בשנה האחרונה, במהלך פעילות בנושא שימוש באינטרנט המועברת על ידי “יסודות”, שאלתי תלמידי כיתות ד, ה, ו לכמה מהם יש פייסבוק ונדהמתי לגלות שיותר פשוט לשאול למי אין. רק תלמידים בודדים הודו שאינם מחוברים לרשת החברתית העצומה הזו.

לעובדה שרוב בני הנוער מחוברים לרשת החברתית יש משמעויות מרחיקות לכת. ראשית, הפעילות האינטנסיבית בפייסבוק שכוללת עידכון הקיר, הצטרפות לקבוצות, שליחת מיילים, ניהול צ’טים וכמובן העלאת קבצי מדיה והפצתם לחברים, מהווה למעשה המשך ישיר של הזירה החברתית הבית ספרית עבור מרבית הילדים. כלומר, במקום להגיע הביתה ולנוח, הילדים ממשיכים גם בבית להיות תחת החוקים והעין החברתית שצופה ומגיבה תדיר.

שנית, החוקים החברתיים שפועלים בפייסבוק שונים מאלו הפועלים בבית הספר או במפגשים חברתיים: הם נטולי קשר עין. עבור הרבה ילדים, משמעות הדבר שהם יכולים לומר דברים ולהגיב בנימה קיצונית יותר, משום שאינם צריכים להישיר את מבטם אל הילד. אחד הביטויים השליליים לכך הוא נושא החרם הוירטואלי. החרם אינו המצאת דור המילניום. מאז ומעולם היה החרם לכלי חברתי להפעלת סנקציות וליצירת ושימור קבוצות חברתיות. הקורבן של החרם – בין אם מדובר בילד או בקבוצה – היה מוצא עצמו מושא ללעג, לזלזול, להקנטות, העלבות ואף לאלימות פיזית, וכמובן לעונש הנורא מכל – התעלמות .

פייסבוק מאפשר לילדים לקחת את כלי החברתי הזה צעד קדימה: חרם בתפוצת על שזוכה לליבוי מיידי ואדיר גם מידי ילדים שכלל לא מכירים את הקורבן. זה מתבצע בצורה הפשוטה ביותר: ילדים פותחים קבוצה – מעין דף בפייסבוק – שנקרא בפשטות: “כל מי ששונא את …..”. הם מפיצים את הקבוצה בין כל מכריהם וחבריהם, כל מי שמקושר אליהם, ומבקשים מהם שיצטרפו.

לעיתים, ילדים מצטרפים אוטומטית מבלי לקרוא כלל על הקבוצה, מה שהופך את הקבוצות הללו לענקיות – עד לכדי מאות מצטרפים !הפייסבוק מאפשר לפתוח קבוצות כאלו מבלי להזדהות, כך שמי שפתח את הקבוצה מסיר את שמו מקטגורית “יוצר הדף” ובעשותו כך – הוא לכאורה מסיר אחריות. הקורבן, נותר חסר אונים משום שאינו יכול לבטל את דף החרם כנגדו. הוא לא יכול בעצמו להסיר את האתר. התכנים שנכתבים בו ומעודכנים בו על ידי חברי הקבוצה נותרים לעד (או עד שהמשטרה תתערב ותסיר אותו). שלישית, פייסבוק מרחיב את גבולות הזירה החברתית של הילדים הרבה מעבר לתחומי בית הספר, השכונה ואפילו העיר. וזו אכן מטרת הרשת החברתית, להפגיש בין אנשים, ליצור קשרים, לאפשר הרחבה של הזירה החברתית. השאלה הנשאלת היא האם מטרה זו נכונה גם עבור ילדים ?

בכיתה ו’ באזור השרון, שבה העברתי פעילות , אחת הילדות סיפרה בגאווה שיש לה מעל ל-280 חברים. חלקם מכרים, חלקם חברים, חלקם פשוט ילדים מבית הספר – העיקר שיהיו כמה שיותר מקושרים. התחרות על כמה חברים יש לי בפייסבוק יוצרת רשת חברתית מלאכותית שמפספסת את המטרה האמיתית ועשויה להיות אפילו מסוכנת. במרוץ אחר מספר החברים, נוטים הילדים לאשר חברים שאינם מכירים וחברים אלו נחשפים לפרטים אישיים ועדכונים אישיים שאותם מפרסם הילד על הקיר החשוף לכל. כמובן, כל אחד מאותם 280 חברים יכול גם להגיב – לטוב או לרע, מתוך עניין אמיתי או מעשה קונדס – על מה שמתפרסם על הקיר וגם תגובה זו חשופה לכל. התוצאה: הרשת החברתית הגדולה היא למעשה סוג של “האח הגדול”, שבו הילד מוקף מאות אנשים וחשוף בחלקו לעיניהם ולתגובותיהם. מלחיץ ? נסו לדמיין סיטואציה כזו שמתרחשת במציאות: ילד שמוקף כ-300 איש שמסתכלים עליו ומגיבים על מראהו, מחשבותיו, פעילויותיו.

כל אלו הופכים את הפייסבוק לסיר לחץ חברתי, שלא רק ממשיך את הזירה החברתית הממשית, אלא אף מקצין אותה ומותח אותה הרבה מעבר למה שבית ספר, צופים, שכונה יכולים למתוח. במרכז, בל נשכח, ניצב ילד, שרוצה להיות מקובל ולהשתייך. אך האם הוא באמת זוכה להשתייך לרשת חברתית או מוצא עצמו לכוד בתוכה ?

לנוכח כל זה, חשוב שההורים יהיו מעורים ומעורבים בכל מה שקשור בפייסבוק של ילדיהם.

התעניינו בדף הפייסבוק של ילדיכם והתבוננו בקיר שלהם. האם הם חושפים פרטים אישיים ? האם הם חושפים עצמם לתגובות בעייתיות? כמה חברים יש להם והאם הם מכירים אותם או מאשרים באופן אוטומטי את כל מי שרוצה להיות חבר שלהם ? גם בחיים האמיתיים לא הייתם רוצים שהם יצרו קשר עם כל אחד.

האם הם משתייכים לקבוצות ואילו ? האם הם משתייכים לקבוצות פוגעניות? אמרו להם מה עמדתכם על כך ודברו על הצורך לשים את עצמם במקומו של הקורבן ועל הצורך להיות פעילים להפסקת התופעה ולא רק להתעלם ממנה במקרה הטוב. והכי חשוב, דברו על המשמעות החברתית של הפייסבוק ועל כך שאין מדובר במשחק, כי אם בהמשך של הפעילות החברתית של ילדיכם על כל המשתמע מכך.

לבסוף תפתחו פייסבוק משלכם, בקשו עזרה מילדכם ובקשו מהם לאשר אתכם כחברים שלהם. כך תוכלו ליצר נוכחות ובקרה טובים יותר בכל הקשור לפייסבוק בפרט ולאינטרנט בכלל.

* אביטל גרשפלד-ליטוין, פסיכולוגית, מרצה במכון יסודות- יוזמות חברתיות