כששומעים מדי פעם אמהות צעירות מדברות בגינה הציבורית על “לידה טבעית” או מחליפות המלצות ספרים על גידול ילדים “בדרך טבעית”, הדבר רק ממחיש עד כמה, ההורות בדור שלנו, רחוקה מלהיות דבר “טבעי”. האינסטינקטים ששימשו את הורינו, תחושות הבטן וקבלת ההקרבה שהיא חלק בלתי נפרד מההורות אבדו לנו בין שלל התיאוריות, ההסברים הפסיכולוגים והמומחים. באופן אבסורדי, ככל שנעשינו חכמים יותר- כך איבדנו מאותה חוכמת הורות טבעית. העומס הרב המוטל על ההורים- שעות העבודה הארוכות, המרוץ הכלכלי, הציפיות הגבוהות וריבוי התפקידים של המע’ המשפחתית, כל אלו תורמים לכך שהורים רבים מקדישים שעות רבות לגידול הילדים אך עושים זאת מתוך תחושת עייפות, שחיקה וחוסר סבלנות.

הורים וגלגלי הצלה

יותר מתמיד הורים זקוקים היום לתמיכה, הדרכה וליווי. מעגל מדורת השבט עבר מן העולם, הסבתות של היום עסוקות עדיין בקריירה שלהן או בבילוי בעולם פנאי משלהן (וממילא יש להן לא מעט ביקורת, כך שזה לא מזמין היוועצות…). שכנות כבר לא נוהגות לקפוץ לקפה ולשפוך את הלב בלי לתאם מראש ביומן ובני הזוג כ”כ עסוקים עד שגם השיחות בניהם הולכות ומצטמצמות.

קבוצות הדרכת הורים, הרצאות וספרים מעניקים להורים ידע בדבר התנהגויות האופייניות לגיל מסוים, הסברים למעשי הילדים ולעיתים גם טיפים שימושיים. כל אלו הם כלי עזר נפלא שראוי שכל הורה (ורצוי- זוג הורים) ילמד להשתמש בו.

מצטיינים בתיאוריה, מתקשים במבחן המעשי

אך מה קורה כשהידע קיים, הטיפים וההמלצות לפעולה ידועות ועדין ההורה מתוסכל? יותר ויותר אני נתקלת בהורים אשר מכירים את כל ההסברים, מבינים את התיאוריה ועדין- לא מצליחים להשתחרר ממעגל הקסמים המייאש וחוזרים על אותם דפוסים כושלים. יש משהו שעוצר מבעדם ליישם את התוכניות הטובות ולעבור מהצהרת כוונות למימוש תוכנית פעולה.

קשה באימונים- קל בקרב

עבור הורים כאלו, גישת האימון (קואוצ’ינג) יכולה להיות בשורה. ארגונים רבים ומנהלים בכירים מסתייעים במאמן לצורך שיפור הישגים ומיקוד במטרות. התאמת הכלים האימוניים העומדים לרשות המאמן לעולם המשפחה, יכולה לסייע גם להורים לשפר את תפקודם. המאמן, בניגוד לפסיכולוג, אינו בעל הידע או בעל התשובה. תפקידו לסייע למתאמן לגלות את דרכו בעצמו, להתגבר על מכשולים, לכוון למטרה ולהשיג תוצאות, בזמן קצר ובתהליך ממוקד. המאמן אינו קוסם, אך הוא לוקח על עצמו תפקיד של תומך, מכוון, מאתגר ומעודד לעשייה. באימון כמעט ולא מקדישים זמן לניתוח העבר. המיקוד הוא בהווה ובבניית העתיד הרצוי למתאמן. לא נותנים להסברים מורכבים ולתירוצים אפשרות לבטל עשייה- מתמודדים איתם באומץ וממשיכים הלאה.

תהליך האימון

האימון מתחיל מהצגת הקושי או הדילמה איתה המתאמן בא וחקירתה על מנת להבינה באופן המדויק ביותר. בהמשך בונה המתאמן “חזון”- זו למעשה תמונת מצב אידיאלית מבחינתו, אליה הוא שואף להגיע. מכאן מתחיל המסע למימוש החזון כאשר בדרך נעזרים בזיהוי הערכים המשמעותיים למתאמן שיעזרו לו להתמודד עם הקשיים שבדרך. במהלך המסע נתקלים בפרדיגמות, מעין הנחות יסוד עקשניות המקבעות את התפיסה ומונעות גמישות וחופש מחשבתי. את הפרדיגמות הללו מחליפים בהנחות יסוד אלטרנטיביות שישרתו את המתאמן בדרך יעילה יותר. בתהליך האימון מזהים “שדונים”- אלו הם חסמים רגשיים או קוגניטיביים בהשגת המטרות. השדונים הם מעין חבלנים פנימיים המספקים שפע של תירוצים ונימוקים הגיוניים להתנהגות שאינה יעילה. הם מתחזים למי שדואגים למתאמן ורוצים בטובתו אך למעשה הם שמעכבים את השינוי הרצוי. מול השדונים פועלים בצורה של איתור, כיתור ולבסוף- התיידדות עם השדון והפיכתו לנשלט יותר, מודע ומצומצם בהשפעתו.

מה שאנו מנגנים הם החיים עצמם (לואי ארמסטרונג)

תהליך האימון, בד”כ סדרת מפגשים ידועה מראש, דורש מההורה המתאמן מחויבות, השקעת זמן ועבודה קשה. בהינתן שיתוף פעולה כזה מצידם , תוצאות טובות לרוב מובטחות. ההורות לא חייבת להיות מתישה, משעממת או מתסכלת. אפשר ליהנות מהדרך, לעצב אותה כרצוננו, לחוות התפתחות אישית, ללמוד מהצלחות כמו מכישלונות ולהעניק מתוך שמחה. המחשבות המנחמות על כך ש”הכל יעבור”, “כרגע אין לי אנרגיה” “כשירד הלחץ בעבודה נתפנה לטפל בבית” “ככה זה אצל כולם” – מקבעות את הבעיה. הורים החווים קושי יכולים לאזור אומץ ולבחור לפתוח פרק חדש, אקטיבי, בחוויית ההורות שלהם.

*רות גנאל— מאמנת משפחתית, מנחת קבוצות הורים ומומחית למניעת שימוש בסמים