מאת: ד"ר ארנון אדלשטיין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 8
התפיסה האידיאולוגית השלטת מאז המאה ה-19 מתייחסת אל בני נוער כמי שמצויים בתקופה הרת סכנות עבורם. מעבר לכך, במשך השנים נמצאו גורמים רבים העשויים להעמיד את בני הנוער במצבי סיכון (נשירה מבית הספר, התעללות פיסית, מינית ופסיכולוגית בילדים, אלימות ושימוש בחומרים פסיכואקטיביים בקרב ההורים, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים על- ידי בני הנוער).
כפועל יוצא של גישה זו נרתמו גורמים רבים בתחום האקדמיה והשדה להתערב בחיי בני נוער הנמצאים בסיכון, על- מנת למנוע מבני נוער אלו סכנות רבות עוד יותר.
דוגמה לכך היא חוק הנוער (טיפול והשגחה) שנחקק בשנת 1960 ומגדיר ילדים ונוער נזקקים שיש להגן עליהם גם על- ידי הוצאתם מהבית אם יש צורך בכך.
תפיסה אידיאולוגית זו הוציאה, במידה רבה, מבני נוער את האחריות המלאה להתנהגותם הסוטה והעבריינית, בתלותה את האשם בגורמי סיכון מגוונים שהובילו את בני הנוער להתנהגות כזו.
מנגד, למרות שיש ממש במשתני הסיכון והקשר שלהם להתנהגויות סוטות ועברייניות, הרי שחלק מבני הנוער האלה מגיעים להתנהגויות שאינן מסכנות אותם אלא אחרים.
הדגש הרב שהושם על גורמי הסיכון לחיי והתפתחות בני הנוער שבסיכון, "שכח" את הקורבן, כפי שהקורבן נשכח מעין החברה בתחומים רבים.
כאשר מדברים על בני נוער הנמצאים בסיכון, ושתוצאת הסיכון היא התנהגות הפוגעת בבני הנוער עצמם, הרי שמדובר בנוער בסיכון עצמי. אולם, כאשר בני נוער פוגעים בקורבנות אחרים, יש להתייחס למונח של נוער מסוכן: בני נוער שמטרידים, מציקים, פוגעים, אונסים ואפילו רוצחים קורבנות חפים מפשע.
למרות התגברות האלימות בחברה, עדיין שלטת התפיסה שבני נוער אלו הם אלו שבסיכון ולא החברה עצמה. למה הדבר דומה, למשטר הדמוקרטי שבו קיימת דמוקרטיה המגוננת על חירות הפרט, לעומת דמוקרטיה מתגוננת, הנמצאת תחת איומים מצד פרטים וקבוצות.
אמנם, המחוקק הישראלי חוקק את חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול, 1971) במטרה להעניש בני נוער עבריינים שפגעו באחרים, אך רוח החוק כפי ששמו מייצג אותה, היא טיפול ושיקום.
ז"א מודל הצדק הוחלף בישראל למודל הטיפולי- שיקומי.
מכלל 100% נאשמים שהובאו בפני בתי המשפט לנוער בישראל, ניתן לראות שרק 5% מהנאשמים הוענשו, בעוד שלגבי 95% נפסקו דרכי טיפול.
גם בעבירות חמורות של רצח, בוחרת הפרקליטות להגיע לעסקות טיעון, ולהפוך את כתב האישום להריגה, ובית המשפט בוחר שלא להפעיל את עונש מאסר העולם על בני נוער (למשל רצח נהג המונית רוט).
מכיוון שבית המשפט לנוער מקבל ברוב מוחלט של המקרים את המלצות קצין המבחן לנוער באמצעות תסקיר קצין המבחן המוגש לביהמ"ש, הרי שניתן להניח, שמגמה זו בענישה, מושפעת רבות גם מהתפיסה של עבודת קצין המבחן.
תפיסה זו מקבילה ואפילו זהה לתפיסה הפוזיטיביסטית בקרימינולוגיה, לפיה: היחיד נתון לכוחות שמעבר לשליטתו (ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים), המביאים אותו לידי ביצוע עבירות ופשעים, ולכן על ביהמ"ש מוטלת החובה לשקם ולטפל בעבריין, ולא להענישו על דבר שאינו נתון לשליטתו.
באמצע שנות ה- 80 של המאה ה-20, עלתה תפיסה חדשה בקרימינולוגיה, אשר מהווה למעשה חזרה לתפיסה הקלאסית, לפיה האדם הוא יצור ראציונלי העושה חשבון של רווח והפסד טרם ביצוע פעולה אסורה- תיאוריית הבחירה הראציונלית. גישה זו העבירה בחזרה את האחריות למעשיו אל העבריין, מלבד במקרים נדירים שעמדו לבני הנוער הגנות כמו: פיגור, מחלת נפש קשה ועוד. לפי גישה זו, על- מנת שתתבצע עבירה צריכים להתקיים שלושה תנאים: עבריין, קרבן וחוסר הגנה על הקרבן.
אישור לתפיסה זו נמצא בפשעים רבים, כולל פשעים שנחשבו בעבר ל"פשעי תשוקה". יותר עבריינים, ואפילו עבריינים קיצוניים (כמו רוצחים סדרתיים), מחפשים את הקרבן הפגיע ביותר, יחד עם חישוב של מידת הסיכויים של תפיסת העבריין ע"י המשטרה, עדי ראייה ועוד.
תפיסה כזו עומדת לכאורה בניגוד לתפיסה לפיה האחריות למעשיו של העבריין מופחתת. תפיסה זו מטילה על העבריין את מלוא האחריות למעשיו.
בהיבט של עבריינות נוער, יש חשיבות עצומה לתפיסה כזו. גם אם נתבונן על הנער העבריין כמושפע בהתנהגותו ממגוון של גורמים, הרי שאין בכך להפחית מאחריותו למעשיו. ידוע גם כי בבית המשפט לנוער, אחד התהליכים החשובים ביותר היא הודאה באשמה וקבלת אחריות. בקרב מגוון של התנהגויות אנטי חברתיות, הפרעות נפשיות, אלימות במשפחה ועוד, ברגע שהיחיד מקבל אחריות על מעשיו, הרי שנוכל להתחיל בתהליך של שיקום וטיפול.
בכך, התפיסה המטילה את האחריות למעשיו של העבריין עליו, איננה נוגדת תפיסות של טיפול ושיקום, אלא להיפך- היא מקדמת תפיסות כאלה וראוי להתנות דרכי טיפול (לעומת ענישה) אצל נוער עובר חוק בקבלת העבריין את האחריות למעשיו.
*ד"ר ארנון אדלשטיין המחלקה לקרמינולוגיה, אוניברסיטת ירושלים