מורים, הורים וגרושים: על שיתוף פעולה בין מורים להורים במערכת החינוך

מאת: תמר גור
פורסם ב: עיתון יסודות גיליון 2

מתי בפעם האחרונה קיבלתם טלפון מהמורה של הילד שלכם שרצתה לשתף אתכם בכך שהילד נראה לה קצת עייף לאחרונה, לשאול אם הכול בסדר, לחשוב יחד אם יש משהו שאולי מטריד אותו או שאולי כדאי לעזור לו וסיימתם את השיחה בקביעה לדבר שוב מחר, אחרי שתשוחחו עם הילד על מנת לחשוב יחד מה הכי נכון לעשות?

או לחילופין, מתי בפעם האחרונה הרמתם טלפון למורה לומר לה שאתם נהנים לראות את הילד שלכם עובד על פרויקט שהיא נתנה ושוחחתם על צורת העבודה בפרויקט והמשמעות שיש לכך עבור ילדכם?

רוב השיחות בין הורים למורים מתקיימות בעשר דקות בערבי הורים או סביב בעיות שהמורים או ההורים נתקלים בה. כשבית הספר מרגיש שהבעיה חמורה הוא מזמן את ההורים. כשההורים מרגישים שהבעיה חמורה, הם מאשימים את המורה בקשיים שהילד חווה ולעיתים אף פונים לבית הספר להתלונן.

נראה לי שקצת איבדנו את הרעיון שהן בית הספר והן אנחנו ההורים ראשית וקודם לכל, אמורים לחנך את הילד ולדאוג לשלומו. שכחנו שאנחנו מאותו צד של המתרס.

אז נכון, יש מגבלות מעשיות, מורה מתמודד עם עשרות ילדים ביום, הוא לא יכול בכל יום לשוחח עם כל ההורים. ונכון אנחנו ההורים (ורוב המורים הם גם הורים) קורסים לעיתים תחת לוחות הזמנים שלנו. ונכון גם שלפעמים בעומס ואפילו בהתנהגות של הילדים קשה לנו להיות אמפטים כלפיהם. נכון גם שבכיתה של שלושים וחמישה ארבעים תלמידים מורה לא תמיד יכול לשים לב לכל פרט אצל כל ילד.

יחד עם זאת, חלק מהדברים יכולים להיראות אחרת אם נחלוק במטרה וכן, גם במטלה. אם נהיה בתקשורת שוטפת ומשתפת. אם נדאג להכיר, להעשיר, לגבות ולהשלים זה את זה, המורים וההורים.

בשיחה על הנושא, ציינה אחת המורות:

"תראי, אם אני נותנת עונש לילד וההורה מתקשר לצעוק עלי בטלפון ואומר לי שהילד שלו לא יעשה את העונש שהוטל עליו, אז על איזו תקשורת את מדברת?". עניתי שיכול להיות מצב בו הורה מרגיש שהילד קיבל עונש לא מוצדק או שלא מתאים לילד. המשכתי ואמרתי שאני כהורה לא הייתי מבטלת כך עונש שמורה נתן/ה כדי לא לערער את סמכות המורה אל מול הילד, אבל כן הייתי מתקשרת לשוחח איתה. היא שאלה בחיוך "לסגור חשבון הא?"

נבהלתי. האם זו החוויה התקשורתית המאפיינת את יחסי ההורים והמורים כיום?

הרי יכולה להתקיים, במקרה כזה, שיחה בה אני מכבדת את המורה ומניחה שהיא מכירה את הילד, את פרטי האירוע, את הנהלים של בית הספר ושהיא קיבלה החלטה מושכלת (גם אם מוטעית). מעבר לכך, חשוב שנזכור שהמורה היא דמות חינוכית שללא סמכות לא תוכל לקיים את עבודתה. כמו כן, חשוב שהמורה תנהל תקשורת אמפטית עם ההורה גם כאשר הוא מביע אי שביעות רצון. הורה שבוחר להתקשר, צריך להדליק אצל המורה נורה אדומה ולעורר הקשבה . המורה צריכה להניח שיתכן ועלה בבית משהוא שחשוב שהיא תהיה מודעת לו.

הדיאלוג שצריך להתקיים כאן הוא דיאלוג של שיתוף והשלמה, כל אחת משלימה לשנייה את החלק בתמונה שהשנייה לא יכולה לראות ויחד (לעיתים גם עם הילד) נקבל החלטה שלמה ומושכלת.

במקרה אחר שנחשפתי אליו, פרץ אחד הילדים בכיתה מסוימת למייל של אחת הילדות. הוא שלח בשמה תמונות פורנוגרפיות לחברותיה. בית הספר טיפל באירוע. הייתה שיחה בכיתה, הילדים נענשו ובין היתר חויבו לכתוב על האירוע מה ההשלכות והמשמעויות של האירוע מבחינתם. הורי הילדים הפוגעים זומנו לשיחה עם הילדים והמנהלת, התמודדות ישירה ויעילה לכשעצמה. אולם, שאר הורי הכיתה לא שותפו באירוע. כמובן שהשמועות עשו להן כנפיים והגיעו לחלק מהבתים בצורה לא מבוקרת. לדעתי חשוב היה שבית הספר היה פונה באופן מסודר אל כלל הורי הכיתה,מידע אותם על מה שקרה, מסביר באילו פעולות נקט ואילו מסרים העביר לילדים, ולהנחות את ההורים להמשך תגובה ולעיבוד הדברים בבית. האירוע העלה סוגיה חשובה של התנהגות ברשת, הילדים (גם אלה שלא מעורבים ישירות) חוו דברים סביב הטיפול שנעשה בבית הספר. חשוב שההורים יהיו מודעים גם לדברים שקורים ברשת אבל גם למה שילד שלהם, קורבן, תוקפן או צופה מהצד, חווה סביב האירוע. חשוב שהורים יקבלו הדרכה לגבי סוגיות שקשורות לשימוש ברשת ותפקידם ומקומם כהורים. בנוסף, מתבקשת שיחה משלימה בין ההורים לילדים בבית במובן של השלמת ההתערבות שנעשתה על ידי בית הספר. מסרים חינוכיים שהועברו על ידי בית הספר צריכים לקבל השלמה מהבית. בעיקר ששימוש ברשת מתבצע בעיקר במרחב הביתי. שאלות שהילד רוצה לשאול יכולות לקבל מענה בשיחה עם ההורים, והורים יכלו "להשתמש באירוע" על מנת לשתף גם אחים בשיחה. שיתוף פעולה כזה לא רק מביא לעבודת מניעה טובה ושלמה יותר אלא מעמיד את ההורים והמורים כגוף אחיד של מבוגרים הפועלים בשיתוף פעולה על מנת לחנך את הילד ולתת לו תמיכה ומענה בשעת הצורך . מעבר למסרים הישירים הנוגעים לנושא, מועבר לילד מסר שהוא מוקף מבוגרים שנמצאים שם בשבילו. תהליך הסוציאליזציה בו אנו מלמדים את הילד את ההתנהגות המקובלת בחברה מקבל משנה תוקף כאשר יש אחידות מסרים בין מבוגרים שונים.

גם במקרים של בעיות כיתתיות חשוב לשתף את ההורים. ההורה צריך לדעת על אירועים חברתיים שילדיו חווים בין אם הם מעורבים ישירות או צופים מהצד. הורה צריך לדעת לא רק על הישגיהם האקדמיים של ילדיו. אלא גם על חשיפה לאירועים שונים הכוללים התנהגויות בלתי הולמות, עונשים, כעסים, פחדים וכדומה המשפיעים רגשית והתנהגותית על ילדינו. לא תמיד הורה יכול לקבל תיאור מלא או מידע ישירות מהילדים גם אם יתעניין וישאל. כמו כן, יש מצבים בהם התמודדות יעילה עם בעיות התנהגותיות אינה יכולה להישאר רק במישור האישי, ומחייבת התייחסות כיתתית הכוללת אחידות בתגובה של כלל ההורים והמורים.

התנאי לשותפות יעילה בין הורים למורים היא שהדיאלוג יתנהל לא ממקום מאשים או מאיים אלא ממקום של שיתוף. שיהיה לכל צד ברור שמטרת הצד השני היא טובתו של הילד. שכל צד יקשיב לנאמר ויראה בזה הזדמנות ללמידה, לייעול ולמינוף. שלא תהיה התגוננות או הדיפה.

דיאלוג בין ההורים וצוות בית הספר הוא דיאלוג חיוני שמטרותיו:

• ראיית והבנת הילד בצורה השלמה ביותר.
• הבנת השיקולים השונים של שני הצדדים.
• הכרות בין ההורים לצוות המאפשרת הבנה הדדית טובה יותר והתאמה נכונה יותר של דרכי הטיפול באירועים שונים.
• חיפוש פתרון מושכל ושלם.
• השלמה והמשכיות של בית הספר בבית ושל הבית בבית הספר בכל הקשור למסרים חינוכיים, בתמיכה והעזרה והפעלת סנקציות במידת הצורך.

לשם כך על הדיאלוג להיות: רציף, לא מאיים ולא מאשים, גלוי ומשתף, כולל הקשבה אמפטית ומכבדת וממוקד בילד ובמטרה.

הדבר דומה להורים גרושים. שניהם אוהבים את הילד, שניהם רוצים בטובתו. למרות המגורים בבתים נפרדים וחלוקת זמן הבילוי הנפרד עם הילד, המטרות של שני ההורים זהות, משותפות ומחייבות שיתוף פעולה ותקשורת פתוחה ורציפה. דיבור כעוס בעת משבר לא יתרום לילד, אלא דיאלוג הכולל שיתוף במידע, חשיבה משותפת ומתן תמיכה ופתרון בצורה השלמה והטובה ביותר.