בתקופת חיים בה מתארך גיל ההתבגרות ונדחים גילאי הנישואין והבאת הילדים בעולם המערבי עולה סוגיית מיניותם הפעילה של בני-נוער ואנשים צעירים. מיניות הבאה לידי ביטוי במגוון התנהגויות והתנסויות, שאינן נקשרות בהכרח לרבייה, אלא לשאלות של זהות ואטרקטיביות – מחד ולהנאה ולחקירת מיניותם – מאידך. היפרדותה של המיניות הצעירה מרבייה ופריון מתאפשרת גם לאור התפתחותם של אמצעי מניעת הריון ומחלות העוברות במגע מיני שונים – הורמונאליים (הגלולות, המדבקה וכדומה) ומיכניים (קונדום, דיאפרגמה לדוגמא). אמצעי מניעה שהשימוש בהם הינו חלק מהתנהגות אחראית ובוגרת, כזו שבמצבים אחרים הייתה מתקבלת בברכה על ידי ההורים. אולם כאשר מדובר במרחב המיני ובקבלת החלטות לגבי השימוש באמצעי מניעת הריון ומחלות מין לא נמצאים ההורים כשותפים “טבעיים”. היעדרותם ממרחב השיח ביחס לקבלת החלטות בנושא אמצעי מניעה וטיפול במחלות מין בולטת ומעוררת למחשבה אך גם מחייבת שינוי. שינוי שמשמעותו הרחבת התפקוד ההורי גם להיבטי חיים נוספים – מיניים וזוגיים.

באתר האינטרנט של א.י.ת.כ.ם – “דלת פתוחה” בו ניתן לשאול שאלות בנושאים שונים הקשורים למיניות ולזוגיות בגיל הנעורים, עולות פניות רבות כגון זו:

בת 16: “שלום, אני רוצה להתחיל לקחת גלולות אבל לא רוצה שההורים שלי ידעו שאני לוקחת. מה התהליך?”

ניכר מפנייתה של נערה זו שהיא מחשיבה את הפעילות המינית שלה, כמו גם את החלטתה לקיים יחסי מין מלאים, למשהו שצריך להיעשות בסתר – ללא שיתוף ההורים. העובדה שהם עלולים להתנגד להחלטה זו אינה מונעת ממנה לחפש מידע ולברר כיצד היא משיגה אמצעי מניעה. אולם מה שהיא לפחות מפרשת כהתנגדות אפשרית מוביל להסתרה, לסודות ואולי אפילו לשקרים.

פנייה אחרת של בת 15 מעלה תוכן דומה:

“היי , אני שבועיים אחרי המחזור .. ושבועיים לפני המחזור ובשבועיים האלה שאחרי יש לי המון הפרשות מהנרתיק, לא כואב לי שום דבר לפעמים הבטן והבטן התחתונה אבל זה לא קבוע ובלתי נסבל , ולהפרשות האלה יש ריח רע , אני מפחדת ללכת לרופא נשים שלי לקבוע תור וזה כי אמא שלי בטוח תרצה לבוא לראות מה הולך איתי ואם זה קשור איכשהו לקיום יחסי מין וזה… אני לא בהריון אבל יתכן וזו בעיה אחרת מה אני יכולה לעשות ? מקווה שתעני לי בהקדם.”

הנערה מתמודדת עם אי נוחות שנובעת, כנראה, מהידבקותה במחלת מין רווחת. הפנייה מעידה כי היא, כמו הנערה הקודמת, מחפשת פתרון שאינו כרוך במעורבות אמה: טיפול רפואי מקצועי, כמו זה הניתן חינם לבני-נוער במרכזי הייעוץ של “דלת פתוחה”. היא מעדיפה את הטיפול בו נשמרת החשאיות הניתן על ידי אנשי מקצוע המתמחים בגיל זה. מדבריה עולה כי אמה מתעניינת ב”מה הולך” איתה, אבל לא ברור האם זו התעניינות כנה שמטרתה לעזור לה, או שיש פה חשדנות שמטרתה שמירה על בתוליה ועל “כבוד המשפחה”. בכל מקרה – כמו בפנייה הקודמת – מוצאת הנערה את עצמה מחפשת פתרונות לבדה, בסתר, תוך שהיא שומרת את מצוקותיה מפני האם (וכמובן האב, שאף אינה מוזכר כלל).

פניות אלה מפריכות את המחשבה בדבר ליווי אימהי סדיר ושגור של הנערות בשלבי התפתחותן המינית, כולל ההליכה המשותפת לרופא/ה הנשים. יחד עם זאת הן מאזכרות את הוריהן בעוד שהנערים ממעטים לעשות זאת. מניסיוני מאפשרת עדין החברה מרחב פעילות והתנסות רחב יותר לנערים, והשימוש בקונדום מוזכר לנערים – בדרך כלל – בשיח אגבי והומוריסטי. היות והם לא צריכים מרשם רופא לקניית אמצעי מניעה זה מסתפקים ההורים, האבות בעיקר, בהנחה שהוא יודע על החשיבות בשימוש הקונדום “ומשתתקים”. בדרך כלל, מעטים הבתים בהם מתקיים שיח ביחס להתלבטויות בנוגע לעיתוי התחלת קיום יחסי המין, רגשותיו ומחשבותיו בכלל וכלפי החברה – בפרט. שיח מושתק מסוג זה מתבסס על המחשבה ש”לבנים לא צריך לדאוג…”.

אולם גם אם הדרתנו כהורים מהמרחב המיני של ילדינו יכולה להיות מוסברת על-ידי הנימוק שבני-נוער אינם רוצים את הוריהם במרחב הפרטי שלהם – כחלק מתהליכי ההיפרדות וההפיכה לבני אדם עצמאיים, עדין לא ניתן להסתפק בהבנה זו.

הדרה ברורה זו צריכה – בעיני – להעלות את השאלות הבאות:

האם בהכרח זו אמורה להיות הדרך היחידה להתמודדות עם פעילות מינית ועם מניעת הריון ומחלות העוברות במגע מיני? האם ילדינו מזהים נכון כשהם סבורים שלא ניתן לפנות אלינו בסוגיות מעין אלה? וכן, האם עלינו לוותר על מקומנו בהיבט זה או להתעקש ולהמשיך לחפש אחר דרכים בהן נוכל לתרום להם בנוגע לאחריות, לזהירות ולהפניית קשב לעצמם במרחב המיני?

להלן כמה תשובות לשאלות אלה כמו גם מספר המלצות להתמודדות עם מיניותם של ילדינו:

יש מה לעשות: לא, זו לא הדרך היחידה להתמודדות. באם אנחנו ההורים נצלח את מכשול הבושה שנצרבה בתודעתנו ויצרה בנו עכבות רגשיות ומחשבתיות, באם נוכל להתמודד עם הסטריאוטיפים והדעות הקדומות ביחס למיניות ולמין, נהיה פנויים יותר גם לסייע לילדינו בתחום זה. כפי שאנו דואגים להם בכל היבט אחר של חייהם, במיוחד בהיבטים הקשורים לבריאותם הגופנית והנפשית כאחד. עלינו לזכור שאין זה תפקיד אימהי בלבד וגם לאבות יכול להיות הרבה מה לומר. ההתפתחות המינית: כן, החברה הצעירים מזהים נכון שקשה לנו פעמים רבות עם מיניותם המתפתחת. יתכן שההבנה שההתפתחות המינית הינה חלק מהתפתחות כוללת של “מעגל החיים” שלהם יכולה לסייע לנו להשתחרר, ולו במעט, ממעצורי הבושה והדאגה. מעורבות הורים אחראית, כזו המכירה בהתקדמות ובהתפתחות של ילדינו בתחום המיני, כמו מניעה בלבד.

מדובר על מהלך כולל הטומן בחובו התייחסות להיבטים מוסריים, ערכיים ומחשבתיים של חיינו הזוגיים והמיניים. ההיבט הייחודי של אמצעי מניעה הינו חלק מחינוך למחשבה על בריאותם, על הפחתת סיכונים ועל קבלת החלטות מושכלת. בתחומים אחרים, יכולה לתווך עבורם את המציאות המבלבלת ושטופת המיניות בה אנו חיים, להנחות ולהפריך מיתוסים שגם הם – הצעירים – שבויים בהם.

מבט הוליסטי: חינוך למיניות בריאה אינו חינוך לתנוחות ו/או לאמצעי מניעה בלבד. מדובר על מהלך כולל הטומן בחובו התייחסות להיבטים מוסריים, ערכיים ומחשבתיים של חיינו הזוגיים והמיניים. מניעת סודות, הסתרה ושתיקות מומלצת כחלק מדיאלוג הורי ומשפחתי כולל, אך היא נקשרת במיוחד ל”נושאים רגישים” כמו אמצעי מניעה. יש לזכור שקל יותר לשוחח על נושאים אלה כאשר יש תרבות שיחה בבית ושני הצדדים מורגלים בדיאלוג תמשך.

לשוחח עם הבנות ועם הבנים: יש לחשוב על הסרת מעטה השתיקה הן ביחס לנערות והן ביחס לנערים. כלומר, מומלץ להתרחק משיח המסתפק באזהרות ובגינוי כאשר מדובר בנערות, ובהערות אגביות לגבי שימוש באמצעי מניעה – כאשר מדובר בנערים. עם שני הצדדים יש לפתח דיאלוג כולל – רגשי, מחשבתי והתנהגותי, שיחזק את יכולת להקשיב לעצמם, להתנגד ללחצים חברתיים העלולים להובילם להתנהגויות סיכון ולפתח את הקשר בין פעילות מינית לבין אחריות.

מחשבה על העתיד: עלינו גם לזכור כהורים שהשימוש באמצעי מניעה יכול לסייע למנוע בעיות רפואיות בעתיד.

כך למשל, הדבקות בנגיף ההרפס הינה קריטית משום שעל אף היכולת לטפל רפואית בתסמיניו הוא נשאר בגוף לאורך כל חיינו. כפי שאנו נוטים “לחשוב קדימה” גם בהיבטים אחרים של חייהם, כך מומלץ וכדאי לחשוב בהיבט זה.

להתחיל מוקדם: אם אנו רוצים להאמין שהם מגיעים להתנסויות השונות – מיניות וזוגיות – עם ערכים שנטעו בהם עוד קודם לכן, עלינו לעשות זאת כבר כשהם צעירים – כבר מלידתם. הטיפול בהם, המסרים שהם ישמעו מאיתנו עוד בינקותם ביחס לגופם, לערכם העצמי ולהתפתחותם על מכלול היבטיה. מסרים שאמורים לכלול גם התייחסות והכוונה ל”אתיקה של יחסים” – ליכולת לראות את הזולת כסובייקט ולא כאובייקט למילוי צרכי.

כך נקווה שנראה יותר ויותר פניות מסוג זה:

בת 16:

“לא בדקתי אם אני בהריון אבל המחזור מאחר בהרבה ואני מרגישה שאני לא יודעת משהו, והם לא יודעים על זה בכלל. אני חושבת שאולי אני אספר ואימי תעזור לי.

היא תמיד מבינה. אני בטוחה שהיא תתאכזב ותתעצבן אבל בסוף אני חושבת שהיא תעזור לי”.

*ד”ר נלי שטיין — מטפלת זוגית, משפחתית ומינית, מנחת קבוצות בנושא מיניות. יועצת מקצועית – האגודה לתכנון המשפחה.