מאת: שלי אוסטרו
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 5

שעת ארוחת הערב מגיעה , הנערות והנערים נכנסים בחוסר חשק מופגן אל ה" מועדון ", שם מחכה להם שולחן האוכל. אני מעיפה מבט אל הקבוצה, ורואה שטלי חסרה. "טלי!!!! לשולחן ומיד!". היא לא מגיבה. אני הולכת לחפש אותה בחדרה ומוצאת אותה שרועה על המיטה, מתייפחת ומחבקת חזק את השמיכה. "אני לא יכולה. אני לא יכולה" היא חוזרת על שלושת המילים האלו שוב ושוב ובכייה גובר. אני מנסה להרגיע אותה, להבין מה קרה, מה היא לא יכולה. לאחר כדקה היא נרגעת, ומסבירה שהיא לא יכולה לבוא לשולחן, היא פשוט לא מסכימה לאכול. אתמול, בשקילה היומית, היא גילתה שעלתה כמעט מאה גרם ומאז היא לא מסכימה לאכול. מידי פעם היא אף פצחה בתרגילי ריצה וקפיצות מפרכים, על מנת לשרוף כמה שיותר קלוריות עד השקילה הבאה. "אני דובה, שמנה ומגעילה, אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה. הפכתי להיות הכי שמנה במחלקה, דדדיייי!!!" והיא פורצת שוב בבכי.

טלי, נערה בת ארבע עשרה, הגיעה למחלקה לאחר שירדה במשקל במשך זמן רב. בתחילה היא קיבלה חיזוקים ומחמאות מחברים ומהמשפחה, אך ככל שהמשיכה לרזות, היא החלה להסתיר את גופה בבגדים גדולים ורחבים בכדי שאף אחד לא ייראה ויעצור אותה.

בעבר, הייתה טלי תלמידה מצטיינת, בחורה יפיפייה וחייכנית ורקדנית מוכשרת. האובססיה שלה לרדת עוד ועוד במשקל, לקחה ממנה את כל אלו. העניין שהיה לה בלימודים, בריקודים ובחברות נעלם, ואת מקומם תפס העיסוק במשקל ובאוכל. היא החלה לנהל מעקב צמוד אחרי האוכל שנכנס לה לפה: סוג האוכל, הכמות, הערך הקלורי, ועוד כהנה וכהנה. פרטי מידע החלו ממלאים מאות טבלאות אשר תיעדו כל פירור שנכנס לגופה.

אלינו היא הגיעה במשקל 33 קילוגרם, לאחר שהייתה חלשה מדי בכדי לטפס במדרגות ביתה עד לחדרה. אז הבינו ההורים שמשהו לא בסדר ואשפזו אותה בכוח, בניגוד לרצונה.

נחזור רגע אל הארוחה ההיא, הדומה לארוחות הקודמות והבאות במחלקה . שמונה נערות ונער אחד, יושבים סביב שולחן. שקט מאוד ומתוח. המטרה – לסיים ארוחה הכוללת ביצה, טוסט, גבינה וירקות, בחצי שעה. האחות המחלקתית ואני

יושבות בין הנערות, מלוות אותן במהלך הרגעים הללו, שהינם כה קשים עבורן. כל אחת ואחד שקוע בטקסו הפרטי; מי חותך את הטוסט לחתיכות קטנטנות על מנת שיהיה קל יותר להעלים ראיות ומי נמרחת "בטעות" בגבינה בחולצה בכדי שלא תאלץ לאכול אותה. לאחר כשתי דקות, נדמה לי שהצלחת של טלי, התרוקנה באורח פלא מחצי טוסט ומהצהוב של הביצה. אני נגשת אליה ורואה איך גופה מתקשה ופניה לובשות הבעה קפואה.

" תפשילי את השרוולים" אני מבקשת. טלי, מפשילה את שרוולי החולצה הארוכה אותה לבשה, ותוך כדי כך נופלים מהשרוול חלקי ביצה ולחם. כמה צחקוקים נשמעים, צחקוקים עצבניים, של שותפות גורל ושותפות מלחמה. באוכל.

אני מניחה בצלחתה אוכל נוסף, ומתיישבת לידה לראות שהכל נאכל. המחשבות מתרוצצות אצלי בראש ללא הרף; איך יכול להיות? איך היא שונאת כל כך את הדבר הזה שאני כל כך אוהבת, כל כך מכורה לו ?היא כל כך יפה, מוצלחת ומוכשרת, ממש מעוררת קינאה. אתם יודעים מה? אפילו העובדה שהיא מצליחה לרזות, לשלוט ולווסת את כמויות האוכל שהיא צורכת, גם היא מעוררת קינאה. אלוהים יודע שניסיתי לרזות, אבל אני כל כך אוהבת אוכל, ותמיד נשברתי.

מיד אני שוללת את המחשבות האלו מכל וכל; קנאה? בה? היא לא מצליחה לראות משהו מהדברים הטובים שבה. מצליחה לשלוט? על מי אני והיא עובדות? הדבר האחרון שאפשר לומר הוא שטלי בשליטה. לא היה שום דבר באותה תקופה שטלי הרגישה שהיא שולטת בו.

לאחר הארוחה טלי נכנסה לחדר שלה בסערה וטרקה אחריה את הדלת. נתתי לה כמה דקות להירגע ונכנסתי אחריה לחדר.

היא ישבה בקצה מיטתה, ראשה בין בירכיה, בוכה. שאלתי אותה אם אני יכולה לשבת לידה והיא הנהנה בראשה, אך נשארה מכונסת בעצמה. לאחר כמה דקות ארוכות של שתיקה, אני מתחילה לדבר, בלי לדעת ממש לאן דבריי מובילים ומה

אני רוצה לומר; אני מנסה לומר לה שאני מבינה שכל ארוחה היא איום ומאבק עבורה, ומרגישה כמה קשה לה, אבל עם כל זה, מבחינתי זהו מאבק שבו החלטנו לא לוותר לה או עליה, שאני יושבת איתה ומכריחה אותה לאכול כי היא חשובה לי וכי איכפת לי ממנה. טלי מתפרצת לדבריי ואומרת שנמאס לה שאנשים משתלטים לה על החיים והורסים אותם ומתרצים את זה בכך שאכפת להם ושהם חושבים עליה. גם חברות שלה שהלשינו ליועצת על המצב שלה ואמרו שזה לטובתה ושהן דואגות לה, וגם אימא שלה, שמאז ומתמיד מחליטה בשבילה החלטות -שתלך ללמוד לרקוד, ושתהיה הרקדנית הכי מכולם, שתשמור על הגזרה ותהיה עדינה ונעימה. אבל היא בכלל לא רצתה ללמוד ריקוד. היא תמיד התעניינה במשחק ותיאטרון, ואף אחד לא שאל לדעתה, ובכלל, היא תקעה אותה במחלקה הזאת בכוח, בלי לשאול אותה ואמרה שהיא עושה את זה לטובתה. טלי גיחכה. "לטובתי, את מבינה? אם היא רק הייתה חושבת עליי פעם אחת במקום על עצמה. פשוט כבר לא היה לה כוח אליי יותר, כבר לא הייתי הילדה המושלמת שלה, אז היא העיפה אותי לכאן. וגם את, אומרת לי שזה לטובתי לאכול. למה כולם קובעים לי מה טובתי חוץ ממני?"

היה קשה לי לענות לה באותו הרגע. נכון, אני לא שואלת אותה מה היא רוצה עכשיו, כי אני יודעת שמה שהיא רוצה עכשיו זה להקיא את כל מה שנכנס לה לגוף. מצד שני, נשמע שבאמת אף אחד לא התעניין מעולם במה היא רוצה ובמה שטוב לה. מה עושים? שיתפתי אותה במחשבות שלי, אמרתי לה שהייתי מאוד רוצה לתת לה להחליט מה טוב בשבילה, ולכבד את זה, אבל מצד שני, אני לא רוצה שהיא תפגע בעצמה וחשוב לי לשמור עליה, ולכן, למרות שהיא כועסת עליי עכשיו, אני לא אתן לה לקבוע.

ישבנו יחד בשקט ולאחר כמה רגעים היא הרימה את ראשה מבין ברכיה ואמרה שהיא מרגישה שאמרתי לה מה שאני חושבת באמת, והיא מוכנה לסלוח לי על הארוחה היום. המסר שאני קיבלתי מדבריה היה שהיא צריכה אותנו שם איתה, לרגעים, בשביל שנייצג בשבילה את הצד הרע, זה שגורם לה להשמין ולאבד את השליטה על הדבר היחידי שהיה לה – המשקל שלה, כדי להוציא כעסים ותסכולים שנאגרים בה כבר שנים, וכדי שתדע שיהיה מי שיתפוס אותה ברגעים שהיא נזרקת לבור שחור חסר תחתית. אבל היא גם צריכה מאיתנו קירבה, חום ותמיכה ולדעת שלמרות שהיא כועסת, מקללת וצועקת, נישאר שם עבורה ונהיה מסוגלות לראות את כל המורכבות שלה.

טלי נשארה במחלקה עוד כמה חודשים, נאבקת, משתפרת, נופלת וקמה ולבסוף השתחררה לאחר שהגיעה למשקל תקין ושמרה עליו במשך חודש. המחלה הזו לא עוברת בקלות, והמאבק בה ממשיך שנים ארוכות לאחר האשפוז, לפעמים כל החיים. מטלי לא שמעתי מאז. נותר לי רק לקוות שיעמדו לה הכוחות להמשיך להילחם במחלה גם מחוץ למחלקה ושלא תחזור לשם שוב.

תאור הדברים לקוח מתוך זיכרונות שלי מהמחלקה הפסיכיאטרית של הילד והמתבגר, אשר התמחתה בטיפול בנערות המתמודדות עם הפרעות אכילה. עבדתי שם כמדריכה חברתית. זוהי אינה מחלקה סגורה אך הנערות והנערים המאושפזים בה נמצאים שם לאורך תקופה, לרוב חודשים ספורים, ישנים, אוכלים, לומדים ומתמודדים עם המחלה. השם של הנערה בדוי, וכמוהו גם פרטים מזהים אחרים, בכדי לשמור על כבודה ופרטיותה של הנערה.

* שלי אוסטרו -מתמחה בפסיכולוגיה קלינית, מנחה במכון יסודות יוזמות חברתיות