דינאמיקה של אונס קבוצתי: הסברים תיאורטיים

מאת: עפרה שניידר
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 11

אונס קבוצתי הוא אונס שנעשה על ידי שני גברים או יותר, או מצב בו גבר אחד מבצע את מעשה האונס וגבר אחר או יותר נוכחים במקום, מסייעים לו או מעודדים אותו.

אונס נתפס בהיסטוריה של מערכות משפטיות כפשע קניין כלפי אבי האשה, אחיה או בעלה, ולא כפשע נגד האשה עצמה. לתפיסת האונס כעבירת רכוש כלפי הגבר היתה השפעה מרחיקת לכת: אונס קבוצתי הפך לכלי של אלימות כנגד עמים שלמים. דרך אחת לגרום לדה-מורליזציה של בני העם האויב, היתה לאנוס את הנשים והבנות של אותו עם. לכל אורך ההיסטוריה התרחשו מעשי אונס של קבוצות גברים בקבוצות נשים בזמני מלחמה, ונעשה שימוש באונס קבוצתי לשם דיכוי ושליטה על תרבויות, גזעים ומדינות. מחקרים מעטים הוקדשו לאונס קבוצתי בעתות שלום ובחיי היומיום בתקופתנו. בדיני עונשין של מדינות רבות, כולל ישראל, אין סעיף עונשין נפרד לאונס קבוצתי. חשוב להתייחס בזהירות לכל נתוני הסטטיסטיקה, בעיקר לזו הנוגעת לפשיעה אלימה, משום שלרוב מדובר באיסוף עובדות מיומני מעצרים או מתיקי הרשעות. בנוסף, אונס הוא אחד הפשעים הפחות מדווחים: רק כעשרים אחוזים מהפונות למרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בוחרות להגיש תלונה.

אונס קבוצתי הפך למגיפה בקמפוסים של המכללות בארה"ב, שם הוא נקרא "Gang Bang" או "Pulling Train" – כינוי המתייחס לגברים העומדים בתור ארוך כמו קרונות רכבת. ארבעה אלמנטים נמצאו בתסריט ה"טיפוסי" כבעלי תפקיד באונס קבוצתי: רציונליזציה, מציצנות, אלכוהול ופורנוגרפיה.

בתסריט ה"טיפוסי", לאחר שהקורבן משתמשת בכמויות רבות של אלכוהול או סמים, היא אינה מודעת לכך שהשכנוע הידידותי של הבחורים הוא בעצם חלק מתקיפה מינית מתוכננת. כאשר היא מבינה את המצב הקשה, הבלבול מתחלף בפחד ובפאניקה, והימלטות היא בלתי אפשרית. הנפגעת אינה מסוגלת למחות, או שמחאותיה זוכות להתעלמות, והיא נאנסת על ידי שניים עד אחד-עשר גברים. הגברים עושים רציונליזציה לאירוע במושגים של היתקלות מינית שהפגישה אותם כאחים. גברים אלו אינם מחשיבים את התנהגותם כאונס, ורואים בה התנהגות מסיבה נורמאלית. במוחם הם עסקו ביחסי מין קבוצתיים עם שותפה מעוניינת, שיכורה, ש"חיפשה את זה". מציצנות היא לעיתים חלק מהאונס: גברים שאינם מעורבים ישירות במעשה צופים בו דרך חור הצצה, מצלמים, או מעודדים מן החלון. גם לאלכוהול יש תפקיד מכריע באונס קבוצתי, משום שהוא "מכין את הבמה", על ידי כך שמפחית מעצורים ומתרץ התנהגות מתעללת. בנוסף, הוא מחליש את יכולת הנשים לאמוד מצבים מסוכנים ולהתגונן. נמצא כי בקבוצות בהן התרחש אונס קבוצתי היתה גלוריפיקציה לאלכוהול ועידוד להשתמש בו. גם לפורנוגרפיה יש חלק במעשי האונס קבוצתיים, כי היא מציגה מיתוסים על האונס ונותנת לגיטימציה לאובייקטיפיקציה של נשים (Ehrhart Sandler, 1986).

אחד המחקרים הראשונים ששפכו אור על עבירת אונס קבוצתי היה מחקרו של הסוציולוג הישראלי מנחם אמיר. אמיר (1971), חקר בפילדלפיה 464 תיקי אונס, הנוגעים ל-1292 עבריינים. עובדה ראשונה שמחקרו חשף היתה שב-43% ממעשי האונס היו קבוצתיים, והאנסים פעלו בזוגות (16.2%) או בקבוצות (26.5%). האמונה שהאנס הוא עבריין הפועל ביחידות התגלתה כמיתוס שיקרי. שנית, בניגוד לרושם שהיה נהוג עד אז, אמיר מצא ש-71% ממעשי האונס היו מתוכננים מראש, ולא היו התפרצות ספונטאנית של רגשות עצורים ותאוות בלתי ניתנות לריסון. המעשה תוכנן בדרך כלל מראש על כל פרטיו, הקורבן נבחרה על ידי הכנופיה, ובקור רוח ננקטו הצעדים כדי לפתותה לבוא למקום שיקנה להם יתרון עליה. במקרים אחרים הוחלט מראש לבצע אונס ורק את בחירת הקורבן השאירו ליד המקרה. ניראה כי תכנון ותיאום מראש הכרחיים לביצוע עבירה זו: צריך לאתר מקום 'בטוח', לנקוט אמצעי זהירות כדי להבטיח שהמעשה לא יתגלה על ידי עוברי אורח, משטרה או שכנים, ולהגיע להסכמה בעניין הקורבן. שלישית, אמיר גם מצא כי בלמעלה מרבע מהמקרים בוצע בקורבן גם מעשה השפלה נוסף כלשהו, והכוונה לבעילה חוזרת ונשנית על ידי אותו אדם, או מעשי סדום (מגע אנאלי או אוראלי כפוי) ו/או החדרת חפצים לגוף הקורבן.

אמנם תסריט 'טיפוסי' זה נכתב על אונס קבוצתי במסיבות במכללות בארה"ב, אולם הוא נראה כרלוונטי ביותר גם למקרים בישראל. בישראל נערך מחקר על ידי תת ניצב דני גימשי אשר בדק 51 מקרי אונס קבוצתי שאירעו בישראל בין השנים 1977-1978. ממצאיו הראו כי התסריט הטיפוסי דומה מאוד לזה עליו דיברו בארה"ב. האונס הקבוצתי מאופיין כמפגש חברתי בין חבורת צעירים לנערה אחת, כשב-47% מהמקרים קיימת ביניהם היכרות מוקדמת. גם כאן, משכנעים הנערים את הנערה לצרוך אלכוהול או סמים ולעבור עמם למקום אחר: חורשה או ביתו של אחד הנערים. הנערים דורשים ממנה לקיים יחסי מין, וכשהיא מסרבת הם מאיימים עליה, ומבצעים אונס שהוא לרוב אלים ומלווה בהשפלות מיניות כמעשי סדום והחדרת חפצים לגופה.

בעשורים האחרונים מחקרים נוספים מהעולם מצאו אף הם נתונים מדאיגים: בין 10% ל-30% מהתקיפות המיניות הינן קבוצתיות. בישראל, עד סוף שנות השמונים לא פורסמו כמעט מקרי אונס קבוצתי בעיתונות הישראלית. מעשי האונס הקבוצתיים בקיבוץ שמרת, בטבעון וברמת השרון עוררו את דעת הקהל לעבירת האונס הקבוצתי וזכו לכיסוי עיתונאי נרחב.

גישות תיאורטיות רבות ניסו להסביר את האונס בידי אדם יחיד. גישות פסיכו-פתולוגיות התמקדו בבעיות פסיכולוגיות באישיותו של האנס. גישות סוציולוגיות הסבירו כאונס במונחי השפעת הסביבה, הקבוצה, תת התרבות וליקויים במערכת הפיקוח. הגישה הביולוגית ראתה באונס תוצאה של כמות גבוהה מדי של ההורמון הגברי טסטוסטרון, ולכן הציעה פתרון של דיכוי הדחף המיני על ידי סירוס כירורגי או כימי-הורמונאלי.

הגישה הפמיניסטית טוענת כי אונס משמר תחושת העליונות הגברית ואת נחיתות מעמדן של הנשים. לפי הגישה הפמיניסטית, אונס נתפס כמעשה פסאודו-מיני, המונע ע"י תשוקה לכוח ושנאת נשים, והוא פונקציה ישירה של המידה בה נשים הן מעוטות כוח פוליטי וכלכלי. פורנוגרפיה וזנות הם שני מנגנונים שתורמים לדה-הומניזציה של נשים ולאונס.

לפי גישת הלמידה החברתית, אונס הוא התנהגות נלמדת, אשר מושפעת מארבעה תהליכים. חיקוי של אלימות ואונס כפי שנצפו במציאות או בתקשורת, קישור בין אלימות ומין – עקב הופעתם יחד באותו ההקשר, חזרה על מיתוסי האונס ("נשים רוצות/ מגיע להן להיאנס") והורדת רגישות (דה-סנסיטיזציה) לכאב, לפחד, להשפלה הקשורים באונס.

התיאורטיקנים הראשונים ניסו לתפוס את האונס הקבוצתי כסוג מסוים של אונס יחיד, והתעלמו מהמרכיב החברתי-קבוצתי של האירוע. אולם לאונס קבוצתי יש אפיונים ייחודיים, ועל כן המניעים האפשריים עשויים להיות שונים או נוספים לאלו המיוחסים לאונס בידי יחיד. לאונס קבוצתי צריך להתייחס בזוית ראיה פסיכו-סוציולוגית, משום שמדובר באינטראקציה חברתית, שבה הקבוצה היא נושא ההתנהגות הפלילית.

הסברים פסיכולוגיים לאונס קבוצתי מדגישים מניעים אישיים פנימיים של הנערים המשתתפים במעשה, הקשורים בזהות מינית ואישית של המתבגרים בחברה המודרנית.

לפי Blanchard המשיכה המינית ההדדית של הנערים המתבגרים גורמת להם להרגשת חולשה והעדר גבריות. הבלבול בזהות המינית של המתבגר יוצר את הצורך להגן על עצמו מדימוי מיני הומוסקסואלי, והוא עושה זאת על ידי השתתפות באונס קבוצתי. בנוסף, המשמעות הומוסקסואלית הלא מודעת, מתבטאת בכך שגבר מחדיר את איבר מינו לנרתיק של אשה, מיד אחרי שהוצא משם איבר מין של גבר אחר, וכשריחו של הגבר הקודם נמצא עדיין על גופה. באונס הקבוצתי המשתתפים מגנים על עצמם מפני פאניקה הומוסקסואלית, על ידי הידיעה שהם חודרים לאישה.

Blanchard בחן שתי קבוצות של אנסים קבוצתיים (שחורים ולבנים) בתהליך שנקרא "מבחן רורשאך קבוצתי". המסקנה מההתבוננות בכנופיות האנסים הצעירים היתה שהיחסים המיניים והרגשות שחשו באותה ההתנסות באונס – התנהלו רובם ככולם בין הנערים לבין עצמם, ולא בין מי מהנערים לבין הנערה המעורבת. מסקנת המחקר היתה כי הרעיון ש"אנו החבר'ה יכולים לחלוק בינינו את אותה הנערה, להתלכד סביב אובייקט מיני משותף, ויכולים כקבוצה להגיע להתעוררות מינית משותפת" – הוא רעיון בעל השלכות הומוסקסואליות. בנוסף, הוא מצא שנערים מסוימים בכנופיה הביעו כלפי המנהיג הערצה "כמעט מזוכיסטית" שהצביעה על קשר ארוטי עז. גם המנהיגים התעוררו מינית מנוכחות הקבוצה, ובתמורה הם היו מסוגלים לעורר את הקבוצה. המנהיג הרגיש כי למען שאר חברי הקבוצה הוא חייב להפגין ביצוע ובמובן מסוים גם להתערטל בפניהם. המידה שבה מצליח המנהיג לעורר את הקבוצה, לגבשה ולמקד את תשומת ליבה סביב עניינים מיניים, נראית כחשובה במיוחד להתרחשות אונס קבוצתי. Sanday (1991) טענה גם היא כי באמצעות אונס קבוצתי, הגברים בעצם מקיימים יחסים זה עם זה. הם מסווים בעצם פחד עמוק משולב בקסם מהומוסקסואליות, ולא מסוגלים לדמיין שישנן צורות של היקשרות הומו-חברתית, שאינן מיניות בהגדרתן. Beneke (1983) טען כי גברים המשתתפים באונס קבוצתי לא רק מבטאים עוינות כלפי נשים, אלא גם מביעים בכך רגשות חזקים כלפי הגברים האחרים. הוא קרא לכך "גברים האונסים למען גברים אחרים.

הסבר פסיכולוגי שני מדבר על בעיית זהות וחוסר הגנה על הסטטוס המיני של המתבגר בחברה המודרנית. גם ללא נטיות הומוסקסואליות או החשש מהן, נתון המתבגר בחברה המודרנית בבלבול. בלוך ונידרהופר טענו כי המתבגר מוטרד מבחינה מינית משום שהחברה המודרנית אינה מגנה על הסטטוס החברתי בכלל, ועל הסטטוס המיני שלו בפרט. מכאן שהאונס הקבוצתי הופך להיות אמצעי להשגת סטאטוס בקבוצה. גם Geis Chappell טענו כי העלייה במקרי אונס קבוצתי משקפת צורך גברי לבסס זהות מינית גברית ותחושת עליונות, דרך מעשים אגרסיביים כנגד קורבנות נשים. הנערים מרגישים ש"נשללו" מהם יחסים מיניים "חופשיים וקלים". הכעס והתסכול, יחד עם טריגר כאלכוהול, עלולים להוביל ללקיחה בכוח של "מה שנשלל מהם" .

Sanday שילבה את ההסבר הזה, של מתבגר המוטרד מינית עקב העדר הגנה על הסטטוס שלו, עם הסברים פמיניסטים. היא טענה כי אונס היווה מכשיר תרבותי שהביא נערים לתפקידים זכריים, כשבו-זמנית הגביל את האגרסיה שלהם זה כלפי זה על ידי הפנייתה מחדש כלפי אשה. Sanday מקשרת בין אגרסיה מינית גברית ו-"Male-Bonding", וטוענת שאונס קבוצתי הוא סביר יותר בקבוצות גבריות בהן ה"Bond" הגברי מגיע לדרגה של שכרות מהצלחה ולרמה מיסטית. זו הסיבה לריבוי מעשי אונס קבוצתיים במסיבות בקולג'ים: האונס הוא הדבק שקושר את האחים לגוף האגודה. "כאשר גברים צעירים נותנים נאמנות לקבוצה חברתית גברית כולה, הנתפסת כמיסטית וניצחית, הזלזול בנשים יהווה תמיד יסוד חשוב בקשר המיסטי, והאגרסיה המינית תהיה האמצעי שבעזרתו הקשר מתחדש". אגרסיה מינית קולקטיבית כלפי נשים מהווה שלב הכנה, שבו חלק מהגברים מציגים את הייחוס החברתי שלהם, ושלב שמכיר למתבגרים חדשים את תפקידם העתידי בהירארכית הסטאטוסים".

הסברים פסיכו-חברתיים מתמקדים בדינאמיקה בקבוצה הקטנה ומשתמשים במושגים כמו לחץ קבוצתי, נטילת סיכון, פיזור אחריות ומנהיגות. ההנחה היא שגברים באונס קבוצתי אינם מגיבים רק למניעים פנימיים, אלא גם לתפיסתם את התפקיד שעליהם לשחק בקרב חבריהם. הנער חושש מדימוי של חסר יכולת מינית, חלש פיזית או חסר גבריות, וחשש זה עלול לגרום לו להשתתף בתקיפה מינית. הנער חייב לקיים ולשמר את הזכריות המצ'ואיסטית ולאשר את התאמתו המינית.

הסברים מסוימים מתייחסים לנטילת סיכון ופיזור האחריות בקבוצה קטנה. רבאו, במחקר על נטילת סיכון בקבוצות קטנות, טען כי הקבוצה משפיעה דרך הנורמות שלה על נטילת הסיכון של חבריה. המשתנים המתווכים הם קיום מנהיג חזק, וההכרות של האנשים זה את זה. ככול שהמנהיג יהיה חזק יותר וההכרות טובה יותר – כך תיקח הקבוצה יותר סיכונים. בנוסף, "השערת פיזור האחריות" מדברת על כך שהקבוצה הקטנה מוכנה לקחת סיכון רב יותר, כמו למשל באונס קבוצתי, משום שהאחריות מתפזרת בין חברי הקבוצה.

Ehrhart Sandler (1986) טענו, כי רגשות אינדיווידואליים של אחריות לאלימות על ידי אנסים עוברים מינימליזציה על ידי הדינאמיקה הקבוצתית של האונס. הקבוצה כאילו מפתחת הגיון של גבריות וכוח, ובעזרתו עושה רדוקציה למעצורים של כל חבר בנפרד. למעשה, מאפיין של חברות "מועדות לאונס" הוא קיום מועדוני גברים מיוחדים, שמאפשרים מגוון רחב של התנהגויות אנטי-סוציאליות, כהתפרעות, שימוש לרעה באלכוהול וסמים, הצקות והשפלות, הטרדה מינית, ואונס קבוצתי.

מחקרים מפורסמים בדקו את הנושא של לחץ קבוצתי בקבוצה הקטנה. Asch (1958) בדק את השפעת הלחץ הקבוצתי על שינוי ועיוות החלטות שיפוטיות. הוא מצא שבקרב קבוצה קטנה ישנם לחצים חזקים לקונפורמיות לנורמות של הקבוצה. אמנם גם בתנאי לחץ ישמרו אנשים מסוימים על עצמאותם ולא ייכנעו טוטאלית לקבוצה, אך אלו במיעוט. Milgram (1963), בניסוי שערך על ציות לסמכות, מצא כי חברי הקבוצה פעלו בהתאם למשמעת קבוצתית אשר בשמה נעשים גם מעשי אדיבות וגם פשעים רבים, לרבות אונס קבוצתי. לפי Levin, בקבוצה יש הרגשת השתייכות וגורל משותף, הפרט בקבוצה עובר תהליך של דה-אינדבידואציה. נוצרת מחויבות חזקה להתנהג לפי נורמות הקבוצה ולא לפי ערכי החברה הרחבה. Radel טען שהקבוצה הורסת ומנטרלת מעצורים הקיימים אצל הפרט נגד התנהגות סוטה, יוצרת מכניזמים להצדקת ההתנהגות וסנקציות על אלו שמהססים. Hazelwood (1987) טוען שבאונס הקבוצתי תמיד נוטל חלק משתתף שאינו רוצה בכך. לעיתים, נער זה מסמן לקורבן שאינו רוצה שזה יקרה, אך הוא חסר כוח לעצור זאת.

למנהיג הקבוצה ישנה השפעה רבה במקרי אונס קבוצתי. Fidler טען כי המנהיג משפיע בקבוצה, על ידי סנקציות על היחידים אשר מסרבים או מהססים להשתתף בפעילות הקבוצתית. המנהיג נבחר להיות מקשר הפעילות הקבוצתית, ויעילותו מוגדרת לפי ביצועי הקבוצה ויכולתו להשפיע במשחק הכוחות. Radel הסביר כי המנהיג הוא זה שאישיותו קשורה לצורכי הקבוצה, שיקשר בין הנורמות האישיות של החברים לבין הנורמות הקבוצתיות, העלולות להיות בקונפליקט. כך במקרי אונס קבוצתי, המנהיג ישפיע בכך שיתווך בפתרון הקונפליקט, ועל ידי ראציונליזציה וסנקציות יגרום לחברי הקבוצה לקחת חלק באונס. המנהיג מביא לאינטגרציה בקבוצה ומאפשר ביצוע פעילות משותפת, כגון אונס קבוצתי.

הסברים סוציולוגיים, הקשורים בחברה ובתרבות, אינם מתייחסים ספציפית לאונס קבוצתי, אלא לפשיעה אלימה בכלל. Wolfgang (1967) תבע את המושג "תת התרבות של האלימות", לפיו מעמד חברתי מופיע כמרכיב מכריע בחקר פשעים אלימים. בתוך מערכת הערכים השלטת בתרבות, קיימת תת-תרבות המעוצבת בידי בני המעמדות הנמוכים, העניים ומשוללי הזכויות. תת התרבות היא מתוסכלת, זועמת, וחסרת יכולת להתבטא, ונוטה לפנות במהירות לשימוש באלימות. אלימות ותוקפנות פיזית הופכות לדרך חיים שגרתית, במיוחד אצל הגברים הצעירים בתת התרבות. עובדה היא שרוב הנוטלים חלק באלימות פלילית אנטי-חברתית (רצח, תקיפה, שוד ואונס) באים ממעמדות נמוכים מבחינה חברתית וכלכלית, ותורמים לפשע האלים בכמויות שאינן עומדות בשום יחס למספרם בקרב האוכלוסייה. בתת התרבות של האלימות, הוכחת הגבריות דורשת תרגול קשיחות, תגובות אגרסיביות מהירות, וניצול של נשים.

תיאורית שלילת הקורבן של Sykes Matza טוענת שעבריינים משתמשים בטכניקות נטרול ורציונאליזציות, שתפקידן לנטרל רגשות אשם ובושה לגבי מעשיהם. הטכניקה מופעלת במקרי אונס קבוצתי. תכונות מסוימות של הקורבן כגון: לבושה, הסכמתה ליחסי מין עם בחור מהקבוצה, ניסיונה המיני. כל אלו גורמות לכך שהאונס הקבוצתי לא נתפס על ידי מבצעיו כפשע. הרציונאליזציה המאפשרת את האונס הקבוצתי היא: "היא אינה קורבן, היא ממילא מופקרת, וידוע שניתן לקיים איתה יחסי מין בכוח". הגבר הוא בעל החיים היחיד שמשתמש ב"עדר" שלו (herd) כדי לתקוף מינית את הנקבות בנות מינו. רק הזכר במין האנושי חובר יחד עם גברים לסוג כזה של פשע אחים. אונס קבוצתי אינו מופיע בבידוד מהתנהגות עבריינית כוללת, אלא מהווה צורת ביטוי קיצונית לאקלים תרבותי, שהינו רווי שנאת נשים ונורמות חברתיות אלימות.

*עפרה שניידר, עובדת סוציאלית וקרימינולוגית, מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל-אביב