מכון יסודות - יוזמות חברתיות

  • Full Screen
  • Wide Screen
  • Narrow Screen
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

קליניקת מומחים

consulting-smallבין תחומי ההתמחות של הקליניקה: ייעוץ משפחתי, ייעוץ זוגי, גישור בין הורים וילדים.

לחצו כאן לקבלת פרטים נוספים

ארגזי כלים

toolbox-smallלהורים, אנשי חינוך ובני נוער, מה לעשות, איך לעשות. מערכים, מידע, כלים...

לחצו כאן לצפייה בארגזי הכלים

הכשרות לאנשי חינוך

shituff-matach

ממשובי לקוחות: "רכשתי כלים והמרצה פתחה לי אופקים ליצירתיות ומחשבה אחרת".

לחצו כאן לפרטים נוספים

הורות: לאפשר או לא לאפשר? זאת השאלה!

נכתב על ידי  דליה הריס-סיאני*
דרג מאמר זה
(1 דירוג)

כמנחת קבוצות הורים, שמתי לב כי אחת השאלות החוזרות ונשנות בקבוצות על ידי ההורים היא: עד כמה להתערב?

אותה השאלה חוזרת בדרכים שונות סביב נושאים רבים ומגוונים כגון: להחזיק לו את הבקבוק, או שיאכל לבד?; לעזור לילדים לסדר או שעליהם לסדר לבד?; שאני אקבע לה מפגשים עם החברות אחר הצהריים, או שעל בתי לעשות זאת לבד?; האם שיעורי הבית שלו באחריותי או באחריותו? לעזור לו או לא?

תהיתי מה באמת ההורים שואלים ומה באמת מטריד אותם. לאחר תהיות הגעתי למסקנה שאחת השאלות המרכזיות העומדות על הפרק היא שאלת האחריות. היכן עובר הגבול בין האחריות שלי כהורה לדאוג להתפתחותם התקינה של ילדי במישורים שונים הכוללים את המישור הפיסי, הנפשי, השכלי והרגשי, ומתי עלי "להעביר את השרביט" אליהם, כך שיוכלו להתנסות בחוויות שונות על מנת שיפתחו את ביטחונם העצמי ואת כישוריהם ויכולותיהם בנפרד ממני, כישויות עצמאיות.

ישנם מצבים בהם התשובה היא פשוטה. זאת כאשר ברור לנו מעל לכל צל של ספק שהילד מסוגל, או לא מסוגל לעמוד במשימה. או למשל, כאשר בני בן ה-12 מעוניין לנסוע לבד עם חברים לאילת למספר ימים, להתארח באכסניה, לצאת ולבלות, אך ורק בחברת בני גילו עלי כהורה, לומר "לא". הרי הוא לא באמת יכול לדאוג לעצמו בסיטואציה כזו. הוא עדיין זקוק להשגחת מבוגר.

אולם מה קורה כאשר הוא רוצה, למשל, לצאת לטיול אופניים עם חבריו? מה צריכה להיות עמדתי כהורה? שהרי מצד אחד בני עוד קטן, אינו מודע לכל הסכנות. אך מצד שני הוא אינו תינוק, הוא מכיר את האזור, חבריו הינם אחראיים בד"כ, הוא מצויד במכשיר טלפון נייד, יש לו כסף לאוכל ושתייה. מה עושים?

חשוב לזכור כי אנו ההורים מונעים משני סוגים של דאגות :

קבוצת דאגות אחת נובעות מניתוח מצב והבנת הסכנות האפשריות, כמו-גם המיגבלות של הילד בהתמודדות עם המצב הנתון. דאגות אלו מתבססות על ניסיון חיים וחכמת האדם המבוגר. אנו מסוגלים לצפות התרחשויות שונות שעלולות לקרות, בעוד שילדינו הרבה יותר תמימים ובדרך כלל רואים למרחק קצר יותר ובזווית ראיה צרה יותר. אנו מודעים ליכולותיהם של ילדינו, למשמעויות של לחץ חברתי ובכלל, "אנו מכירים את ילדינו טוב יותר מכל אחד אחר".

קבוצת הדאגות השנייה קשורה אלינו ההורים ואין לה כל קשר לילד עצמו. מסתבר כי לנו ההורים קשה מאד "לשחרר" את ילדינו ולאפשר להם להתמודד לבד עם החוויות שהחיים מזמנים להם. ניתן לראות זאת כמעט בכל מקום. החל במשחקיות, בהם הורים עטים על ילדים אחרים בחושבם שילדם נפגע כאשר "לקחו לו את התור". או בגנים ציבוריים, כאשר הורים פונים אל הורים אחרים ומתערבים יתר על המידה בקונפליקטים בין ילדים, כשברור שאין כל סכנה לביטחונם של ילדיהם. דרך בית הספר, כשהורים מתעמתים עם מורים המציבים בפני הילדים דרישות שאינן נראות להם, ועד לטלפונים למפקד בצבא כאשר לא מקובל על ההורים שהבן שלהם "יישאר שבת".

אנו ההורים לעיתים נוטים לגונן על הילדים יתר על המידה מול הסביבה החיצונית וגם מול עצמם, במקום לבדוק איך חווה הילד את האירוע ולנתח יחד איתו מגוון תגובות אפשריות. ניתוח זה יאפשר לילד ללמוד איך להתמודד ביעילות גם באירועים עתידיים בכוחות עצמו.

השאלה המתבקשת הנה מה לעשות?

כנראה שהאמת נמצאת אי שם באמצע. כדי למצוא את האמצע עלינו לזכור שאנו ההורים יצוקים מאותו חומר אנושי כמו ילדינו. גם לנו מותר לעשות טעויות, גם לנו מותר להתחרט, להתייעץ ולא לתת את המענה באופן מיידי. ואולי אף להיפך: לא למהר להתערב ולפסוק לגבי מי צודק, מי לקח ומי התחיל, לגבי מותר או לא וכדומה. כאשר אנו לא בטוחים האם האחריות במקרה זה או אחר היא על ילדינו, מותר לנו לעצור שנייה ולחשוב; להתייעץ עם בן/בת הזוג; להרים טלפון להורה אחר; לשאול בעל מקצוע ועוד. ואולי, החשוב מכל, הוא לנהל את האירוע ולקבל החלטות לאחר שיחה עם הילד. לשאול את הילד שאלות ישירות. לנהל איתו שיחה על המשמעות של "ללכת לבד לסרט עם החברים". לשאול מי יהיה, מתי תחזור, מי מהחברים יהיה עם טלפון נייד וכדומה. כמו כן, לקבוע מתי אנו ההורים צריכים להיכנס לתמונה. במידה והילד נתקל בבעיה, שידע שנגיע לעזור.

לאחר שנקבל את התשובות על כך גם לנו ההורים יהיה יותר מידע קונקרטי והבנה רגשית לגבי הסיטואציה הספציפית ויהיה לנו קל יותר להחליט.

בקבוצה האחרונה שהנחיתי ספרה אחת האמהות על בתה שרצתה להשתתף במדורת ל"ג בעומר עם קבוצת ילדים בוגרים יותר. היא בקשה את אישורה של האם. במקום לומר מיד כן או לא, שאלה אותה האימא מספר שאלות שהמחישו לילדה איך עלול להראות ערב כזה.

לאחר מספר ימים הילדה עצמה החליטה שהיא מעדיפה לבלות בערב זה עם חברותיה הטובות ולא עם קבוצה זו, שהיא זרה לה והיא אינה באמת מרגישה בנוח בחברתם. מסתבר, כי הילדה באמת הייתה מסוגלת לקחת את האחריות על ההחלטה, היא רק הייתה זקוקה להכוונה ולא לאמירה של כן או לא. בתהליך שכזה אנו מלמדים את הילדים מהי לקיחת אחריות אמיתית וחשוב מכך, אנו ההורים לומדים לסמוך עליהם ולכבד את דעתם.

*דליה הריס-סיאני. MSW. עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות.

נצפה 10817 פעמים

שלח תגובה

יש להזין את כל השדות המסומנים בכוכבית *


אתה כאן: עיתון יסודות עיתון יסודות - גיליון 3 - יולי 2008 הורות: לאפשר או לא לאפשר? זאת השאלה!