מאת: מיכל חוצב
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 6
אני מאד אוהבת את בני הפעוט – הוא מיוחד מאד במראהו ואף באישיותו, דמות קטנה להערצה. אני אוהבת אותו אהבה גדולה ואינסופית…. שלא לדבר על ללא תנאים וללא שובע….
אבל עם זאת, אני לפעמים מבכה על שהפך אותי להיות לו לאימא במשרה כה מלאה… או שאולי את זה אני עשיתי?
לא הייתי עוד אימא בשום עידן אחר אבל מטלת ההורות איננה קלה בעידן המודרני בו אנו חיים.
פעם היו ההורים מגדלים את ילדיהם בקרב המשפחה המורחבת, שלא לדבר על הקבוצה, השבט או הכפר. עבודת ההורים הייתה בשטח הפתוח ובדרך כלל קרוב לבית המשפחה. ההורים היו נוכחים או מקסימום במרחק שדה אחד שמאלה או אחו אחד במורדות ההר. אם ההורים לא היו נוכחים אז סבתא או דודה היו מוכנות עם הארוחה והכביסה.
אני לא משוכנעת שהיו קיימות אז פחות סכנות אבל בוודאי הייתה פחות מודעות לסכנות ולכן פחות דאגה.
מאז ועד היום התקדמנו מאד בכל הנוגע לחינוך, לטכנולוגיה ולתעשייה. בנוגע להורות – ייתכן כי הפכנו את חיינו, וכתוצאה מכך את חיי ילדינו, למבודדים וקשים הרבה יותר. אנחנו עובדים הרבה שעות מחוץ לבית וכמובן שרחוק מהגן או בית הספר. העבודה בדרך כלל באזורים מוגדרים ותחומים ולא מאפשרת לילדינו להסתובב לידינו או להגיע לבקר.
אנחנו לא גרים עוד בחמולות אלא בבניין עם שכנים זרים או בבית פרטי מבודד. אנחנו בדרך כלל יוצאים מהבית ישר למכונית ובחזרה ואם התמזל מזלנו אז הקניון במרחק הליכה.
אלא אם הקמנו קומונה או קהילה אקולוגית, אנחנו גם לא גרים מול חברי הילדות שלנו או אחרים שאספנו בדרך.
שלא תבינו לא נכון, אנחנו חיים בסטייל ובאיכות חיים גבוהה…. עד שמגיעים הזאטוטים.
אז אנחנו מגלים באחת שסט האביזרים הטכנולוגיים שבביתנו לא יכול לסייע לנו ממש בגידול ילדינו או בהפגת שגרת ההשכבות. אנחנו מפנימים שהתמיכה של הדור השלישי בסלולארי היא לא באמת סבתא מתקפלת שמופיעה בסלון כל פעם שאנחנו זקוקים לעצה, עזרה או החלפה. אנחנו כמהים לחיים אינדיבידואליסטים וקפיטליסטים פחות.
ההורות מצריכה סוג אחר של מקורות ומשאבים, היא דורשת מאיתנו כישורים שרובנו לא רכשנו באקדמיה או בעזרת החמולה המפורסמת, היא מאתגרת את הקשרים החברתיים שלנו ודורשת שנג'נגל בין 3 או 4 תפקידים שונים.
אכן מעבר חד וקשה!
אך בל תודו בכך בקול כי אותה חברה מבודדת ודורשנית גם מניחה על כתפינו ציפיות לתפקוד מצטיין, אם אפשר מושלם. אבות ובעיקר אמהות מצופות להפוך מיידית לאובייקט מכיל ויודע-כל, אשר מדחיק באחת את כל צרכיו ותשוקותיו, חשובים כשיהיו, ונכנס לתפקיד הכולל ללא היסוס או סימני שאלה.
אל תתייאשו. אין בכוונתי לסמן את אוזלת ידכם, ההיפך הוא הנכון! כמו בכל פריצת דרך ותהליך של תיקון חשוב ראשית להיות מודעים למצב הקיים ולמורכבות שבו.
מה עושים אחר כך?
מודים (קודם בלחש ואז כבל עם ועדה) שלא הכול מתוק כסכרין, חמוד כפרסומת וורוד כבמחלקת הלבשת תינוקות ממין נקבה. לומדים לקבל את התפקיד החדש שלנו באהבה, בידיעה שיש בו גם רגעי כאב, שעמום גדול וכעס. כן, גם כעס – על אובדן חלקים מאיתנו ועל הדרישות החדשות והמרובות.
אנחנו לומדים לקבל את החלק הזה כי זה לחלוטין נורמאלי וקיים אצל כולם! תבדקו. הורה שמחייך כל הזמן מוכר לכם סיפור לא אמיתי ופשוט מנסה להרגיש טוב יותר עם עצמו על חשבונכם. גם לו קשה וגם לו יש רגעי משבר.
אחר כך עושים בדק בית ורואים למי ולאיזה מהלחצים נכנענו כשגיבשנו את סוג ההורות שלנו וכמה באמת התכוונו לכך בעצמנו. בודקים איפה יצאו הדברים מאיזון, ואיך מחזירים אותם לאיזון כמה שאפשר, ותאמינו לי שאפשר – עם מעט תכנון, בקשת עזרה ועמידה על סדרי העדיפויות גם שלנו כבני אדם, לפני שהוצנחנו לתפקיד "ההורים".
להלן מספר טיפים –
1. תדברו על זה!
2. תרחיבו את הרשת החברתית שלכם הורים של ילדים מהגן או בית הספר אליו הולכים הילדים הם חולייה קריטית.
3. תחזרו לתחביבים הקדומים והאהובים שלכם שמעולם לא ביקשו להעלם אלא רק נדחקו הצידה.
4. תמיד אפשר לשלב את היצירתיות שלכם במשחק ובעשייה משותפת עם הילדים המתוקים. באמת מתוקים… רוב הזמן.
* מיכל חוצב – פסיכולוגית ומנחה במכון יסודות. מנחה סדנאות וקבוצות הורים באופן פרטי