מאת: שלומית לויה
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 11
תופעה של ניצול ותקיפה מינית כוללת קשת רחבה של התנהגויות, החל מביטויים מילוליים או מיניים כלשהם שאינם בהסכמה, ועד לאונס קבוצתי. מחקרים מראים שאחת מתוך ארבע נערות ואחד מתוך שישה נערים עלולים להיפגע מינית לפחות פעם אחת לפני גיל 18. תקיפה מינית של מתבגרים נפוצה בכל שכבות החברה, ללא הבדל מעמד חברתי, דת או לאום.
לפני כחודשיים נחשפה מסכת התעללות קשה של קבוצת נערים ממרכז הארץ, שנהגו במשך שלוש שנים ברציפות לאנוס נערה, כיום בת 18, ולהפכה לשפחת המין שלהם תוך שימוש בהשפלה, מכות ואיומים. המקרה עורר סערה תקשורתית והציף שאלות נוקבות ובלתי פתורות, הקשורות גם ביכולתם המוגבלת של הורי הנפגע/ת לזהות מצוקה כה חריפה, המתרחשת ממש מתחת לאפם.
במאמר זה ברצוני לדון בגורמים להיווצרות מנגנון ההסתרה/השתקה בקרב נפגעי תקיפה מינית. האם מתעוררות "נורות אדומות" שעשויות להצביע על פגיעה מינית וכיצד יש לנהוג אם מתגלה פגיעה שכזו.
מאפייני הגיל
בבואנו לדון במתבגרים נפגעי תקיפה מינית, עלינו להתייחס בראש ובראשונה למאפייני הגיל ולמטלות ההתפתחותיות הקשורות בו. מתבגרים עסוקים בהתפתחות וגיבוש הזהות העצמית שלהם, תוך "בעיטה" בקן המשפחתי, בדיקה והרחבת גבולות. קבוצת השווים, בני גילם, הופכת להיות דומיננטית ביותר; זהו המקום בו מתרחשת ההתבגרות הלכה למעשה. בני הנוער עסוקים באופן בלתי פוסק בצורך לחוות שייכות ולרכוש "מקום של כבוד" בקבוצה, ומתוך כך, הם נתונים ללחץ והשפעה חברתית יותר מקבוצות גיל אחרות. כמו כן, יש להם צורך להיכנס לעולם היחסים, האהבה והרומנטיקה והמיניות.
עם זאת, גיל זה מאופיין בחוויות ראשוניות המתאפיינות בתחושות בלבול וחשיבה בשחור-לבן. זהו המקום שבו חלק מהנערות מפרשות אלימות, כוחנות וניצול כאהבה והתנהגויות לגיטימיות בקשרים רומנטיים. נערה בת 15.5 מספרת:" אהבתי אותו ממש, פחדתי שהוא יעזוב אותי אם לא אשכב איתו, אם הוא יעזוב אותי אז בשביל מה נשאר לי לחיות?"
חשיפה בלתי מוגבלת לאמצעי התקשורת, בגילאים צעירים, גם היא, מעצימה את הבלבול. כשמדובר באינטרנט בני הנוער נחשפים ללא הרף למסרים מיניים שאינם הולמים את גילם ומטשטשים את הגבולות בין יחסים בריאים לבין יחסים ומיניות פוגעניים, נצלניים והרסניים. טשטוש הגבולות , הבלבול בין מה מותר ומה אסור והחרדה המתמדת מדחייה חברתית עשויים להיהפך לפצצה מתקתקת ביחסי קירבה בין מתבגרים ולהוביל למשחקי כוח ושליטה עד לניצול מיני. מעדותה של נערה בת 16: " ישבנו בגינה עם החברים שלו, סתם צחקנו ועשינו שטויות. ואז הוא סימן לי להתקרב, לקח אותי הצידה ולחש לי שהוא רוצה לשכב איתי, בשיחים. הייתי המומה בהתחלה, אבל הוא היה ממש רציני והתחיל לנשק אותי ולהפשיט ממני את הבגדים. הרגשתי מלא עיניים ננעצות בי ותחושה של גועל הציפה אותי אבל לא ידעתי איך לצאת מזה בסדר".
מדוע הם לא מספרים?
נדיר שנערות ועוד יותר נדיר שנערים שחוו תקיפה מינית, יספרו לאדם מבוגר מיוזמתם על התקיפה. נפגעות רבות אינן תופסות את מה שקרה להן ואינן בטוחות שמה שקרה להן היה ניצול מיני או אלימות מינית, במיוחד אם הן היו עם התוקף בהסכמתן: "זה שהוא לא הפעיל עליי כוח פיזי בלבל אותי, לא הבנתי אם מדובר בתקיפה. איך זה שאני לא מפסיקה את זה"?(בת 13.5)
תחושות קשות של אשמה בושה ופגיעה בהערכה העצמית מתלוות למעשה, וצוברות תאוצה כשמדובר בניצול מיני מתמשך. לתחושות אלו מתלווה פחד כי לא יאמינו להן ואף יאשימו אותן, וחרדה אמיתית מהוקעה חברתית, בעיקר כשהסביבה החברתית משותפת לתוקף ולקורבן. להלן דוגמא למחשבות שעשויות ללוות נפגעות: " הייתי צריכה לנחש שזה מה שיקרה", "ממילא יש לי שם רע", " לא התנגדתי לו", "הוא הבטיח לי שלא יפגע בי", "אני יודעת שהוא סוטה".
לעיתים הניצול מלווה באיומים מצד התוקפן שלא לספר: " הוא אמר שאם אספר ההורים לא יאמינו לי, ובמקרה הרע גם יענישו אותי. אח"כ זה כבר הפך לאיומים של ממש, שאם מישהו יגלה, אפילו בטעות, הוא גומר אותי."(בת 13.5). כמו כן במצבי טראומה, עשויות הנפגעות לפתח מנגנוני הגנה כדוגמת הכחשה והדחקה, בניסיונן להתמודד עם כאב ותחושת חוסר האונים הנובעים מהפגיעה.
כאשר מדובר בנערים נפגעים, ישנם קשיים נוספים. סטיגמת ההומוסקסואליות והחרדה החברתית סביבה יוצרות פחד מתיוג בקרב בנים כהומוסקסואליים, מאחר ומרבית התוקפים הם ממין זכר. מרכיב הבושה משחק תפקיד מרכזי כשהסטריאוטיפים הגבריים מלמדים את הנערים כי גברים אינם יכולים להיות קורבנות."הם הקיפו אותי והתחילו למשוך לי את המכנסיים למטה. תמיד תפסתי את עצמי כנער חזק, תמיד ניצחתי במכות. שם לא יכולתי עליהם. הם היו יותר ממני ונחושים. נלחמתי והפסדתי. בבת אחת נגמרו לי החיים."(בן 16).
האם מתעוררות "נורות אדומות" שהורים עשויים לזהות?
אנו יודעים שגיל ההתבגרות רצוף בקשיים, בין השאר בגלל העדר מסגרות תמיכה. לרבים מהמתבגרים קושי לדבר עם מבוגרים, וכפי שראינו – הקשיים מתעצמים כשמדובר בנפגעי תקיפה מינית. כל שינוי במצבו של המתבגר עשוי להצביע על מצוקה כלשהי ולהוות "נורות אדומות";. התרחקות מהחברה, התבודדות וסגירות, איבוד היכולת להתרכז, אבדן אמון באחרים, ביישנות, לבוש גדול ומרושל שמטרתו להסתיר את הגוף, אובדן עניין בהופעה חיצונית, היגיינה אישית מופרזת, קשיים בלימודים, קשיי שינה, מחשבות או ניסיונות אובדניים. כשישנה נוכחות הורית בחייו של הנער/ה ומתקיימת תקשורת פתוחה, יש אפשרות לחוש בשינויים אלו ולנסות לאתר את מקורם. רצוי לבדוק התרשמות עם מבוגרים משמעותיים אחרים בחיי הנער/ה על מנת שלא לאבד פרופורציות ולהשליך חרדות של ההורים על הנער/ה.
כיצד להגיב?
כאשר נודע להורים על ניצול מיני של בנם/ביתם, קיים סיכוי רב שההורים עצמם יחוו כעס, זעם אשמה, בושה וגועל. חשוב שרגשות אלו יעובדו. ההורים מהווים את המשענת והתמיכה שהנער/ה כל-כך זקוקים לה. חשוב שהורים יהיו פנויים לעזור. חשוב להיות קשובים לצרכים של הנער/ה תוך נוכחות קרובה ושומרת. חשוב לומר לו/ה ש"אנו מאמינים לך", "אנו שמחים שסיפרת לנו", "את/ה לא אשמ/ה".
כדאי להדגיש את היכולת של המתבגר/ת לדאוג לעצמו/ה. עם זאת, במקביל, יש לספק לו/לה תנאים נוחים וביטחון, לעזור לו/לה לקבל החלטה לגבי הגשת תלונה במשטרה,. חשוב ללוות אותם בכל התהליך המשפטי כולל בשלב מתן העדויות. לדאוג לטיפול רפואי אם יש צורך. להזכיר לו/לה שעדיין אוהבים ומכבדים אותם באותה המידה ולעודד אותם לבקש עזרה וסיוע מאנשי מקצוע (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית וכדו').
חוויה של פגיעה מינית בילד היא חוויה מאוד קשה להורים, על-מנת שיוכלו לסייע לילדם, מומלץ שההורים יפנו לקבלת עזרה מקצועית.
* שלומית לויה-עובדת סוציאלית, עובדת השרות לנערה בעריית ת"א ומנחה במכון יסודות יוזמות חברתיות