מאת: אורלי ליכט וייניש
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 5
לסגנון התקשורת בין ההורים לבין הדמויות החינוכיות במסגרת שבה למד ילדם, ישנה השפעה מהותית על תפקודו של הילד באותה מסגרת. בדרך כלל, כאשר התקשורת מתנהלת תוך אמון וכבוד הדדי, הילד חש בטוח יותר ופנוי להתמודד עם האתגרים שמציבה לו המסגרת בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. במצב זה סיכוי גבוה יותר שיצבור חוויות של הצלחה הבונות את דימויו העצמי החיובי. לעומת זאת, במקרים שבהם הקשר לוקה בחוסר אמון בין הצדדים, עשויה לרדת גם רמת הביטחון של הילד במסגרת ובדמויות המשמעותיות האמונות עליו. תחושת הביטחון הנמוכה משפיעה באופן שלילי על מידת הפניות והנכונות של הילד להתמודד עם המשימות הלימודיות הבונות את דימויו העצמי החיובי, והדבר עלול להשפיע על צמצום חוויות ההצלחה שלו או אף להגביר את תחושות התסכול והכישלון.
הפרדוקס הוא כי דווקא במקרים בהם לילד קשיים לימודיים או חברתיים במסגרת והילד זקוק לתחושת הביטחון שתסייע לו להתמודד עם הקשיים, ישנו לעיתים גם קושי בתקשורת בין ההורים למסגרת. במקרים רבים מדובר על מעין כדור שלג שלילי המתגלגל ותופח לאורך השנים, כיוון שמדובר בתהליך שקשה להפסיקו: התקשורת הלא נעימה משפיעה על תפקוד הילד, אשר חש פחות בטוח לבצע את המשימות הלימודיות. הצטברות חוויות הכישלון מגבירה עוד יותר את קשייו במסגרת החינוכית, והדבר כמובן מקשה עוד יותר על התקשורת המתנהלת בין ההורים למסגרת.
"שיבושי התקשורת" הנלווים לקשיים הלימודיים ו/או ההתנהגותיים של הילד במסגרת, אינו מפתיע אך חשוב שגם ההורים יהיו מודעים לגורמים העשויים להניע אותם ולהוות חלק מהסיבות לקשיי התקשורת. מודעות לגורמים אלה עשויה לסייע בהתנהלותם מול הדמויות החינוכיות במצבים בהם מופיעים קשיים, כך שתקדם את התפתחותו הבריאה של הילד ותסייע להם עצמם לחוש מסופקים ונינוחים יותר בהורותם.
שני גורמים עיקריים משפיעים על עמדות ותחושות ההורים כלפי המסגרת החינוכית והדמויות המשמעותיות בה: החרדה ההורית הטבעית המלווה כמעט כל אדם מרגע היותו הורה, והחוויה המוקדמת של ההורה במסגרות חינוכיות ומול דמויות משמעותיות לאורך שנות לימודיו בביה"ס.
הגורם הראשון הוא כאמור, אותה חרדה המגיחה לאוויר העולם בקרב רוב בני האדם, יחד עם הילד ברגע לידתו. באופן טבעי, כמיהתו של כל הורה היא להוביל את ילדיו לאותו דימוי אידיאלי שבנה לעצמו באופן לא מודע, עוד בטרם הפך להורה. כל שיבוש או סטייה התנהגותית של הילד מאותו דימוי, עשוי להצטייר כחוויה מאיימת, מתסכלת או מאכזבת. חוויה כזו מעוררת ומגבירה באופן טבעי את רמת החרדה ההורית העלולה להניע את ההורה להתנהגויות קשות כלפי הדמות או הדמויות המצביעות על קשייו של הילד (כעס, האשמה או לחילופין הימנעות מקשר).
הגורם השני הוא החוויה המוקדמת שיש להורה כלפי מסגרות חינוכיות ודמויות משמעותיות בה. הורים אשר להם חוויה לא נעימה ממסגרות החינוך שבה למדו לאורך שנות התפתחותם, עשויים לנקוט באחד משני הדפוסים: הזדהות יתר עם מצבו של הילד או ניסיון לבצע "תיקון" באמצעות הפעלת לחץ על הילד להגיע להישגים שלא תמיד בהלימה עם יכולותיו או כישוריו הטבעיים. בשני המקרים הדבר פוגם בהתפתחותו הבריאה של הילד ועלול לייצר גם קשיים בתקשורת עם המסגרת החינוכית שבה הוא למד. במצב הראשון עלולה להופיע גוננות יתר מצד ההורה ותיתכן הימנעות מהקשר או אי שיתוף פעולה, ובמקרה השני עלולים להופיע דפוסי כעס או האשמה כלפי המסגרת. בשני המקרים כאמור, מעבר לכך שדפוסי ההתנהלות משפיעים באופן שלילי על התפתחות הילד, הם גם מעיבים על חווית ההורות החיובית שלהם עצמם.
תקשורת טובה ושיתוף פעולה בין הורים לגננות ומורים הם מעמודי התווך של תהליך התפתחות בריא, הן לילד והן להורה. נכון הוא כי עובדי הוראה חייבים להכיר ולדעת כיצד להתנהל באופן מקצועי מול הורים המבטאים קושי בתקשורת עימם, אך יחד עם זאת, חשוב מאוד גם להורים להיות מודעים לגורמים העלולים להניע אותם להתנהל באופן הגורם לקושי בתקשורת עם המסגרת החינוכית שבה למד ילדם.
במסגרת עיסוקיי בתחומי הטיפול והחינוך, אני מנחה קבוצות הדרכה להורים וקבוצות הדרכה לעובדי הוראה. את הסדנא הניתנת לעובדי ההוראה בנושא תקשורת עם הורים, אני פותחת בדרך כלל במשימה שבה אני מבקשת מהמשתתפים להיזכר בסיטואציה שבה הם כהורים נתקלו בדמות חינוכית שהאירה להם בעיה מסוימת הנוגעת לתפקוד הילד שלהם במסגרת החינוכית שבה למד. הזיכרון העולה מלווה בדרך כלל בתחושות קשות כגון: עלבון, כעס, אכזבה תסכול וכד' ובין שאר הדברים שמעלים המשתתפים ביחס לסיטואציה כזו, הם מתארים גם תחושה של בדידות וריחוק מאותה דמות חינוכית שהעלתה את הקושי. הריחוק שאותו הם מציינים הופיע בצורות התנהגות שונות, החל מחוסר נכונות להקשיב או לשתף פעולה עם אותה דמות ועד להתנגדות מילולית שהופיעה בצורה בוטה כלפיה.
ניתוח החוויה האישית מאפשר למשתתפים להרגיש ולהבין עד כמה קשה היא ההתמודדות ההורית עם סיטואציה שבה גואה החרדה בעקבות המפגש עם אלמנטים של ביקורת שלילית על תפקודו/התנהגותו של הילד במסגרת (זו בדרך כלל הפרשנות המיידית של ההורה). הבנה זו היא הבסיס ללמידת הכלים המקצועיים לשיפור התקשורת עם הורים לילדים בעלי קשיים.
בקבוצות ההורים שאני מדריכה, אני מנסה להעמיק את מודעות המשתתפים לחוויות האישיות שלהם כהורים בהווה וחוויותיהם מול המסגרות החינוכיות והדמויות המשמעותיות בה בעבר. בחינת הקשר שבין החוויה ההורית לבין אופן ההתנהלות מול המסגרות החינוכיות במצבים שבהם מתגלים קשיים אצל אחד או יותר מן הילדים, מעוררת התרגשות רבה כיוון שהיא מאירה זווית נוספת שקשה להורים להיות מודעים לה ללא ההדרכה המקצועית. הורים מדברים על מגוון גדול של חוויות עבר, החל מהצלחה מסחררת ועד לכישלון צורב שליווה אותם לאורך כל השנים במסגרות החינוכיות. לכל חוויה ישנה השלכה מהותית על האופן שבו מתנהל ההורה מול המסגרת החינוכית בהווה, גם כאשר מדובר בהיסטוריה של הצלחה אישית. המודעות לקשר בין החוויה האישית לבין ההתנהלות ההורית הנוכחית היא כלי המסייע מאוד להעצמת היכולת של ההורה להתמודד בצורה בריאה יותר עם הקושי מול המסגרת בהווה.
לסיכום, חשוב להבין כי תקשורת טובה עם המסגרת החינוכית שבה למד הילד היא חיונית להתפתחותו התקינה, ומטבע הדברים מזינה ומעצימה את החוויה החיובית בהורות. כאשר ישנו קושי בתקשורת עם המסגרת החינוכית, ישנה חשיבות רבה להעמקת מודעות ההורה לכל אותם גורמים שלו עצמו העשויים להיות חלק מהסיבות לקושי בתקשורת. מודעות זו היא כלי המסייע להתנהלות הורית המקדמת התפתחותו הבריאה של הילד ותורמת גם להעצמה האישית שלהם כהורים וכבני אדם בכלל.
* אורלי ליכט וייניש M.A., יועצת חינוכית ומשפחתית. מדריכת קבוצות הדרכה להורים ולעובדי הוראה