מאת: מירה זוהר בן יוסף
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 2
אם הסמים היו רק חוויה חיובית, לא היה צורך במרכזי גמילה, כפר איזון, בתי חולים פסיכיאטריים. הבעיה היא שאף פעם אתה לא יודע מתי ומה יקרה לך. מתי יהיה לך התקף חרדה, דיכאון, פסיכוזה, ירידה במוטיבציה ללימודים ולקיום קשרים חברתיים. השאלה מה המחיר והאם אתה מוכן לקחת את הסיכון (אורלי קורן).
"כפר איזון" הינו כפר טיפולי-שיקומי חדשני וייחודי, שהוקם על-מנת להעניק מענה הולם לצעירים וצעירות שנפגעו פגיעה נפשית עקב שימוש בסמי הזיות או מסיבות אחרות, לרב במהלך טיול תרמילאים בחו"ל ולאחר השרות הצבאי.
בסקר שנערך ע"י פרופסור ישראל פוטסמן, מנהל היחידה למחלות זיהומיות בבית-החולים "בני ציון" שבחיפה, נמצא כי 66.2% מכלל התרמילאים הישראלים המטיילים במזרח הרחוק משתמשים בסמים במהלך הטיול. 50%מכלל התרמילאים שהשתמשו בסמים עשו זאת באופן יומיומי ו24%- מכלל התרמילאים השתמשו בסמים בפעם הראשונה במהלך הטיול.
הערכות הרשות למלחמה בסמים מעלות כי כ-2000 תרמילאים בשנה מפתחים התנהגויות אבנורמליות כתוצאה משימוש בסמים במהלך הטיול. כ 600- מהם נאלצים לחזור לארץ כדי לקבל טיפול וכמה עשרות זקוקים לחילוץ מיידי.
אוכלוסיית הנפגעים המגיעים לכפר הנם תרמילאים, נפגעי סמים, נפגעי משברים רוחניים, נפגעי סמי הזיות בארץ (מסיבות טבע ומועדונים) ומכורים לקנביס וקוקאין.
"כפר איזון" ממוקם על חוף יפיפה, סמוך לקיסריה. כשנכנסים לכפר האווירה המרגיעה והמשרה ביטחון משתלטת מידית. נסעתי לכפר איזון להיפגש עם עומרי פריש, מנהל הכפר, ואורלי קורן, סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית ומדריכה בכפר, כדי ללמוד ממקור ראשון על הנפגעים המגיעים לטיפול בכפר, על שיטות הטיפול ועל ניסיונם בדרכי מניעה יעילות.
מהו כפר איזון ולמי הוא מיועד?
אורלי: החודש חגגנו שבע שנים להקמת הכפר בערב התרמה מרגש. הכפר הוקם מתוך צורך שנוצר בעקבות זיהוי אוכלוסיית תרמילאים שנקלעו למשבר נפשי בעקבות שימוש בסמים שלא הייתה מסגרת טיפולית מתאימה עבורם והמשפחות לא ידעו מה לעשות. האופציה הייתה בתי חולים פסיכיאטריים, שהם חוויה קשה למטופל, לא מתאימה לכולם וכמובן שקיימת גם הסטיגמה לאחר מכן. הייחודיות של הכפר היא החזרה למסלול חיים מתוך עיבוד החוויה וחיזוק האמונה בעצמי. כל זה נעשה דרך טיפול פרטני, פעילויות קבוצתיות שתומכות ומשקפות ועל ידי קבוצות דינאמיות ויצירתיות, ובנוסף קיימים גם טיפולים הוליסטיים (יוגה, שיאצו, קונג פו). המטרה היא להחזיר את האדם לעצמו דרך הטיפול הנפשי והגופני.
מי האוכלוסייה שמגיעה לכפר ?
עומרי: הכפר מוגדר לתרמילאים וצעירים במשבר בטווח הגילאים 20-35. אצל הרוב המכריע סמים מהווים טריגר למשבר. לרוב סמי הזיות; וחלקם הקטן נכנס לקטגוריה של משברים נפשיים-רוחניים לאחר מדיטציה, פגישה עם גורו, שהייה באשרם ועוד. המשבר הנפוץ הוא התקף פסיכוטי. רוב האנשים שמגיעים לכפר הינם מטיילים ובליינים שנפגעו משימוש בקנביס, L.S.D , אקסטזי, פטריות הזיה וסאן פדרו.
אורלי: רובם חבר'ה צעירים מטיול במזרח, מכירת תמונות בספרד, אוסטרליה, דרום אמריקה, אפשר להגיד בעצם שמכל מקום שיש בו תרבות צריכת סמים. יש גם חבר'ה מהארץ שהיו בפסטיבלים, מסיבות טבע, שהשתמשו עם חברים. חלק מהמטופלים מגיעים במהלך תקופת דיכאון כתוצאה משימוש בקנביס, לוקח זמן עד שהסביבה מזהה את המצב או שהמשתמש עושה את הקישור בין הדיכאון וצריכת הסמים.
מהו מסלול הטיפול בנפגעים ?
המטופלים מגיעים בדרך כלל לתקופה של שלושה עד ארבעה חודשים. לדוגמא, אם הגיע אדם עם פסיכוזה, בשלב הראשון עיקר הטיפול הוא טיפול פסיכיאטרי: כדורים, אחזקה ושמירה על מנת שלא יפגע בעצמו או בסביבה, שלב שאורך בסביבות חודש. בשלב השני, אחרי הפסיכוזה מגיע שלב של דיכאון פוסט פסיכוטי: האדם חוזר למציאות אבל נמצא בדיכאון קליני, מרגיש חווית ריקנות, חוסר משמעות בחיים ואיבוד עצמי. זוהי תקופה מסוכנת, והיו אף מקרים של התאבדות כתוצאה מהתחושות הקשות במפגש עם המציאות. זה השלב המשמעותי של הטיפול, שכולל שמירה ותמיכה רגשית במטופל. חלק מהעניין הוא שהאנשים שנפגעו הם אנשים נורמטיביים שעשו בגרות, שירתו בצבא אפילו ביחידות קרביות, והגיעו למצב שבו ההורים שלהם נאלצו להחזיר אותם לארץ. חוויה שמאד מערערת את הביטחון ומעלה שאלות "מי אני?", "האם אני אדם שפוי?". חלק מהמטופלים מגיעים בעקבות התפרצות מחלת נפש כתוצאה מהשימוש. זו נקודת האל-חזור. במקרה כזה, העבודה העיקרית של צוות המטפלים בכפר עם המטופל היא הכרה במחלה והתמודדות עם החיים כחולה נפש.
החבר'ה שמגיעים בעקבות התמכרות בעיקר לקנביס, קוקאין וחגיגת נשארים בכפר לתקופה של חמישה חודשים. במקרים האלו יש צורך להכיר בהתמכרות כמחלה, והדבר בא לידי ביטוי במגמת טיפול נוקשה יותר, ולכן התנאים בהם הם נמצאים מגבילים יותר. חשוב להבין שאלו אנשים שיעשו הכול כדי להשיג את הסם. הגמילה מקנביס מלווה לעיתים בקשיי שינה כך שהם זקוקים לכדורי שינה. בנוסף ישנם התקפי זעם ועצבים, חוסר שקט, ריקנות. בדרך כלל הסם ממלא את התחושות האלו, וכאשר מטפלים בהתמכרות, קיים הגעגוע לסם. עם האנשים האלו עיקר העבודה היא רכישת כלים חדשים להתמודד עם החיים.
מהן הפגיעות האופייניות לחבר'ה שמגיעים לכפר ?
עומרי: קודם כל, אחוז גדול מהמטופלים מגיעים במצבים פסיכוטיים או במשבר נפשי. אנשים עוברים ממסגרת נוקשה, צבאית, לחופש מוחלט, שזו חוויה מערערת בפני עצמה, וכשמכניסים את הסמים ובדרך כלל בכמויות גדולות ומסוגים שונים, אז הסיכוי להיכנס למשבר עולה. יש גם כאלו שנשרטים ממשהו שלקחו במסיבה.
אורלי: ישנם שלושה סוגים של פגיעות נפשיות בעקבות שימוש בסמים:
פסיכוזה מאנית כוללת מחשבות גדלות, תחושה של כוחות, חיבור לכוח עליון, הסתכלות על כסף כחסר משמעות. קל מאד לזהות אותם: הם נמצאים כל הזמן במצב של "טורבו", מוציאים סכומי עתק בזמן קצר, לא אוכלים, לא ישנים, מאד רזים. כמו מכונית שנוסעת בפול גז בלי דלק. לדוגמא אנשים שחושבים שהם המשיח. זהו משתמש שתוך 2 דקות כל הכפר יודע שהוא הגיע. מתפשט, עושה שטויות, צועק, מייצר הרבה רעש סביבו כך שאי אפשר להתעלם ממנו.
פסיכוזה פרנואידית אנשים שחושבים שהכול חלק מקונספירציה שנרקמה סביבם: מסתובבים בתחושה שמצלמים אותם, כל האנשים שסביבם הם אנשי שב"כ, מוסד או סוכני משטרה סמויים, אין אמון באף אדם, אפילו לא בבני משפחה עד כדי כך שאדם חושב שההורים שלו הם בעצם כפילים. האנשים האלו חווים חוויה של בדידות ופחד נוראיים. קיים קושי גדול לגייס אותם לטיפול כיוון שהם לא מאמינים לאף אחד.
הנפגעים השקטים אנשים שבעצם חל שינוי התנהגותי בחיים שלהם, לדוגמא: אדם שנורא אהב להיות מוקף בחברים נכנס לחרדה כשהוא צריך להיכנס לחדר עם אנשים,
או דיכאון שהזדחל, או אדם ששוקע לאט לאט בדיכאון ואז יש חוסר מוטיבציה לעשות דברים. הם נפגעים שלא מופיעים בסטטיסטיקות, אני מעריכה שיש המונים כאלה.
עומרי: בשלוש השנים האחרונות ישנה תופעה חדשה בקרב משתמשי הקנביס: שליש מהמטופלים הפסיכוטיים מגיעים מפסיכוזה שאירעה אך ורק משימוש בקנביס, ללא שימוש בסמי הזיה אחרים. אנו נתקלים בכל מיני סוגי משתמשים בקנביס:
המשתמש המזדמן – לא מתארגן על חומר, כשיש הוא מעשן, אם אין אז לא מעשן, פעם כן פעם לא.
מעשני הערב קמים בבוקר, מתפקדים תפקוד מלא, מעשנים מספיק שעות לפני יום העבודה הבא, מעשנים בכמויות משתנות. ישנם את מעשני כל יום המגיעים בהדרגה לשימוש יום יומי, ויש את מעשני כל יום כל היום – קם בבוקר, פותח את העיניים, לפני העבודה, במהלך העבודה, בערב לפני השינה, כל יום מעשן במהלך כל היום.
קנביס הוא סם חברתי שבהתחלה לוקחים אותו כדי להיפתח, להשתחרר, להתחבר עם אנשים. האבסורד הוא שבסוף הסם יוצר בידוד, אנשים נשארים לבד בבית ומעשנים. אם הסמים היו רק חוויה חיובית לא היה צורך במרכזי גמילה, כפר איזון, בתי חולים פסיכיאטריים. הבעיה היא שאף פעם אתה לא יודע מתי ומה יקרה לך. מתי יהיה לך התקף חרדה, דיכאון, פסיכוזה, ירידה במוטיבציה ללימודים ולקיום קשרים חברתיים. השאלה מה המחיר והאם אתה מוכן לקחת את הסיכון?
תופעה נוספת הם נפגעי החגיגת. מדובר בסם זול, זמין, קל להשגה, נמכר בפיצוציות בשמות שונים (אבקה לבנה, G…). שלושה כדורים נמכרים ב-100 שקלים ובדרך כלל נוהגים לשלב את החגיגת עם שתית אלכוהול. יש שתי בעיות מרכזיות עם החגיגת: הראשונה, זמינות בשל המחיר הזול ונגישות גבוהה. הבעיה השנייה נובעת מהדימוי של החגיגת כ"סם תמים", כשבפועל הפגיעות מהסם הן נפשיות ופיזיות:שיתוק איברים, פרפורים, דום לב ועוד.
בהסברה שאנחנו עושים לבני נוער, חיילים וחבר'ה לפני שחרור, אני תמיד אומרת שמתחילים מסקרנות, ומנסים קנביס, זה נחמד ואז יש חוויה טובה ושוב מנסים. אני מעבירה את המסר שהבחירה קיימת, לבחור שלא לקחת את הסיכון הזה מתוך כל הסבל שאני רואה שנגרם לנפגע, למשפחה שלו, לחברים הקרובים. עבור הסביבה הקרובה זו חוויה קשה מאד לראות את הנפגע במצב כזה. "זה כמו להיכנס לסלון הבית ולזרוק רימון", כפי שמתאר חיליק מגנוס, מי שחילץ מספר רב של מטיילים בעקבות שימוש בסמים. היה לך ילד נורמאלי, רגיל ופתאום
עומד מולך אדם משוגע, שצועק, חושב שהוא אלוהים, חושד בך שאתה כפיל. אני פוגשת מחזות קורעי לב, המטופל במצב פסיכוטי לא מודע למעשיו והמשפחה בדרך כלל בהלם. מה חשוב שאנשים שעוסקים במניעת מצבי סיכון ידעו ?
אורלי: ראשית,לעקוב אחרי שינויים התנהגותיים וחברתיים שנוצרים בקרב בני הנוער והצעירים: לפקוח עיניים על בני נוער שנמצאים במצוקה נפשית. חשוב שידעו שאנשים במצבים של מצוקת חיים נוטים יותר להשתמש ונמצאים בסיכון גדול יותר להתמכרות ולמשברים נפשיים שמחמירים. עבור בני הנוער, סמי הפיצוציות, שימוש בנדיפים למיניהם (גז צחוק לדוגמא) ובאלכוהול, נחשבים כמשהו פחות מסוכן, למרות שבפועל הפגיעה קיימת באחוזים גבוהים בדומה לסמים אחרים.
עומרי: לחזק את המסר שסמים זו בחירה: גם להשתמש וגם לא להשתמש זו בחירה, צריך לספק הבנה יותר מעמיקה על הסוגים של הסמים והשפעותיהם על מבנה האישיות של האדם, כמו גם הבנה של הקשר שבין מצבים נפשיים לסמים. להגביר את המודעות לגבי היקף התופעה: כל הסמים זמינים ונמצאים בהישג ידם של בני נוער וצעירים בכל מקום בארץ ובכל שכבה סוציו-אקונומית. חשוב שלא נהיה במצב של אדישות ש"פה אין את זה". המחקרים מראים שבמערכת החינוך בכיתות ז'-י"ב 10% משתמשים בסמים. בידיעה ברורה שהמחקרים לא משקפים את המציאות, נניח שיש 15% משתמשים. בביה"ס ממוצע יש 800 תלמידים בכיתות ז-יב זאת אומרת ש-120 משתמשים בסמים. בכל בי"ס שנכנס ונשאל את הסגל החינוכי על כמה תלמידים הם יודעים בוודאות שהם משתמשים בסמים, אני מעריך שהם יודעים על לא יותר מ-3-4. הפער הוא בלתי אפשרי וחייבים לשאול למה? הפער יכול להצביע בין היתר על מספר דברים: חוסר ידע, הבנה והתמצאות של הסגל החינוכי בכל מה שקשור לסמים, בחלק מביה"ס התלמידים לא רואים בסגל החינוכי כתובת לבעיות שאינן לימודיות, תרבות ארגונית בקרב תלמידים של הימנעות מהלשנה וחוסר הבנה של התלמידים את הסכנה האפשרית מסמים.
כפר איזון על חוף הים התיכון
תפיסת המניעה בביה"ס צריכה להשתנות במובן של התוצאה המצופה. מי שיבחר להסתכל על מניעה כ"אם השתמשו נכשלתי" הולך לתפיסת עולם של קצוות. אני מאמין בעולם של איזון. בעבודת המניעה חשוב לא לצפות ל- 100% הצלחה. 10% בקרב בני הנוער לא ישתמשו ללא קשר לתוכניות מניעה. 10% ישתמשו בסמים לא משנה מה נעשה. את ה 80% שבאמצע ניתן לחלק לארבע קבוצות: 1. דחיית גיל תחילת השימוש: ילדים שהצלחנו להזיז את גיל תחילת השימוש במקום בכיתה ז', "רק" ב-י"ב. לגביהם זו הצלחה מצוינת של המניעה. 2. מניעת שימוש במספר רב של סמים: במידה ונצליח לגרום לחלק מבני הנוער להשתמש "רק" בחשיש ולא ב-L.S.D ואקסטזי, עבורם זו הצלחה כבירה בתוכנית המניעה.
3. מניעת שימוש קבוע: יש ילדים שאם יעשנו "רק" 5 פעמים בג'ויינטים הצלחנו בעבודת המניעה.
4. מניעה מוחלטת: וכמובן בני נוער שיבחרו לא להשתמש בסמים. חיזוק נוכחות הורים: מחנכים חייבים להבין שגם כאשר יש קשר נפלא בין איש החינוך לילד, עדיין המורים הם תחנה חולפת וזמנית בחיי הילד. ההורים נמצאים שם מיום היוולדו, הם המערכת הקבועה. בראיה ארוכת טווח התהליך המשמעותי ביותר מתרחש בבית ההורים. יש תכונות שיכולות להביא לשימוש בסמים למשל: צורך בשליטה. ישנם בני-נוער וצעירים שרוצים להיות במצב של חוסר שליטה. לעומת זאת יכול להיות שפריקים של שליטה רוצים לחוות תחושות של חוסר שליטה ואז יהיה רצון להתנסות בחוויית הסם. בני נוער וצעירים המשתמשים בסמים בהקשר לקיום יחסי מין: חלק ישתמשו על מנת לחוות יחסי מין טובים יותר, למשל: אקסטזי כדי להגביר את התחושות, חשיש כדי לעוות את תחושת הזמן, קוקאין שמגביר תחושה של תאווה וחרמנות. סם מסוים יכול לתת לך את האומץ לגשת לבחורה. לפעמים אנשים רוצים לחוות יחסים חד מיניים וחוששים לבצע זאת, אז הם משתמשים בסם כדי לתת הסבר .
האם יש משהו חשוב שאתם רוצים להוסיף? עומרי: חשוב שננצל את הידע והניסיון כדי לעסוק במניעה, דבר שהתחלנו לעשות לפני 3-4 שנים. אנחנו עושים סדנאות לחיילים בחודש האחרון לשירות, מנסים לפתח מודל של סדנאות הורים לליווי נכון של הילד המטייל. כמו כן, אחרי יציאה ממשבר פסיכוטי אסור לגעת בשום סם גם אם אתה לגמרי בסדר וחזרת למסלול.
אורלי: לאלה שנפגעו צריכה במיוחד להיות ההבנה שיש להם רגישות לסם וברגע ש"המוח מצא דרך לפסיכוזה פעם אחת, הדרך לשם בחזרה קצרה הרבה יותר".
*מירה זהר בן יוסף, .A.M בסוציולוגיה אירגונית. מנחה במכון יסודות.