מאת: עופר חכים
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 12
בזמנו כשהיינו ילדים מרחב הפעולה שלנו והממשקים מול הסביבה היו מוגבלים פיזית. "מה שראית קיבלת". אם זה בבית הספר, בבית או בשכונה. בבית הספר, החינוך היה פחות ליברלי, מעמד המורה היה שונה ויכולת ההשפעה שלו על התלמיד הייתה גבוהה. בית, בכל הבית, היה (אולי) קו טלפון אחד וגם בד"כ באמצע הסלון. מיועד בעיקר להורים. כמעט בלתי אפשרי לילדים היה לקיים שיחות ללא פיקוח. בשכונה, מקומות המפגש שלנו היו לרוב בשכונה הקרובה או בנסיעה באוטובוס למקומות ציבוריים לא מפותחים. מי שהיה ברמת תקשורת מתקדמת מול העולם נהנה מרשת התקשורת הראשונה PEN-PAL, אשר הייתה מבוססת על כתיבת מכתבים לחברים שונים בעולם. יכולת השליטה של ההורים על מעשי הילדים הייתה גבוהה יחסית ואפשרה לאתר חריגות ביתר קלות.
היום מרחב הפעולה של הילדים כמעט בלתי מוגבל ורב מימדי. הממשקים עם העולם החיצון רבים ואינם מוגבלים למרחב הפיזי של הילד. בבית הספר של היום החינוך ליברלי יותר, מעמד המורה נחות יחסית והילדים חשופים להשפעות סביבתיות רבות, שאינן בשליטת המערכת החינוכית.
בכל בית יש טלפון, לרוב הילדים יש קו או שלוחה נפרדת. ילדים רבים החל מגילאי 9-10 מחזיקים בטלפון סלולארי ויותר ויותר ילדים מחוברים לעולם גם דרך המחשב האישי באמצעות רשתות חברתיות ודרכי התקשרות רבים. השכונה כיום כמעט ואינו קיים, מרבית התקשורת בין הילדים נעשית מקוונת ולא פיזית.
אחת ההשלכות המשמעותיות ביותר ביחסי הורים –ילדים הינה שיכולת השליטה של ההורים על מעשי הילדים והתכנים בתקשורת שלהם מול העולם החיצון מוגבלים ביותר. גבולות גיזרה, אמון ובקרה הורית
אם כך מה כיצד ניתן לעזור לילדינו לגדול ולהתפתח לקראת עצמאות בוגרת כאשר היכולת שלנו לשליטה הצטמצמה ביחס ליכולות שהיו להורינו?
החל משלב הינקות אנחנו קובעים לילדים "גבולות גזרה" משתנים להתנהלות במרחב עם שליטה מבוקרת על פעילותם: כשהם תינוקות, המרחב שלהם מתמצה במיטה/לול, כשבתוכו הם חופשיים כמעט לחלוטין. כשהם בבני 3-6 מרחב הפעולה שלהם הוא כבר כמעט כל הבית. הממשקים שלהם לעולם החיצון הם בד"כ בסביבה מוגנת (בית, גן) והקשר עם חברים מבוצע בשליטה מלאה של ההורים ומבוגרים אחרים. בבית הספר היסודי, חל גידול מסוים בעצמאות הילדים, החשיפה לעולם החיצון גדלה באמצעות מפגשים עצמאים עם חברים מבית הספר, חוגים, קייטנות ועוד. עדיין המרחב הפיזי מוגבל, כאשר שליטת ההורים הינה כמעט מלאה. בשלב הזה בד"כ מתפתחת מערכת יחסי-האמון בין הילד להורה, הגדרת מה מותר ומה אסור ובמרבית המקרים גם מעמד המורה בשלב הזה הוא יותר סמכותי ובעל השפעה על חינוך הילדים.
תחילת גיל ההתבגרות כאשר ילדינו משתלבים בחטיבת הביינים מהווה, לדעתי, שלב קריטי בעיצוב אישיותו של הילד. החשיפה לאמצעי התקשורת המגוונים ,לעולם שעד אז היה בלתי מושג ולטלוויזיה המכוונת בעיקר לגילאים הללו, חושפים את ילדינו להשפעות חיצוניות רבות. העולם מלא בפנטזיות חזותיות מחד ובסכנות רבות האורבות בממשקים השונים הכוללים בין היתר טלפון סלולרי, אינטרנט ומקומות בילוי. בשלב הזה ילדינו מתחילים להיחשף לאלכוהול, סמים וסיגריות.
למרות זאת, רמת השליטה והבקרה של ההורים בעייתית ביותר ולעיתים קרובות נחלקת לשלוש קטגוריות עיקריות בעוצמות שונות:
הורים, אשר מפקחים על פעילותם של הילדים בצורה גלויה והדוקה ולמראית עין שולטים בכל הנעשה עם הילד הן פיזית והן באמצעי התקשורת המגוונים בין היתר ע"י חיטוט בטלפון, במחשב ובמחברות. הורים אלו בשל החרדות שלהם עצמם, מתקשים ליצר בסיס של אמון בילדם וביכולות שלו להגן על עצמו ורואים עצמם כאחראים הבלעדיים לשלום ילדם. פעולות אלו מהוות שליטה למראית עין, כוון שבעולם כזה הילד, אם ירצה בכך ילמד למצוא דרכי פעולה חלופיים, נסתרים מעיני ההורה ובמקרה הקיצוני ינהל "חיים כפולים". בקרה ופיקוח הדוק מידי וגלוי עלולים להביא את הילד לפעול בחוסר אחריות ולנסות דברים אסורים בידיעה שבכל מקרה ההורה המפקח יגלה ויעצור אותו. כמו כן, הוא עלול לגרום לתלות של הילד בהורה, לניוון יכולת השיפוט ואף לפגיעה בעצמאותו בשלבים הבאים של התפתחותו.
בקצה השני של הרצף ישנם ההורים המעניקים אמון מלא בילדם ואינם רואים עצמם כמי שאחראים לבדוק ולבחון את הפעולות של ילדיהם. כל התערבות או מעורבות הורית נתפסת כחדירה לא לגיטימית למרחב של ילדם ופוגעת בזכותו לעצמאות ופרטיות. ילדים אלו נפגעים מכוון שאינם זוכים לדאגה והכוונה הורית ועלולים להיפגע מחשיפת יתר למצבי סיכון.
לעומתם, קיימת קבוצת הורים, אשר מפקחים על פעילות הילדים ב"בקרת מעטפת", אשר מתמצה ב"חקירות" אקראיות של הילד ובשיחות תקופתיות. בצורת פיקוח זו נשמר המרחב הפרטי של הילד. הוא בד"כ אחראי יותר למעשיו כוון שהוא פועל תחת הידיעה שאין "אח גדול" המפקח על פעילותו. מערכת היחסים עם ההורים ומידת האחריות והסמכות הניתנים לו מבוססים בעיקר על יחסי האמון שנוצרו ביניהם והעוצמה משתנה מילד לילד אפילו באותה המשפחה. כמובן שבדרך זו רמת הסיכון גבוהה יותר למראית עין, אולם כאשר שמים על כף המאזניים את הסיכון מול התועלת בפיתוח אישיות אחראית ועצמאית, ניתן להתייחס לדרך זו כלקיחת סיכון "מחושב", אשר "הרווח" בצידה גבוה.
כשילדינו מגיעים לגיל התיכון, מרחב הפעולה שלהם כמעט בלתי מוגבל, החשיפה לעולם החיצון שהחלה בשלב החטיבה תופסת תאוצה. הידע הטכנולוגי גדל בהתאם, יכולת התנועה גדלה ופוטנציאל החשיפה לעולם למצבי סיכון כגון אלכוהול סמים ועוד גבוה. בשלב הזה יבואו לידי ביטוי המטען האישי אותו כל ילד פיתח וטיפח לפני כן ומידת החסינות שלו להשפעות ההרסניות נגזרת מכך כמעט באופן ישיר. מידת השליטה והבקרה של ההורים על מעשי הילדים נמוכה יחסית ומושתתת כאמור על האמון שנוצר בשלבי החינוך המוקדמים יותר.
לסיכום:
בכל שלבי חייו של הילד מינקות ועד בגרות, אנחנו מנסים לשלוט על גבולות הגיזרה ומידת העצמאות של הילדים שלנו. בד בבד, אנחנו חייבים להפנים את העובדה שמידת השליטה שלנו על הילדים ופעילותם מוגבלת יותר ככל שהילד גדל. לכן בניה מידתית ונכונה של המרחב הפרטי בכל שלבי ההתבגרות, תוך כדי הענקת עצמאות ואחריות במקביל, תביא למיטב הבנתי, את הילדים לרמת מוכנות גבוהה יחסית לחיים הבוגרים.
* עופר חכים—נשוי לריקי והורים למתן בן 17.5, לרותם בת 13.5 וליובל בת 5