריות. עם זאת, לעיתים קרובות בתי ספר נמנעים מלהפעיל תוכניות עם הורים בשל היסטוריה של כישלונות בכל הקשור להגעת הורים לתוכניות. למרות הקושי הקיים לכל העוסקים במלאכת המניעה, ברור שלהורים יש את התפקיד המרכזי במניעת מצבי סיכון ובחינוך למניעה. לאור זאת, קיימת חשיבות רבה לשתף ולערב הורים בכל דרך אפשרית בתוכניות ולא להשאיר את מלאכת המניעה לפעילויות המיועדות לתלמידים בלבד.

סיבות לקשיים בשיתוף הורים בתכניות מניעה בשל התנהגות הורית:

למספר רב של הורים אין זמן "להיות הורים" ולהגיע לפעילויות בית ספריות. לא מעט הורים עסוקים יותר בצרכים הכלכליים של ילדיהם ופחות בצרכים החינוכיים. חוסר הנוכחות ההורית מקשה על הורים לבסס סמכות הורית ולהתמודד בצורה יעילה עם מצבי סיכון. חלק לא מבוטל מההורים נמנעים מלהתמודד בצורה אסרטיבית עם ילדם בשעת הצורך, תקשורת הנדרשת על מנת למנוע מצבי סיכון, כולל תקשורת אסרטיבית עם ילדים המתנגדים שהוריהם ייטלו חלק בפעילויות בית ספריות. לא אחת שמעתי הורים שלא הגיעו לפעילות כי "הבן שלי לא הרשה לי". ישנם ילדים המונעים מהוריהם להגיע לפעילויות בצורה עקיפה ובצורה ישירה.

סיבה נוספת קשורה לקשיי שפה של חלק מההורים, בעיקר הורים עולים מחבר העמים ויוצאי אתיופיה. כיום יש מעט תוכניות בחינוך הפורמאלי המנסות להתמודד עם תחושת הניכור, הזרות וחוסר ההבנה שהורים עולים חווים, ולכן הם לא מגיעים לפעילויות.

כמו כן ישנם הורים "שחיים בסרט" כפי שבני-נוער נוהגים לציין. לא אחת אני שומע הורים המציינים שהפעילות "לא קשורה לילד שלי ". הורים רבים לא יודעים מה קורה עם ילדם במרחבים שבהם הם לא נוכחים ומאמינים שמצבי סיכון לא קשורים לילדים שלהם.

סיבות לקשיים בשיתוף הורים הקשורים למערכת החינוך:

תפיסת בית הספר ודפוסי ההתמודדות של המערכת החינוכית תורמת גם היא לא אחת לקושי של שילוב ושיתוף הורים במלאכת המניעה. ראשית, ניתן לראות בחלק לא מבוטל מבתי הספר חוסר מוטיבציה של הצוות החינוכי (בעיקר המורים) לשלב ולערב הורים בתוכניות מניעה. הסיבות כוללות בין היתר עומס עבודה, תחושת ייאוש של אנשי החינוך מניסיונות כושלים, חוסר במסורת בית ספרית לגבי שותפות ומעורבות הורית ופחד מהורים ומתגובות הורים. לעיתים, כאשר אנחנו מגיעים לקיים פעילויות הורים-ילדים בבתי ספר, אנחנו צריכים "להרגיע את הצוות החינוכי" בשל המתח הרב שבו הוא נמצא בגלל מהמפגש עם ההורים.

סיבות נוספות קשורות לדפוס היחסים והתקשורת בין הצוות החינוכי להורים. רוב בתי הספר, בעיקר חטיבות ביניים ותיכונים, יוצרים קשר עם הורים בנושאים הקשורים ליכולות הקוגניטיביות והלימודיות של הילד, בהקשר לאירועי חרום או בעקבות ביקורת של ההורים כלפי המסגרת החינוכית. כמעט ולא קיימת חשיבה משותפת ופעילויות חווייתיות המערבות ומשתפות הורים באופן רציף.

כמו כן, משאבים מוגבלים, חוסר חשיבה יצירתית ושווק לא יעיל של תוכניות, תורמים גם הם לקושי הקיים בשילוב הורים.

כיצד ניתן לשלב הורים בפעילויות המניעה הבית ספריות?

מניסיוננו בעבודה עם מספר רב של בתי ספר, ניתן לראות דפוסי עבודה בית ספריים המובילים להצלחה בשילוב הורים בתוכניות. להלן רשימה חלקית של דפוסים אלו:

  • בתי ספר המשתפים הורים בתוכניות בצורה ממוקדת וקצרת טווח.
  • בתי ספר עם מסורת של שותפות ומעורבות הורית על בסיס אמפאתי.
  • בתי ספר שמשתפים בצורה פעילה וועדי הורים בתהליכים חינוכיים.
  • בתי ספר שלא נרתעים מלהשתמש בכל האמצעים האפשריים על מנת לשווק את הפעילויות.
  • דרישה חד משמעית למעורבות והגעת הורים, כולל הטלת סנקציות כלפי תלמידים שלא מגיעים לפעילויות.
  • תוכניות שהורים וילדים מגיעים יחד לפעילויות.
  • בתי ספר שלא מאוימים מביקורת של הורים, אלא רואים בה הזדמנות ליצירה משותפת.
  • בתי ספר הרואים בחיזוק הקשר עם ההורים כמטרה המעוגנת בצורה שיטתית בסדר היום הבית ספרי.
  • בתי ספר שלא נבהלים מכישלונות ורואים את השיתוף כתהליך.

כיצד ניתן לקדם שותפות של הורים בתוכניות הבית ספריות?

  • לחזק את האמונה הפנימית בחשיבות הקיימת בשיתוף הורים בקרב מורים.
  • לחזק שותפות הורים פעילה בתהליכים חינוכיים המתרחשים בבית הספר ולהגביר את הציפייה והדרישה מההורים למעורבות, כולל מעורבות וועדי הורים בתכנון, קבלת החלטות ושווק.
  • להימנע מלראות בהורות המודרנית הורות במשבר, אלא הורות בשינוי. הורות הזקוקה להדרכה בתוכניות קצרות טווח בהן מתקיימת תקשורת ישירה בין ההורים לילדיהם ולא רק מפגשים בהם ניתן ידע להורים.
  • להעביר מסר להורים שבלעדיהם, יכולת מערכת החינוך להתמודד עם הבעיה מוגבלת.

עצות לבתי ספר המעוניינים לשווק תוכניות המשתפות הורים ביתר יעילות:

  • שימוש באמצעים אלקטרוניים כולל דוא"ל, SMS ואתר בית הספר.
  • ניצול אסיפות הורים לשווק תוכניות ותזכורות לגבי פעילויות עתידיות כולל עלוני הסברה.
  • דיוור הזמנות לפעילויות הורים ישירות לבית ההורים.
  • יצירת קשר ישיר עם ההורים כולל טלפונים.
  • לעודד עבודה מערכתית ולא לראות בתוכניות "פרויקט של היועצת".
  • דרישה מההורים למעורבות בתהליכים השונים.
  • פרסום התוכניות בכל דרך אפשרית.

במפגשים שלי עם הורים בקבוצות להדרכה הורית ובייעוץ פרטני, אני מוצאת כי בכל הקשור להדרכה הורית, עדיפה העבודה וההשתתפות של ההורים בקבוצה על פני הייעוץ האישי.

הקבוצה נותנת לגיטימציה לשאלות. כאמא לשני ילדים וכמנחת קבוצות הורים, אני מזהה שהורים רבים מתלבטים בשאלות דומות כגון "איך גורמים לילד לישון במיטה שלו, כל הלילה"; "הילד לא רוצה להכין שיעורי בית, לעזור לו, או לא?"; "שני הילדים שלי לא מפסיקים לריב. להתערב או לא להתערב?", שאלות אלו ואחרות חוזרות על עצמם במפגשי הורים. השאלות של ההורים הן שאלות נכונות, לגיטימיות ואף חשובות. הורה ששואל את עצמו שאלות ובודק את עצמו, הוא הורה שלוקח אחריות על תפקידו ההורי. כאשר השאלות מקבלות ביטוי במרחב הקבוצתי הן מאפשרות לשאר ההורים לחוות את הלגיטימיות הקיימת בעיסוק בשאלות אלו ולדעת שהם אינם היחידים "שלא יודעים כיצד להתמודד".

הקבוצה היא סיטואציה המבנה מסגרת זמן מוגדרת ומחייבת שבה עוצרים לחשוב. ראשית, במובן הטכני. המפגשים מתקיימים בשעות ותאריכים ידועים ולא גמישים. אי אפשר להזיז או לבטל בהתאמה אישית כשעייפים או לחוצים. בנוסף, פעמים רבות הורים שנתונים בלחצי עבודה, פרנסה, זוגיות, וכמובן גידול הילדים, לא מספיקים לעצור ולחשוב. הם פועלים מכוח האינרציה, במעין "שעטנז" המורכב מההתנסויות שלהם, מעברם האישי, מהלמידה שהתרחשה בבית הוריהם, מההתמודדויות שהם רואים אצל אחרים ובעיקר מהצורך "לשרוד" ולעבור עוד "אחר הצהריים בשלום". במפגשים עם הורים אני מזהה הורים מבולבלים, עייפים ומותשים, אשר במקום להיות "ההורים הכי טובים בעולם", הם מוצאים את עצמם במעין "תוכנית הישרדות" שאינה זוהרת ונוצצת כפי שחשבו. החשיבה המשותפת, המתאפשרת בקבוצה, בעזרת חברי הקבוצה ובאמצעות הנחייה מקצועית, מפתחת אצל ההורים יכולת לעצור רגע, לנשום, לחשוב ולהגיב. התרגול המתקיים בקבוצה בהקשר של סיטואציות שונות יחד עם מגוון דוגמאות של הורים למצבים בהם לא מיהרו לענות ולהגיב, מחזקים את היכולת לנקוט ב"היענות הורית" לא מתוך אימפולסיביות שנענית לקריאות מסוג: "אבל אמא, לכולם מרשים", אלא מתוך מקום אחראי, בוגר ומודע.

הקבוצה מאפשרת הבנת וסימון מטרות. ההורים יכולים להיעזר בקבוצה על מנת להגדיר לעצמם את הדרכים "ההוריות" הנכונות והמתאימות ביותר על מנת להשיג מטרות אלו. בדיון המשותף מוצגת דילמה והורים שונים מתייחסים אליה מנקודות מבט שונות. ניתן להבחין בסדרי עדיפויות שונים במשפחות שונות, בערכים שונים, במטרות שונות אליהן רוצים להגיע, ובעקבות כך צורות פיתרון שונות של אותה הסוגיה. הדבר מאפשר לא רק ראייה רחבה ופתוחה יותר של הדברים, אלא עוזר להורה להגדיר לעצמו מטרות דווקא מתוך ההיבדלות. הוא יכול לזהות באחרים את הדברים שמתאימים לו וגם את הדברים שלא מדברים אליו. לפעמים דברים שאנחנו לא יודעים להגדיר לעצמנו יתבהרו לנו מעצמם כשנקשיב לאחרים.

השיחה הקבוצתית מאפשרת הבנה עמוקה של הקשיים והקונפליקטים המלווים את ההורים ומייצרת תחושה של העצמה. בקבוצה ההורים מגלים שהורים אחרים גם הם נמצאים בהתלבטויות וגם הם טועים. הם נחשפים למגוון התמודדויות ומקבלים תמיכה ממספר אנשים לנסות ולהתמודד עם הדברים בבית. העובדה שמדובר לא רק באיש מקצוע יחיד שאומר מה צריך להיעשות, אלא במספר אנשים שהם הורים כמוהם, שלומדים יחד מה צריך, ושמבינים יחד שלא תמיד יצליחו בכל ושזה אנושי, משפיעה על תחושת המסוגלות. ההורים מדווחים שתחושה זו תורמת מאד לאווירה חיובית בבית. באחד המפגשים סיפרה אמא לילדה בת 13: "הקבוצה חיזקה בי את הביטחון העצמי, גם היום אני טועה ולא תמיד מגיבה נכון, אבל אני לא מרגישה רגשות אשם ולא צורך לפצות את הילדה שלי בדברים שהיא בכלל לא צריכה פיצוי עליהם".

הקבוצה מאפשרת להורים לאסוף "טיפים" מהורים אחרים. מעבר לידע המקצועי המועבר ע"י המנחה, הקבוצה מאפשרת להורים לשמוע מגוון רחב של דרכי התמודדות, פתרונות ואף "טריקים" של הורים אחרים. הדבר מגדיל למעשה את "קופסת הכלים" העומדת לרשות ההורים בהתמודדויות בבית. באחד המפגשים אבא לילדה בת שנתיים סיפר כי ביתו מסרבת לישון לבדה כל הלילה. במפגש המסכם ציין: "בקבוצה למדתי להציב לה גבולות והיום אני ואשתי נהנים משינה משותפת, ללא הפרעות. אני קם ער לעבודה וזה משפר את מצב רוחי ואת האווירה בבית בצורה משמעותית".

הורים רבים מדווחים כי בסופו של דבר המפגשים הקבוצתיים אחת לשבוע היו בבחינת "כיף גדול". אחת האמהות ציינה: "באתי לקבוצה על מנת ללמוד כיצד לגדל את ילדיי ולמדתי לתת גם לעצמי מרחב נשימה בעצם ההגעה שלי לקבוצה. אם אני אהיה מתוסכלת בחוויית ההורות שלי, אפספס את החוויה המשמעותית והנפלאה ביותר של חיי, גידול הילדים".

*דליה הריס-סיאני. MSW. עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות. מתמחה בעבודה עם הורים לילדים בגילאים שונים. הנחתה קבוצות הורים במוסדות חינוך, גני ילדים, ארגונים וחברות. עובדת בטיפול באלימות במשפחה ונותנת ייעוצים אישיים. מדריכה סטודנטים לעבודה סוציאלית.

הקיץ כבר הגיע והילדים יצאו מהמסגרת הבית ספרית אל החופש הגדול. למעבר זה משמעות גדולה בכל הקשור לתרבות הבילוי שלהם, משום שהם יחסרו מסגרת מארגנת בשעות היום, יבלו יותר שעות אל תוך הלילה, ייפגשו יותר עם בני גילם, ואולי החשוב מכל – יהיו זמן רב יותר ללא השגחת מבוגר, משום שאתם, ההורים, לא בחופש.

מבחינת שימוש באינטרנט, שינוי זה מצריך רענון של כללי בטיחות בסיסיים והצבת גבולות ברורים. ראשית, יש לרענן את כללי הבטיחות באשר למסירת פרטים באינטרנט ומפגשים עם מבוגרים ובני נוער שילדיכם אינם מכירים.

שנית, בהעדר צורך לקום מוקדם בבוקר לבית הספר, הילדים ייטו לבלות את שעות הלילה מול המחשב.

חשוב לזכור, כי בשעות אלו יש יותר סיכוי שהמצ'וטטים ברשת הם מבוגרים ולכן יש לציין בפני הילדים עובדה זו ולהגביל את שעות הגלישה. זכרו! גלישה באינטרנט מתוך הבית כמוה כבילוי עם חברים בחוץ – הסכנות דומות, וכך גם צריכות להיות המגבלות.

שלישית, מאחר והילדים נמצאים בבוקר לבדם בבית או עם חבריהם, ייתכן שיתפתו לגלוש לאתרים שאינם לגילם. חשוב שהנוכחות שלכם כהורים במרחב הווירטואלי תהיה ברורה. לכן מומלץ לעבור על היסטורית הגלישה במחשב בשובכם מהעבודה, ולשוחח עם ילדיכם על כך.

לבסוף, מומלץ לשאול את הילדים שאלות ספציפיות לגבי הרגלי הגלישה שלהם. מומלץ לשאול את הילדים מה עשו במשך היום, כמה זמן היו במחשב, היכן גלשו, האם נתקלו בתכנים שאינם לגילם,

האם שיחקו במשחקים ואילו משחקים, האם יש להם

בלוג, האם הם קוראים בלוגים מסוימים באופן קבוע, האם שוחחו ב-ICQ, האם הכירו חברים חדשים. חשוב ששאלות אלו יהיו חלק משגרת השיחה שלכם עם ילדיכם בשובכם מהעבודה. גם אם אינכם יודעים הרבה על מה שאתם שואלים, עצם השאלה תדגיש את הנוכחות שלכם. העניין שלכם וההבנה שלכם יסמנו עבור הילדים גבול ברור באשר לגלישה רצויה ובלתי רצויה.

חופשה נעימה ובטוחה.

• אביטל גרשפלד-ליטוין – פסיכולוגית רפואית מרצה ומנחה במכון יסודות

כמנחת קבוצות הורים, שמתי לב כי אחת השאלות החוזרות ונשנות בקבוצות על ידי ההורים היא: עד כמה להתערב?

אותה השאלה חוזרת בדרכים שונות סביב נושאים רבים ומגוונים כגון: להחזיק לו את הבקבוק, או שיאכל לבד?; לעזור לילדים לסדר או שעליהם לסדר לבד?; שאני אקבע לה מפגשים עם החברות אחר הצהריים, או שעל בתי לעשות זאת לבד?; האם שיעורי הבית שלו באחריותי או באחריותו? לעזור לו או לא?

תהיתי מה באמת ההורים שואלים ומה באמת מטריד אותם. לאחר תהיות הגעתי למסקנה שאחת השאלות המרכזיות העומדות על הפרק היא שאלת האחריות. היכן עובר הגבול בין האחריות שלי כהורה לדאוג להתפתחותם התקינה של ילדי במישורים שונים הכוללים את המישור הפיסי, הנפשי, השכלי והרגשי, ומתי עלי "להעביר את השרביט" אליהם, כך שיוכלו להתנסות בחוויות שונות על מנת שיפתחו את ביטחונם העצמי ואת כישוריהם ויכולותיהם בנפרד ממני, כישויות עצמאיות.

ישנם מצבים בהם התשובה היא פשוטה. זאת כאשר ברור לנו מעל לכל צל של ספק שהילד מסוגל, או לא מסוגל לעמוד במשימה. או למשל, כאשר בני בן ה-12 מעוניין לנסוע לבד עם חברים לאילת למספר ימים, להתארח באכסניה, לצאת ולבלות, אך ורק בחברת בני גילו עלי כהורה, לומר "לא". הרי הוא לא באמת יכול לדאוג לעצמו בסיטואציה כזו. הוא עדיין זקוק להשגחת מבוגר.

אולם מה קורה כאשר הוא רוצה, למשל, לצאת לטיול אופניים עם חבריו? מה צריכה להיות עמדתי כהורה? שהרי מצד אחד בני עוד קטן, אינו מודע לכל הסכנות. אך מצד שני הוא אינו תינוק, הוא מכיר את האזור, חבריו הינם אחראיים בד"כ, הוא מצויד במכשיר טלפון נייד, יש לו כסף לאוכל ושתייה. מה עושים?

חשוב לזכור כי אנו ההורים מונעים משני סוגים של דאגות :

קבוצת דאגות אחת נובעות מניתוח מצב והבנת הסכנות האפשריות, כמו-גם המיגבלות של הילד בהתמודדות עם המצב הנתון. דאגות אלו מתבססות על ניסיון חיים וחכמת האדם המבוגר. אנו מסוגלים לצפות התרחשויות שונות שעלולות לקרות, בעוד שילדינו הרבה יותר תמימים ובדרך כלל רואים למרחק קצר יותר ובזווית ראיה צרה יותר. אנו מודעים ליכולותיהם של ילדינו, למשמעויות של לחץ חברתי ובכלל, "אנו מכירים את ילדינו טוב יותר מכל אחד אחר".

קבוצת הדאגות השנייה קשורה אלינו ההורים ואין לה כל קשר לילד עצמו. מסתבר כי לנו ההורים קשה מאד "לשחרר" את ילדינו ולאפשר להם להתמודד לבד עם החוויות שהחיים מזמנים להם. ניתן לראות זאת כמעט בכל מקום. החל במשחקיות, בהם הורים עטים על ילדים אחרים בחושבם שילדם נפגע כאשר "לקחו לו את התור". או בגנים ציבוריים, כאשר הורים פונים אל הורים אחרים ומתערבים יתר על המידה בקונפליקטים בין ילדים, כשברור שאין כל סכנה לביטחונם של ילדיהם. דרך בית הספר, כשהורים מתעמתים עם מורים המציבים בפני הילדים דרישות שאינן נראות להם, ועד לטלפונים למפקד בצבא כאשר לא מקובל על ההורים שהבן שלהם "יישאר שבת".

אנו ההורים לעיתים נוטים לגונן על הילדים יתר על המידה מול הסביבה החיצונית וגם מול עצמם, במקום לבדוק איך חווה הילד את האירוע ולנתח יחד איתו מגוון תגובות אפשריות. ניתוח זה יאפשר לילד ללמוד איך להתמודד ביעילות גם באירועים עתידיים בכוחות עצמו.

השאלה המתבקשת הנה מה לעשות?

כנראה שהאמת נמצאת אי שם באמצע. כדי למצוא את האמצע עלינו לזכור שאנו ההורים יצוקים מאותו חומר אנושי כמו ילדינו. גם לנו מותר לעשות טעויות, גם לנו מותר להתחרט, להתייעץ ולא לתת את המענה באופן מיידי. ואולי אף להיפך: לא למהר להתערב ולפסוק לגבי מי צודק, מי לקח ומי התחיל, לגבי מותר או לא וכדומה. כאשר אנו לא בטוחים האם האחריות במקרה זה או אחר היא על ילדינו, מותר לנו לעצור שנייה ולחשוב; להתייעץ עם בן/בת הזוג; להרים טלפון להורה אחר; לשאול בעל מקצוע ועוד. ואולי, החשוב מכל, הוא לנהל את האירוע ולקבל החלטות לאחר שיחה עם הילד. לשאול את הילד שאלות ישירות. לנהל איתו שיחה על המשמעות של "ללכת לבד לסרט עם החברים". לשאול מי יהיה, מתי תחזור, מי מהחברים יהיה עם טלפון נייד וכדומה. כמו כן, לקבוע מתי אנו ההורים צריכים להיכנס לתמונה. במידה והילד נתקל בבעיה, שידע שנגיע לעזור.

לאחר שנקבל את התשובות על כך גם לנו ההורים יהיה יותר מידע קונקרטי והבנה רגשית לגבי הסיטואציה הספציפית ויהיה לנו קל יותר להחליט.

בקבוצה האחרונה שהנחיתי ספרה אחת האמהות על בתה שרצתה להשתתף במדורת ל"ג בעומר עם קבוצת ילדים בוגרים יותר. היא בקשה את אישורה של האם. במקום לומר מיד כן או לא, שאלה אותה האימא מספר שאלות שהמחישו לילדה איך עלול להראות ערב כזה.

לאחר מספר ימים הילדה עצמה החליטה שהיא מעדיפה לבלות בערב זה עם חברותיה הטובות ולא עם קבוצה זו, שהיא זרה לה והיא אינה באמת מרגישה בנוח בחברתם. מסתבר, כי הילדה באמת הייתה מסוגלת לקחת את האחריות על ההחלטה, היא רק הייתה זקוקה להכוונה ולא לאמירה של כן או לא. בתהליך שכזה אנו מלמדים את הילדים מהי לקיחת אחריות אמיתית וחשוב מכך, אנו ההורים לומדים לסמוך עליהם ולכבד את דעתם.

*דליה הריס-סיאני. MSW. עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות.

כששומעים מדי פעם אמהות צעירות מדברות בגינה הציבורית על "לידה טבעית" או מחליפות המלצות ספרים על גידול ילדים "בדרך טבעית", הדבר רק ממחיש עד כמה, ההורות בדור שלנו, רחוקה מלהיות דבר "טבעי". האינסטינקטים ששימשו את הורינו, תחושות הבטן וקבלת ההקרבה שהיא חלק בלתי נפרד מההורות אבדו לנו בין שלל התיאוריות, ההסברים הפסיכולוגים והמומחים. באופן אבסורדי, ככל שנעשינו חכמים יותר- כך איבדנו מאותה חוכמת הורות טבעית. העומס הרב המוטל על ההורים- שעות העבודה הארוכות, המרוץ הכלכלי, הציפיות הגבוהות וריבוי התפקידים של המע' המשפחתית, כל אלו תורמים לכך שהורים רבים מקדישים שעות רבות לגידול הילדים אך עושים זאת מתוך תחושת עייפות, שחיקה וחוסר סבלנות.

הורים וגלגלי הצלה

יותר מתמיד הורים זקוקים היום לתמיכה, הדרכה וליווי. מעגל מדורת השבט עבר מן העולם, הסבתות של היום עסוקות עדיין בקריירה שלהן או בבילוי בעולם פנאי משלהן (וממילא יש להן לא מעט ביקורת, כך שזה לא מזמין היוועצות...). שכנות כבר לא נוהגות לקפוץ לקפה ולשפוך את הלב בלי לתאם מראש ביומן ובני הזוג כ"כ עסוקים עד שגם השיחות בניהם הולכות ומצטמצמות.

קבוצות הדרכת הורים, הרצאות וספרים מעניקים להורים ידע בדבר התנהגויות האופייניות לגיל מסוים, הסברים למעשי הילדים ולעיתים גם טיפים שימושיים. כל אלו הם כלי עזר נפלא שראוי שכל הורה (ורצוי- זוג הורים) ילמד להשתמש בו.

מצטיינים בתיאוריה, מתקשים במבחן המעשי

אך מה קורה כשהידע קיים, הטיפים וההמלצות לפעולה ידועות ועדין ההורה מתוסכל? יותר ויותר אני נתקלת בהורים אשר מכירים את כל ההסברים, מבינים את התיאוריה ועדין- לא מצליחים להשתחרר ממעגל הקסמים המייאש וחוזרים על אותם דפוסים כושלים. יש משהו שעוצר מבעדם ליישם את התוכניות הטובות ולעבור מהצהרת כוונות למימוש תוכנית פעולה.

קשה באימונים- קל בקרב

עבור הורים כאלו, גישת האימון (קואוצ'ינג) יכולה להיות בשורה. ארגונים רבים ומנהלים בכירים מסתייעים במאמן לצורך שיפור הישגים ומיקוד במטרות. התאמת הכלים האימוניים העומדים לרשות המאמן לעולם המשפחה, יכולה לסייע גם להורים לשפר את תפקודם. המאמן, בניגוד לפסיכולוג, אינו בעל הידע או בעל התשובה. תפקידו לסייע למתאמן לגלות את דרכו בעצמו, להתגבר על מכשולים, לכוון למטרה ולהשיג תוצאות, בזמן קצר ובתהליך ממוקד. המאמן אינו קוסם, אך הוא לוקח על עצמו תפקיד של תומך, מכוון, מאתגר ומעודד לעשייה. באימון כמעט ולא מקדישים זמן לניתוח העבר. המיקוד הוא בהווה ובבניית העתיד הרצוי למתאמן. לא נותנים להסברים מורכבים ולתירוצים אפשרות לבטל עשייה- מתמודדים איתם באומץ וממשיכים הלאה.

תהליך האימון

האימון מתחיל מהצגת הקושי או הדילמה איתה המתאמן בא וחקירתה על מנת להבינה באופן המדויק ביותר. בהמשך בונה המתאמן "חזון"- זו למעשה תמונת מצב אידיאלית מבחינתו, אליה הוא שואף להגיע. מכאן מתחיל המסע למימוש החזון כאשר בדרך נעזרים בזיהוי הערכים המשמעותיים למתאמן שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים שבדרך. במהלך המסע נתקלים בפרדיגמות, מעין הנחות יסוד עקשניות המקבעות את התפיסה ומונעות גמישות וחופש מחשבתי. את הפרדיגמות הללו מחליפים בהנחות יסוד אלטרנטיביות שישרתו את המתאמן בדרך יעילה יותר. בתהליך האימון מזהים "שדונים"- אלו הם חסמים רגשיים או קוגניטיביים בהשגת המטרות. השדונים הם מעין חבלנים פנימיים המספקים שפע של תירוצים ונימוקים הגיוניים להתנהגות שאינה יעילה. הם מתחזים למי שדואגים למתאמן ורוצים בטובתו אך למעשה הם שמעכבים את השינוי הרצוי. מול השדונים פועלים בצורה של איתור, כיתור ולבסוף- התיידדות עם השדון והפיכתו לנשלט יותר, מודע ומצומצם בהשפעתו.

מה שאנו מנגנים הם החיים עצמם (לואי ארמסטרונג)

תהליך האימון, בד"כ סדרת מפגשים ידועה מראש, דורש מההורה המתאמן מחויבות, השקעת זמן ועבודה קשה. בהינתן שיתוף פעולה כזה מצידם , תוצאות טובות לרוב מובטחות. ההורות לא חייבת להיות מתישה, משעממת או מתסכלת. אפשר ליהנות מהדרך, לעצב אותה כרצוננו, לחוות התפתחות אישית, ללמוד מהצלחות כמו מכישלונות ולהעניק מתוך שמחה. המחשבות המנחמות על כך ש"הכל יעבור", "כרגע אין לי אנרגיה" "כשירד הלחץ בעבודה נתפנה לטפל בבית" "ככה זה אצל כולם" – מקבעות את הבעיה. הורים החווים קושי יכולים לאזור אומץ ולבחור לפתוח פרק חדש, אקטיבי, בחוויית ההורות שלהם.

*רות גנאל— מאמנת משפחתית, מנחת קבוצות הורים ומומחית למניעת שימוש בסמים

JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL

אתה כאן: מציג מאמרים לפי תגית: הורים וילדים