מכון יסודות - יוזמות חברתיות

  • Full Screen
  • Wide Screen
  • Narrow Screen
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

קליניקת מומחים

consulting-smallבין תחומי ההתמחות של הקליניקה: ייעוץ משפחתי, ייעוץ זוגי, גישור בין הורים וילדים.

לחצו כאן לקבלת פרטים נוספים

ארגזי כלים

toolbox-smallלהורים, אנשי חינוך ובני נוער, מה לעשות, איך לעשות. מערכים, מידע, כלים...

לחצו כאן לצפייה בארגזי הכלים

הכשרות לאנשי חינוך

shituff-matach

ממשובי לקוחות: "רכשתי כלים והמרצה פתחה לי אופקים ליצירתיות ומחשבה אחרת".

לחצו כאן לפרטים נוספים

האם אפשר לקיים דיאלוג בחינוך?

נכתב על ידי  ד“ר נעמי דה-מלאך*
דרג מאמר זה
(2 דירוגים)

דיאלוג, דיאלוג דיאלוג. דיאלוג בכלל ודיאלוג בחינוך. בכל מקום שומעים על "פדגוגיה דיאלוגית", "הוראה דיאלוגית", "תכנית לימודים דיאלוגית" ואפילו: "הערכה דיאלוגית". הדיאלוג הפך לאחת ממילות הקסם אשר משתלטות על השיח הציבורי בכלל, ועל השיח החינוכי בפרט. לטענתי, השימוש במילה דיאלוג בהקשר החינוכי איננו מעמיק די הצורך, ומתעלם מהמתח והניגוד שבין שני המושגים: "דיאלוג" ו"חינוך". בעוד שהדיאלוג נושא בחובו הבטחה לחופש, שוויוניות והדדיות, בחינוך, בדרך כלל, יש פער בין שני הצדדים אשר מתבטא בהפרש בבגרות, בניסיון, בידע ובסמכויות הנתונות בידי שני הצדדים.

חוקרים מאפיינים דיאלוג כשיח שמתקיים בדרך כלל מתוך בחירה חופשית של שני הצדדים, כאשר כל צד מביא עמו מטען משלו, מקשיב לזולתו, מקבל ואף תורם משלו. דיאלוג מוצלח הוא כזה שבו כל אחד מהצדדים למד משהו מזולתו, חל שינוי בעמדות הצדדים, והם הגיעו להסכמה, או להבנה, או לחשיפת ההבדלים ביניהם. עם התנאים המאפשרים דיאלוג מונים החוקרים כבוד, הקשבה, פתיחות, השתתפות, חופש, הדדיות ושוויון.

ארבעת התנאים הראשונים (כבוד, הקשבה, פתיחות והשתתפות) עומדים ביסודו של כל תהליך חינוכי, ועל כל מחנך ומחנכת לשאוף לקיימם כל העת הן בהקשר לדיאלוג הן בכל המכלול של התהליך החינוכי. לעומת זאת, הקישור בין שלושת התנאים האחרונים (חופש, הדדיות ושוויון) לבין חינוך מעמיד לפתחנו בעיה. האם חינוך הוא חופש, כאשר התלמידים אינם בוחרים להתחנך בבית הספר, אלא מגיעים אליו מתוקף חוק חינוך חובה? האם חינוך הוא חופש כאשר תלמידים מחויבים להגיע לבית הספר במועדים שנקבעו בידי אחרים, להתנהג על-פי כללים שנקבעו בידי אחרים, להיכנס לשיעורים, לשבת במקום שנקבע בעבורם מראש, לקום ממקומם, לאכול או לדבר רק אם וכאשר הם קיבלו רשות לכך? ובהמשך לכך, האם חינוך הוא הדדיות ושוויון, כאשר בבסיס הרעיון של חינוך עומד צד מבוגר ומנוסה הבא ללמד את הצעיר ממנו משהו? האם אפשר לקיים דיאלוג משמעותי, הדדי ושוויוני על ההבדל בין פרחים ממשפחת המצליבים לפרחים ממשפחת השושניים, על דרך הצבת הנתונים במשוואה ריבועית,

אפילו על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה? פער הידע בין התלמידים למורים מקשה על קיומו של דיאלוג שוויוני, חלק נכבד מזמן השיעורים מוקדש, בהכרח, לידע מקדים שעל התלמידים לרכוש כדי להיות מסוגלים להיכנס למסגרת של דיאלוג ממשי ומשמעותי על התכנים הנלמדים.

אפשר לתאר את התהליך החינוכי ככזה אשר מתבסס על פערים בין המורים לתלמידים, שאותם הוא שואף לבטל. כשהפער יצומצם די הצורך, והתלמידים יילמדו מספיק או יתבגרו די הצורך, אזי ניתן יהיה להגיע להדדיות ושוויון ונוכל לומר כי התהליך החינוכי יסתיים. לדוגמה, קורה לעתים שאנשים הופכים לידידים של מוריהם או של תלמידיהם מן העבר, אלא שהדבר קורה כאשר התהליך החינוכי הסתיים, ונבנתה תחתיו מערכת יחסים הדדית ושוויונית יותר.

אם כל זה נכון, מדוע רבים כל כך מבקשים לשדך את שני המושגים הללו – דיאלוג וחינוך? התשובה נעוצה, לדעתי, בעולם הערכים של רבים מהמורים, שהוא דמוקרטי, הומניסטי, ושואף לשוויון. הדיאלוג מאפשר לכאורה מילוט מהבינוניות המצמיתה שמערכת החינוך המסורתית מייעדת למוריה ותלמידיה. הוא נושא בחובו הבטחה כי החינוך לא יהיה משחק שכלליו נכתבו ונחתמו אי-שם במסדרונות משרד החינוך ותוצאתו צפויה מראש, אלא מפגש אנושי אותנטי ופתוח, הזורם בגמישות ובהבנה בין כל אלה שלוקחים בו חלק. הדיאלוג מייצג קודם כל אפשרות של שחרור בעבור המורים.

אלא שלטענתי, הקישור הזה מטעה וחותר תחת אחדות מהמטרות שלמענן ביקשו המחנכים לקיימו. יש בו גם מימד של הונאה עצמית וגם מימד של מניפולציה כלפי התלמידים. במובנים מסויימים, המניפולציה מסוכנת יותר מההוראה הסמכותית הישירה והבוטה, שאינה לובשת אצטלה של דיאלוגיות, משום שכאשר המורה מפעילה מניפולציות, התלמידים מתקשים יותר בהבנת מערך הכוח שבו הם נתונים, ונגררים לשיתוף פעולה עם משחקי דיאלוגיות שבהם אולי הם לא היו נוטלים חלק אילו היו מבינים את מלוא מהותם ומשמעותם.

לדוגמה, כמורה דיאלוגית לספרות אני מביאה לכיתה שיר שאני (או תכנית הלימודים) בחרתי. מובן שהשיר מוכר לי היטב, ויש באמתחתי פרשנות מגובשת אודותיו. לעומת זאת, התלמידים פוגשים את השיר לראשונה בשיעור. אחרי הקריאה אני מזמינה את התלמידים לקיים דיאלוג על השיר, כדי ש"נבין" ו"ננתח אותו" ביחד. התלמידים מעלים רעיונות שונים, אני שואלת שאלות מכוונות ומעודדות, ורושמת על הלוח את התשובות שמחזקות את הפרשנות שהבאתי עמי מראש לשיעור. כאשר הפרשנות רשומה במחברות של התלמידים, אני משכנעת אותם, ולפעמים גם את עצמי, שזוהי הפרשנות שהגענו אליה היום ביחד, בדיאלוג משותף, בכיתה. כלום לא היה עדיף לומר מראש לתלמידים שיש בידי, מתוקף היכרותי וניסיוני, פרשנות מסוימת ליצירה, אותה אני מעוניינת להציג בפניהם, אלא שאני סקרנית לשמוע אם יש להם, כקוראים רעננים, דרכים נוספות להבין את השיר, עליהן מעולם לא חשבתי?

אז מה בכל זאת? איך נתמודד עם הפרדוקס הזה? לא בהרמת ידיים: לא נוותר על הפעלת סמכות בחינוך, לא נפסיק לקיים דיאלוג בחינוך, ולא נטשטש את העובדה שאלה שני דברים שמתנגשים ביניהם.

אשר לסמכות, נראה בה רכיב מובנה וחיוני בתהליך החינוכי, שקל מאוד להשתמש בו לרעה, אך כאשר משתמשים בו נכון הוא תורם להתפתחותם של התלמידים. לפיכך, לא נפחד ממנה, לא נתבייש בה ולא נסתיר אותה, אלא נדבר עליה. אני מציעה לומר לעצמנו ולתלמידינו (בכל גיל ברמה המתאימה), שמאחר שהם קטינים וחסרי ניסיון, יש דברים שהם לא יודעים, שהם צריכים עדיין ללמוד, שהם אינם יכולים להחליט בכוחות עצמם; לומר להם שהם לומדים את מה שאחרים החליטו שהם יילמדו, והאחרים הללו הם הדורות הקודמים, משרד החינוך, תכנית הלימודים, רכזת המקצוע, ובייחוד אני, המורה שלהם; לומר להם שיש דברים רבים שהם צריכים לשמוע, ללמוד ולשנן, ואין מקום לדיאלוג משמעותי אודותיהם; להכיר בכך שסמכות היא כלי הכרחי בתהליך החינוכי, להיות מודעת למקומות שבהם אני מפעילה אותה ולהפעיל אותה באחריות ובהוגנות.

אשר לדיאלוג, לא נשפוך את התינוק עם המים באמבטיה ולא נוותר על קיומו של דיאלוג בכיתה, שכן הדיאלוג הוא פתח לכל מגע אנושי ולכל למידה מן הזולת. ההקשבה והדיבור הם הכלים המרכזיים של התהליך החינוכי ובאמצעותם אנו מקיימים את עיקר הקשר עם תלמידינו. הרגעים המרגשים ביותר בחינוך הם הרגעים שבהם אנו חשים כי "נגענו" בלבו של תלמיד/ה, או שהוא או היא "נגעו" בליבנו: הייתה הארה, הייתה הבנה, התקיים דיאלוג במלוא מובנו של המושג. אלה הם רגעים נדירים, אך עוצמתם רבה וכשהם מתקיימים אנו חשים כי הושגה מטרה חינוכית ראשונה במעלה.

והעיקר, נימנע ממניפולציות! אם כבוד הוא אחד התנאים הבסיסיים לקיומו של כל דיאלוג, ואם אנו רוחשים כבוד לילדים שאנו מחנכים, אל לנו לנצל את העובדה שאנו גדולים, מנוסים ומתוחכמים מהם כדי לתמרן אותם להאמין שבכיתה מתקיים דיאלוג שוויוני. נכבד אותם יותר אם נאמר להם ביושר ובכנות כי הסמכות בידינו, וכי המסגרת החינוכית איננה מערכת של שוויוניות והדדיות מלאות. כאשר החלטנו להיות מורים ומחנכים בחרנו להיות שותפים במערך שנושא בחובו יחסים של כוח, ובכך נטלנו על עצמנו את האחריות להפעיל ולממש את סמכותנו. נשאף להפעיל אותה בתבונה, הוגנות ואחריות, אך לא נוותר עליה, לא נתכחש לה, ולא נסתיר אותה באצטלה של "פדגוגיה דיאלוגית" על המתודות השונות שלה. נכיר בכך שדיאלוג לא יכול להתממש במלואו במסגרת חינוכית, אך גם בכך שבטהרתו אין לו תחליף, וערכו לא יסולא בפז דווקא במסגרת זו, ולפיכך נחתור אליו כל העת.

* מבוסס על מאמר שהתפרסם ב"מגמות: כתב עת למדעי ההתנהגות", בהוצאת מכון הנרייטה סאלד, כרך מו' מס' 3, תמוז תשס"ט, יולי 2009

נצפה 16394 פעמים

שלח תגובה

יש להזין את כל השדות המסומנים בכוכבית *


אתה כאן: עיתון יסודות עיתון יסודות - גיליון 9 - דצמבר 2009 האם אפשר לקיים דיאלוג בחינוך?