מאת: יאיר אפטר
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 13

שלושה נערים מגיעים לחורשה באחד המושבים במועצה האזורית באר טוביה עם מיכל של גז צחוק, פותחים את המיכל ברכב, נושמים את הגז עד לאובדן חושים ו…שניים מהם מתים. אירוע טרגי זה מעלה מספר שאלות מטרידות.

האם שלושת הנערים ידעו שהם יכולים למות מסמים? הם בכלל ראו ב"גז הצחוק" סם? למה הם לא יכלו להסתפק רק בנשיפה מבלון לשימוש חד פעמי במסיבה, שבוע לפני כן, והיו צריכים לחזור על השימוש שבוע לאחר מכן? איפה היה המיכל במהלך כל השבוע? האם היו חברים נוספים שידעו שהם לקחו את מיכל גז הצחוק מהמסיבה? האם שלושת הנערים השתתפו בעבר, בעוד אירועים בהם הם איבדו שליטה והגיעו לאובדן חושים, ומה בכלל הם רצו להשיג כאשר הם בחרו לפתוח את המיכל ולהריח את גז הצחוק.

אז, בואו נתחיל מהתחלה.

אכן, שלושת הנערים רצו להרגיש "סטלה". רצו להרגיש תחושה אופורית, להרגיש את הניתוק, את הריחוף. הם אהבו את זה, כי הם כבר היו שם שבוע לפני כן, ואולי גם באירועים קודמים, באמצעות אלכוהול או חומרים אחרים. הם רצו את ההרגשה והם כנראה רצו אותה "חזק יותר".

הם ידעו שאפשר למות מסמים, הם ידעו שאפשר לאבד שליטה ולהיפצע, או אולי אפילו לאבד הכרה משתיית משקאות אלכוהוליים. אני מניח שהם ראו את זה לפני כן באירוע שבו הם בילו, במסיבה או במועדון שבהם הם היו במהלך חייהם הקצרים, ואם לא, אז הם עברו סדנאות מניעה בבית הספר שסיפרו להם שסמים זה מסוכן. אבל יכול להיות שנראה היה להם ש"גז צחוק" זה לא סם. הרי רופאי שיניים משתמשים בזה, והם אף פעם לא פגשו מישהו שמת מזה לפני כן. אבל הם כן רצו לתפוס "ראש", אז אולי בעצם הם ידעו שזה סם? כי סמים עושים "ראש" בדיוק כמו גז הצחוק. ובדיוק כמו סמים צריך להעלות בכמות כדי להרגיש חזק יותר את ה"סוטול". בני-הנוער של ימינו לא תמימים, הם יודעים לתאר שכוס חד-פעמית של וודקה (שש מנות שתיה) לא משפיעה עליהם, כי בגיל 17 (י"א) הם כבר "יודעים" לשתות. אז אולי הם רצו את זה הפעם "חזק יותר"? ומה..הם לא יודעים שמדובר בסכנה? זה מזכיר לי שרק השבוע תיארה לי נערה איך היא עלתה לרכב עם נהג שהיה תחת השפעת אלכוהול שנסע באמצע כביש. כן, היא פחדה וראתה את מלאך המוות מגיח ממחבואו, אבל היא בחרה לא לומר כלום לנהג או לרדת מהרכב, למרות שהסכנה באה לבקר. אז כנראה שהם ידעו שמדובר ב"סכנה".

למה להסתכן? כי זה מרגש, זה עושה נעים וגם ככה הם לא הכירו מישהו שמת מגז צחוק, אז אין סיבה לחשוב שדווקא הם יהיו הראשונים!

ואיפה היו החברים שלהם? הם ידעו, לא כולם אפילו לא הרוב. מקצתם ידעו ולא סיפרו. הם ידעו איפה נמצא המיכל שנגנב רק שבוע לפני כן, הם ידעו את כוונות חבריהם, הם יכלו למנוע, אבל הם לא עשו זאת. כי… גם הם לפעמים רוצים "לתפוס ראש". וגם הם לפעמים מגיעים למצב של אובדן חושים, גם הם בדיוק כמו שלושת הנערים לא פגשו אדם שמת מגז-צחוק, וגם הם לא כל כך מבינים מדוע "משב רוח-נעורים" כמו שתיית משקאות אלכוהוליים, עישון מריחואנה או הרחה של גז מזגנים, צריך להטריד מישהו.

וגם אם זה מטריד אותם, הם לא יספרו למבוגרים. כי הם יהפכו למלשינים, והדוגמא לכך – נער בהרצליה בכיתה ט' שהתקשר להורי נערה ששתתה בל"ג בעומר אלכוהול ואיבדה הכרה, הוחרם על ידי כלל ילדי השכבה. כי יכול להיות שאם הם יספרו למבוגרים על מיכל גז הצחוק שנגנב, אז ההורים שלהם יידעו שיש גז צחוק במסיבות ואולי ההורים "יעלו" על שני החיילים מהיחידות הקרביות (חברים מהמושב) שגנבו את בלון גז הצחוק ממרפאת השיניים בישוב הסמוך. כי ההורים יתאכזבו, כי חלק קטן עוד יותר של ההורים יכעס וחלק עוד יותר קטן ו"קיצוני" של הורים גם יעשה מעשה ויגביל את ילדיו ביציאות. אז, לא מספרים.

הורים חוששים לחלוק מידע

אבל, גם אנחנו ההורים לא מספרים. אם נתקשר להורים של החבר של הילד שלנו ונגיד להם שאנחנו יודעים שהבן שלהם השתכר אתמול במסיבה, אז נסתבך עם ילדנו, כי….הוא יכעס עלינו. אימא באחד מהישובים בשרון שיתפה אותי בכך שהבת שלה סיפרה לה שילדה מהשכבה עוברת התעללות מינית ולאחר שסיימה לספר, ביתה השביעה אותה שלא תספר את זה לאף אחד. האימא קיימה את ההבטחה במהלך חצי שנה עד שהיא פגשה אותי בהרצאה. ואז היא הרגישה נורא והחליטה לשתף ולהתייעץ. גם אנחנו ההורים שיודעים, לא משתפים מבוגרים אחרים, לא מדווחים לאנשי חינוך ולא מלשינים ל… משטרה בשעת הצורך.

ובאמת, איפה ההורים בכל הסיפור? אז זהו, חלק גדול מאיתנו כבר לא שם כדי לשמור. אנחנו חושבים שגם ככה אין מה לעשות כי גם אם "נחפור ונקדח" לילדים שלנו, הם הרי יעשו מה שהם רוצים. ובאמת מה כבר אפשר לעשות? – ללכת למסיבות שלהם כדי לראות מה קורה? להסתובב בשתיים בלילה בגינות? להגביל שעות יציאה וחזרה? זה ממש קיצוני. נכון שצריך ללמוד לשחרר ולדעת לסמוך, אבל בעיניים פקוחות. העניין הוא שבשלוש לפנות בוקר אנחנו ההורים בדרך כלל ישנים ועיניהם הפקוחות של בעלי פיצוציות עסוקות בלמכור לילדינו כל אשר יחפצו.

מאז אותו אירוע טרגי, מקרים נוספים 'תפסו' את הכותרות. שלושה נערים נסעו ברכב ללא רישיון, אחד מהנערים לקח את מפתחות הרכב של אביו, נסע עם עוד שני חברים לכיוון פלמחים, ואיבד שליטה. הוא וחברו, בני ה-16 נהרגו.

באירוע אחר, ארבע נערות בנות 14 יצאו לבילוי בהרצליה, הגיעו לפאב, שתו משקאות אלכוהוליים עד אובדן חושים ואחת מהן הגיעה עד אובדן הכרה וכמעט מתה. מן הסתם, היו ודאי עוד כמה אירועים שפספסתי. סביר להניח שגם כאן הבינו הנערים את הסכנה ובחרו לראות רק את הריגוש ולחשוב ששום דבר רע לא יקרה להם.

אתם בטח שואלים, אז מה עושים? עושים! נלחמים. כן, נלחמים כי מדובר בשלומם הבריאותי והגופני של ילדינו. צריך להילחם ברגישות אך בנחישות מבלי להתבלבל בשלב הביצוע. קודם כל, צריך לוותר על התמימות. כן, גם הבן או הבת שלנו בסיכון,

כי היום בקרב מרבית נערי ונערות ישראל בכיתות י' ועד י"ב, הבילוי מלווה באלכוהול ולעיתים, בחומרים נוספים כגון מריחואנה, סמי פיצוציות או גז צחוק. לאחר שנתפכח מתמימותנו (כי זה קורה גם במשפחות הכי טובות), נקיים שיחות עם ילדינו בנושא, נשאל בישירות, ברגישות אך בנחישות שאלות נוקבות. אין להניח שהם יספרו מיוזמתם. וזה לא מספיק. אנחנו צריכים לצאת ולראות במו עינינו מה קורה באזורי הבילויים של ילדינו. ניקח אותם למקומות הבילוי ונחזיר אותם. נדבר עם הורים אחרים ונשמש אחד לשני "רשת תמיכה". הורים אחרים בטח יודעים דבר אחד או יותר שאנחנו לא יודעים. ואת מה שאנחנו יודעים, נחלוק עם הורים אחרים. חשוב להגדיר שעות יציאה וחזרה, להיות ערים כשהם חוזרים, להגיד להם ש"נהרוג אותם" אם חס וחלילה יקרה להם משהו, ונחזור ונאמר להם, כל פעם מחדש שאנחנו אוהבים אותם יותר מידי מכדי שהם יפגעו בעצמם. אם יש צורך, "ננגן" על הרגשות שלהם גם אם מדובר במניפולציה רגשית זולה.

אל תוותרו על נוכחות, בקרה ובמידת הצורך על הגבלות – גם אם הם מתעצבנים והדבר מצריך מאיתנו להתמודד עם הכעס שלהם. זה במסגרת התפקיד שבחרנו בו, ביום שהחלטנו להביא ילדים לעולם.

בהצלחה.