מאת: ד"ר נלי שטיין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 12
"ילדה טובה" היא מי שלא מתלכלכת, היא מי שלומדת יפה ולא מפריעה בכיתה. היא גם מי שאין לה רעיונות עצמאיים מדי, שונים מאלה של הוריה ושל סביבתה. היא מי שמתאימה את עצמה להיות עדינה, שקטה, צייתנית – "נשית". כשהיא מגיעה לגיל ההתבגרות שומרת ה"ילדה הטובה" על גופה, עוצרת את תשוקתה המינית ומכבה אותה – עד ל"רגע המתאים", עם ה"אדם הנכון" (זה שהוריה מאשרים), במסגרת של קשר רציני – רצוי נישואין. היא חיה בהשתקה סביב מיניותה, סביב תהליכים המתרחשים בגופה ובנפשה לאור החשש שדיבור והפרת השתיקה "יכניסו לה רעיונות לראש". רעיונות על עצמאות מחשבתית, על מימוש חלומות ועל הפרת ההליכה בתלם…
זהותה של ה"ילדה הטובה" מתעצבת אם כן סביב ציר של איסורים, אזהרות ובעיקר פחד. היא לומדת שנשיות הינה כוח אך גם בעיקר חולשה, שהיא מושא לפנטזיות גבריות אך אינה יכולה בעצמה לממש אותן, שגופה ויופייה הצעיר מוערכים אך לא היא עצמה. ההגבלות במרחב התנועה שלה, בהחלטותיה – כמו גם הירקמות חלום סינדרלה והנסיך על הסוס – אינם עוד רק מערך של איסורים חברתיים. הם מופנמים בתודעתה, בנפשה והופכים לחלק מתפיסתה את עצמה ואת עולמה.
נשים רבות נוכחות לדעת כי במהלך מעגל החיים ובמיוחד ב"תחנות חשובות" של הורות, זוגיות ומקצוע, עולה השאלה לגבי הימצאותה של ה"ילדה הטובה" בתוכן: זו שממשיכה להיות נוכחת בתודעה ומשפיעה חיינו. לפיכך, נראה לי כי נדרשת התייחסות ממוקדת וייחודית כלפיה. הילדה עליה אני כותבת הינה ילדה ארכיטיפית. היא אוסף של הילדות שהיינו כולנו – את, אני, ומי שמסביבנו… היא אינה מישהי מסוימת והרי גם אין ילדה אחת שחוויותיה הינן החוויות של כולנו. היא נבנית במחשבתי כאוסף של חוויות משותפות, נשיות, העולות מבין סיפורי החיים שוב ושוב.
אז מהו מסלול חייה של אותה "ילדה טובה" ארכיטיפית?
כשנולדה עמדו מסביבה הורים (או לפחות אחד מהם), סבא או סבתא, אולי גם אח או אחות גדולים. הם שמחו בלידתה, היא הרגישה – בתבונתה הינקותית – עטופה, מוגנת אך גם את החרדות סביב גודלה הזעיר והיותה בת. לכשגדלה מעט היא חשה את הציפיות ממנה להיראות יפה, נקייה, להיות כאמור "ילדה טובה"… כשגדלה מעט היא וחברותיה – ה"ילדות הטובות" האחרות – השתדלו מאוד לרצות את הוריהן ואת סביבתן, היות שסברו לתומן כי בכך הן גם מרצות את עצמן. קשה הרי לזהות מה את רוצה, משתוקקת, שואפת, כאשר את חייה בסביבה עם לחצים מתמידים, השתקה ואיום בגינוי חברתי – מרומז או גלוי. האזהרות והלחצים עטופים בהרבה אהבה, בכוונות טובות, ומגיעות מאם שהיא עצמה חונכה להיות "ילדה טובה" ומאב שסבר שעדין יש בעולם את אלה שמתחתנים איתן ואת אלה ש"שוכבים איתן"… והוא הרי רוצה שבתו תשתייך לקטגוריה הראשונה, המועדפת, זו של ה"קדושות". תפיסה מפצלת בין תשוקה ומיניות לבין להיות רעיה ואם, המקבלת לה אחיזה בתודעתן של נשים רבות ומקשה על תחושת לגיטימציה להיות גם מינית וגם אם, בת זוג וכל מה שנבחר.
ה"ילדה הטובה" של ימינו מתחתנת בשנות העשרים לחייה, ולאחר כשנה או שנתיים היא משתדלת להיות גם אם. כמו בילדותה נקבע מסלול חייה – לכאורה – על ידיה. היא בחרה את אהובה, היא בחרה להתחתן עמו והיא בחרה להיות אם. אולם, פעמים רבות, מאחורי הבחירה, האמורה להיות חופשית, עומד מערך לחצים, ציפיות והנחיות – הוריות וחברתיות. לפעמים רק בסוף שנות השלושים ובעיקר במהלך שנות הארבעים לחייה היא מוצאת את עצמה עם ניסיון חיים מסוים, מבט שיכול להשקיף ולהעריך את חייה. אז עולים שוב ושוב הזיכרונות:
"אני זוכרת את עצמי מרגישה שכולי שדיים…"
"פעם ראשונה שקבלתי את המחזור חשבתי שיש לי פצע…"
"הקפדתי תמיד להתלבש עם חולצות גדולות – כמה שיותר לטשטש, כמה שיותר להסתיר…"
"אמא אמרה: ידיים לא למטה…"
"לאחי הרשו לרכב על אופניים, לשחק בחוץ, לחזור מאוחר ולי – לא"
"יותר טוב פחות לדבר… וכמה שיותר להיזהר!!!"
וגם: "תתחתני איתו… זה הכי טוב שתמצאי… מי את חושבת שאת?…"
הדיאלוג הפנימי עם הילדה שבתוכנו:
הילדה שבתוכי, בתוך כל אחת מאיתנו, מתרחקת מאיתנו במהלך השנים. שנים בהן אנו עסוקות בלימודים, בבניית קשר ומשפחה, בעבודה ואולי גם פיתוח קריירה – עד שאנו שוכחות אותה. שוכחות כיצד היא חוותה את העולם: מחשבותיה ופחדיה, הדברים מהם התרגשה, חששה ושמחה… שוכחות שהיא ממשיכה להיות בתוכנו, חלק מאיתנו. בהפכנו לאימהות הופכת הילדה שבתוכנו למשמעותית עוד יותר, אך פעמים רבות גם אז, אין לה מקום… בין הכנת בקבוק ויקיצות בלילה לבין מציאת איזון בין ההורות לבין תחומי חיים אחרים, אין לנו זמן אליה.
הילדה הזו – שפעם הייתה אני, את והיא – חוזרת אלי דרך שיחות עם מטופלות, מודרכות וחברות המספרות לי על הילדה שבתוכן. בשיחות אלה אנו משחזרות את הילדות, מסרים שהועברו ביחס לזהות נשית, לגוף ולמיניות. אנו בודקות כיצד מסרים אלה עדין מהדהדים בתודעה. ממשיכים להשפיע ואת ה"מחירים" שהם גובים מאיתנו במיוחד ביחס ליחסים זוגיים ולהתקדמות בעולם העבודה. בעקבות שיחות אלה אני שבה ושואלת את עצמי מתי היא נעלמה – לי ולנשים אחרות, כיצד קרה שהתנתקנו ממנה בחיינו הבוגרים ומחוויותיה אך עדין ממשיכים להדהד אצלנו האיסורים והציווים שניהלו את חיי הרגש שלה? איסורים שאת השלכותיהם אנו מוצאות בחיינו העכשוויים הבוגרים – הזוגיים והמיניים.
הברור מתרחש עם התבגרותנו ואנו מתחילות להיפגש עמה כחלק מתהליך שעובר על נשים רבות לאחר ש"סימנו וי" על מטרות חיים נורמטיביות: לימודים, חתונה, ילדים… תהליך המאפשר להיזכר במאוויים של פעם ולשאת ולתת עם ההגבלות. נדמה שכבר פחות מפחיד להיזכר במושאי התשוקה שלנו, קטנים וגדולים, לשחזר את ההתרגשות והציפייה ובה בעת גם לשאת את התסכול ביחס להחמצות שחווינו. אנו זקוקות לשיח הנשי בכדי להתארגן מחשבתית ורגשית: לברר כעסים ותסכולים וגם הצלחות. לבדוק מתי אנו מחליטות ש"אני לא משחקת יותר את המשחק הזה, לא רוצה יותר להיות "ילדה טובה" אך כן רוצה להישאר בקשר עם הילדה שבי, בכל אחת מאיתנו. חשה זכאות לשנות את "תנאי המשחק"…
אולם האתגר העומד בפנינו אינו רק של אישה ובת זוג. האתגר נקשר גם לאימהותנו. האם כל אחת מאיתנו מחנכות ומכוונות את בנותינו להיות "ילדות טובות"? … האם גם הן צפויות לשלם את "המחירים" שאנו שילמנו? האם יש ביכולתנו לשנות את "תנאי המשחק" גם עבורן על ידי תזוזה מאותן הנחיות מגדריות מסורתיות לאורן גדלנו? זאת בכדי לסייע להן להתרחק מהנחיות אלה ולהתקרב אל עצמן??? לאור העובדה שקבוצות רבות של נערות ונשים בישראל של היום עדין חיות במציאות דכאנית של איסורים והגבלות אני סבורה כי האתגר לו אנו מחויבות אינו רק אישי אלא גם חברתי ופוליטי.
* ד"ר נלי שטיין— היועצת המקצועית של "דלת פתוחה" , מטפלת זוגית, משפחתית ומינית, מנחת קבוצות בנושא מיניות