מכון יסודות - יוזמות חברתיות

  • Full Screen
  • Wide Screen
  • Narrow Screen
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

קליניקת מומחים

consulting-smallבין תחומי ההתמחות של הקליניקה: ייעוץ משפחתי, ייעוץ זוגי, גישור בין הורים וילדים.

לחצו כאן לקבלת פרטים נוספים

ארגזי כלים

toolbox-smallלהורים, אנשי חינוך ובני נוער, מה לעשות, איך לעשות. מערכים, מידע, כלים...

לחצו כאן לצפייה בארגזי הכלים

הכשרות לאנשי חינוך

shituff-matach

ממשובי לקוחות: "רכשתי כלים והמרצה פתחה לי אופקים ליצירתיות ומחשבה אחרת".

לחצו כאן לפרטים נוספים

על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות

נכתב על ידי  פרופ‘ חיה קורץ*
דרג מאמר זה
(4 דירוגים)

אלה שראו את הסרט 'במבי' לא ישכחו אותו לעולם. למרות שהסצנות בסרט לא היו אלימות ובכלל לא הראו מין נועז אלה רק צבאים ואיילות, הסרט הורד מהמסכים. בסרט כאשר הצבי הצעיר מגיע לפרקו, הוא מאבד את אמו בשריפה ביער. האכזריות בסרט היה בכך שהצבי חייב לאבד את אמו, אחרת לא יגיע לעצמה של עצמו והדבר היה ברור לכל ילד בן 9-10 שצפה בסרט.

הסרט הזה החצין וקיצר כדרכם של סרטים, את התהליך שמתבגר חייב לעבור כדי להצליח במשימה העיקרית של גיל ההתבגרות שהיא גיבוש של זהות אינדיבידואלית מופנמת- תחושה של זהות והמשכיות פנימית אשר תאפשר לאותו מתבגר, כאשר יסיים את התהליך, להיות מסוגל להישאר שלם מבחינה נפשית גם במצבי לחץ, גם כאשר הוא/היא נמצאים רחוק מהמקום שבו גדלו.

עבור בני אדם, הפרידה מהורי הילדות היא פנימית, ואיננה חיצונית כפי שניתן היה לראות בסרט עבור הצבי. תהליך הפרידה הוא ממושך ובמובן מסוים הוא רק זמני כדי שיוכל להיות מפגש מחודש בין שני בני אדם כעת בעמדה שווה שבעצם הקשר בינהם ממשיך להתקיים בעוצמה רבה. באופן כללי המאבק של המתבגר הוא בין תלות ועצמאות והתמורות אשר חלות ביחסים עם ההורים הם חלק מהמאבק הזה.

עבור הילד הקטן לפני גיל ההתבגרות, ההורה מהווה את החבל המקשר אותו לחיים. בהתפתחות תקינה, הילד הקטן בין הגילאים שנתיים לארבע שנים, מצליח לעזוב את הוריו פיזית ולמשל ללכת לגן, רק כאשר הוא מפנים אותם – תהליך שבו הוא מפנים דמות הורית והופך אותם לחלק ממנו. הוא בונה בתוך עצמו תמונה של הוריו, של ההתייחסות שלהם אליו, של האכפתיות שלהם כלפיו ושל היכולת שלו לסמוך עליהם. במובן הנפשי, הילד מעביר את הוריו מבחוץ לתוך עצמו. עבור הילד לפני גיל ההתבגרות ההורים הם ההמשכיות שלו. הם ,במציאות ובדמיון שלו, תמיד יישארו קבועים. אליהם ניתן תמיד לחזור בעת הצורך וניתן לסמוך על כך שהם תמיד יהיו שם בשבילו. הם המגן שלו ואלה שיסדרו את חייו עבורו. הם מהווים את ה'אני המורחב' שלו.

בגיל ההתבגרות , מתבגר בחברה הדומה לשלנו, צריך לעבור תהליך הפוך מזה של הילד. הוא צריך להשתחרר מהדמויות של הורי הילדות - אלה שהוא ראה ככל יכולים וכל יודעים. הוא כאילו קורע אותם מתוכו בתהליך לא קצר ולא נטול כאבים נפשיים ומבוכה. כל זה כדי לפנות מקום פנימי למצוא את עצמו ולמצוא קשרים עם אחרים מחוץ למשפחה. ניתן לאומר שגיל ההתבגרות הוא זמן של אבדן אובייקטים לאהבה וזמן של מציאת אובייקטים חדשים לאהבה.

הפרידה הזאת מהורי הילדות המופנמים, דומה מאד לתהליך של אבל. הלוא הוא מאבד חלק מעצמו. כאן אולי המקור המרכזי לדיכאון וחרדה הטבעיים בגיל ההתבגרות. הדיכאון הוא על הילדות המוגנת ההולכת ונעלמת לו.

תחושת המתבגר עקב 'הוצאת' דמויות הורי הילדות מתוכו היא, מחד, תחושה של צפייה והתלהבות לקראת העתיד, אולם מאידך היא תחושה של דלדול בכוחות ה"אני" וריקנות.

הדואליות הקוטבית הזאת אופיינית לגיל ההתבגרות שהוא ללא ספק השלב ההתפתחותי אצל האדם שבו הוא יחווה קונפליקטים תוך פנימיים נורמאליים בעוצמה החזקה ביותר שיחווה במשך חייו.

מה קורה בעקבות הפרידה הפנימית הזאת המאופיינת בד"כ בהתנהגות קוטבית של רגרסיה-ניסיון להיות שוב ילד קטן ולחזור לחיק הורי הילדות, ובגרות מאולצת ומוגזמת?

דיכאון וחרדה טבעיים ותחושת אבדן כחלק מהתהליך הטבעי של גדילה. כאשר תחושות אלה אינן ממושכות ובלעדיות אלא באים לסירוגין עם זמנים של התלהבות ותקווה הם אינן צריכות לעורר דאגת יתר אצל ההורים. מצידם, הבנה ואמונה בכוחותיו ובערכו של המתבגר הם התמיכה הדרושה לו. למרות שהמתבגר לעיתים ביקורתי בצורה מוגזמת כלפי הוריו, חשוב שההורים יזכרו שהביקורת הזאת היא גם השלכה של הביקורת של המתבגר כלפי עצמו וגם תוצאה של השבר הטבעי של האדיליזציה של ההורים שהייתה קיימת כאשר אותו מתבגר היה ילד. באופן כללי, חשוב שההורים ישמרו על הערכים שלהם ועל תחושת הערך של עצמם גם כאשר אלה מותקפים על ידי המתבגר אשר מחפש את הערכים והמשמעות של עצמו. אולם באותו זמן, חשוב שההורים ישמרו על תקשורת פתוחה עם אותו מתבגר וימשיכו לשדר אימון ואהבה כלפיו , גם כאשר כועסים על התנהגות שלו ויבינו את המאבקים הפנימיים שלו שלעתים קרובות מבלבלים ומביכים גם אותו.

המתבגר נהייה נרציסיסטי מאד. המתבגר, בניסיון לנחם את עצמו על האבדן, לוקח כאילו את האנרגיה שהייתה מושקעת בהורים ומפנה אותה כלפי עצמו. הוא נהייה אנוכי, אגוצנטרי וחושב את עצמו כמרכז העולם של אחרים. אולם, בדרכו הפרדוכסלית, המתבגר, באותו זמן הוא פגיע מאוד לתחושות הפוכים. מחד המתבגר ימרוד נגד הגבלת החופש שלו ומנגד, הוא יפגע קשות ואפילו יינזק מפגיעה בכבודו השברירי כאשר אחרים מבקרים אותו. הוא מרגיש שהוא מוכרח להיות ייחודי ומצטיין לפחות בשטח אחד ולקבל על כך הערכה גם מעצמו וגם מאחרים. בניגוד לילד שחי בהווה, המתבגר מופנה לעתיד וחייב להרגיש שבעתיד יהיה אדם בעל ערך.

דיכאון הרסני

מתבגר שמאבד תקווה ומרגיש שהעתיד חסום לפניו, הוא המתבגר שעלול להתנהג בצורה הרסנית כלפי עצמו וכלפי אחרים או לשקוע בדיכאון ובידוד מסוכנים. הדיכאון הבעייתי הוא אכן הדיכאון של אבדן תקווה ואבדן תחושה של ערך עצמי. ההתנהגות החיצונית שמלווה תחושות אלה הם חוסר מוטיבציה, עייפות פיזית ונפשית חריפות, גורפת וממושכת וביטויים תדירים של אבדן תקווה ותחושת ריקנות חריפה. ביצירותיו של המתבגר הכוללים בין היתר, חיבורים, שירים וציורים, המתבגר התקוע בתחושת הווה שלילית שלא תשתנה, יופיעו נימות על מוות ועל עולם שחור. אלה השלכות של רגשותיו על עצמו ועל עתידו. מצב זה יכול לנבוע מטראומות בילדות שלא עובדו, מקונפליקטים חריפים במשפחה, בין הוריו לבין עצמם או בין ההורים לבין הנער או נערה, קונפליקטים שלא מגיעים לפתרון, או מחוויות נשנות שנתפסות על ידי הנער ככישלונות ועלבונות בגיל ההתבגרות עצמו. כאשר מצב כזה מתמשך חשוב ביותר לתמוך במתבגר ולנסות להפנות אותו לטיפול פסיכוטרפויטי עם הסבר לנער שטיפול כזה יעזור לו להיות עצמאי יותר ולמצוא את היעוד והמשמעות שהוא יבחר בהם ושאכן קיימים עבורו.

יחסים חברתיים ודיכאון הרסני

היחסים החברתיים של מתבגר משתנים מאד מאז היותו ילד. המתבגר פונה לקבוצת בני הגיל כמקור לנחמה על אבדן הורי הילדות. הלוא גם כאשר הוא מחפש עצמאות מאלה שהיה תלוי בהם כילד, הוא עדיין אדם עם רגשי תלות עמוקים. הקבוצה ולעיתים קרובות קונפורמיות חריפה לקבוצה הם הביטויים לתלות הזאת. לכן, השתייכות וקבלה אל קבוצת בני הגיל נעשית חשובה ביותר. בקבוצה המתבגר מסוגל לנסות תפקידים ותדמיות לא מחייבים בדרך לגבש את זהותו ואת ערכו העצמי. בקבוצה השווים הוא גם מוצא נחמה על רגשי האשמה בהם הוא חש עקב היחסים המשתנים עם הוריו.

מתבגר אשר אינו מסוגל ליצור יחסים מספקים עם בני גילו או בגלל עכבות שלו או בגלל שהקבוצה דוחה אותו עקב הבעייתיות שלה, הוא מתבגר שנפגע וזקוק לעזרה. כאן מקור נוסף אפשרי לדיכאון מעיק ומונע התקדמות בהתפתחותו התקינה של המתבגר

מלבד השנויים ביחסים עם הורים ועם העולם החברתי, והצורך בחיפוש אחר ערכים בעלי משמעות כדי שסביבם יוכל לגבש את זהותו, המתבגר גם עובר שינויים פיזיולוגיים משמעותיים ותהליכים אשר יובילו לבשלות מינית. ההתעוררות החריפה של יצרים מבלבלת ומסעירה. הנטייה של המתבגר להשוות את קצב הגדילה והבשלות המינית שלו לקבוצת בני הגיל הוא מקור נוסף אפשרי למתח ולספיקות בקשר לעצמו. מחקרים רבים מוכיחים שמשפחות אשר מחנכות לסובלנות וקבלת האדם השונה ממך כאדם שווה מאז שהמתבגר היה ילד, הן אשר מספקות את החוסן הדרוש למתבגר לקבל את עצמו ולחוש בעושרו הפנימי ובייחודו ולרכך את ההשוואות המכאיבות.

לסיכום,

גיל ההתבגרות הוא השלב ההתפתחותי שבו האדם יפתח את האיפיונים הבסיסיים של אישיותו. הוא זמן מרתק שבו האדם יכול גם לפתור בעיות שנוצרו בילדות הודות למודעות הגוברת שלו. אולם הוא גם זמן של פגיעות ונפילות רגשיות אפשריות. קיימת תופעות של דיכאון טבעי מאובדנים ההכרחיים לגדילה. קיימת גם סכנה של דיכאון של אבדן תקווה ואבדן חיות ותשוקה לחיים. מצבים אלה דורשים הבנה ותמיכה ממחנכים והורים ובמידת הצורך הפניה לטיפול בונה שבו האדם הצעיר יוכל לעבד את הקונפליקטים והפגיעות ולמצוא בחזרה את התקווה לעתיד.

* פרופ' חיה קורץ -פסיכולוגית קלינית בכירה. חברת הנהלה בעמותת סער—סיוע והקשבה ברשת.

נצפה 11573 פעמים

שלח תגובה

יש להזין את כל השדות המסומנים בכוכבית *


אתה כאן: עיתון יסודות עיתון יסודות - גיליון 10 - פברואר 2010 על ההבדל בין דיכאון כחלק מתהליכי פרידה לדיכאון הרסני בגיל ההתבגרות