“הכל התחיל לפני כחודש כשגילה פנתה לבני, בן כיתתה, והתוודתה באוזניו על אהבתה לאלון שנחשב לנער מקובל מאוד בבית הספר. בני סיפר לאלון על אהבתה של גילה והשניים , החליטו לנצל את תמימותה.

הם יצרו עמה קשר וקבעו להיפגש באזור מגוריהם, בשעת ערב מאוחרת. גילה יצאה מביתה נרגשת לקראת הפגישה הצפויה עם הנער שכל כך רצתה באהבתו, אך כשהגיעה למקום נוכחה לדעת כי פרט לאלון ובני, הגיעו לפגישה גם שני נערים נוספים. גילה שלא חשדה בדבר, עלתה למכונית ונסעה יחד עם הארבעה עד לשטח חנייה ליד בית הספר. בקרבת מקום הותירו הנערים את גילה ואלון לבד במכונית. אלון ניסה מיד להפשיט את גילה מבגדיה ולגעת במקומות מוצנעים בגופה. גילה ההמומה ניסתה להתנגד. היא לא שיערה בנפשה שהסיוט הגדול של חייה רק מתחיל.

בשלב זה החל אלון לאיים על גילה . גילה נקלעה למצוקה וביקשה מאלון שיקרא לחברו בני, שעמד מחוץ למכונית. בני נכנס למכונית ובמקום להושיט עזרה, איים עליה כי אם לא תתמסר לחבורה כולה, כל בית ספר ידע שהיא “זונה”. בשלב זה הכריח בני את גילה להביאו לסיפוק מיני. אחריו נכנסו למכונית זה אחר זה יתר הנערים, וגילה נאלצה תחת איומים לבצע בהם מין אורלי”.

תאור מהלך אירועים זה, הידוע בכינויו כ”אונס ברמת השרון”, מעלה מספר שאלות נוקבות: כיצד קורה שנערה המבקשת עזרה זוכה לאדישות מצד שאר הנערים שצופים באירוע? מדוע כולם שיתפו פעולה ודרשו את פורקנם המיני? האם עבור כל ארבעת הנערים זו היתה חוויה מינית מענגת? מי מבין הנערים חשב שמדובר באונס אך לא העז לומר זאת לחבריו? וכן, מדוע הנערים זכו להפגנות תמיכה על ידי מספר רב של נערים לאחר שמעשה האינוס נחשף?

על מנת להבין את התהליכים המובילים מס’ נערים לאנוס נערה, חשוב להבין את הקשר הקיים בין אידיאולוגיה של גבריות מסורתית (מאצ’ואיזם) ותפיסות המעודדות אלימות בכלל ואלימות מינית בפרט. מתברר שמסרים המוטמעים סביב מיניותם של גברים מהווים מרכיב מרכזי במעבר מעיסוק במין ופורנוגרפיה לאלימות מינית. אצל נערים שישתמשו באלימות מינית, האידיאולוגיה התרבותית של הגבריות מניחה שהזדווגות מינית ללא הבחנה אינהרנטית לתחושת הגבריות שלהם. לעיתים קרובות נערים הפעילים מינית מקבלים חיזוקים בכך שקוראים להם “כלי” ו”פטיש” בעוד נערות שפעילות מינית או מודות שהן נהנות ממין מתויגות כ”שרמוטות”. נמצא שקיים אצל בנים מוסר כפול: ישנה החברה הקבועה שהיא טהורה ונאמנה מינית וישנה הנערה הזולה, שכולם משכיבים.

תפיסות מאין אלו מובילות לכך שנערים הבונים את זהותם המינית ועסוקים בבניית זהות גברית על פי תפיסות מסורתיות של גבריות, יתקשו לחוות חוויה אינטימית ולראות ביחסי מין מרכיב ביחסים בין אישיים. הם יהיו עסוקים בלהגדיר את עצמם בעידוד קבוצת השווים, כגברים, בעזרת מיניותם המתפרצת והאדרת ביצועיהם. במחקר שבחן את יחסם של סטודנטים בקולג’ לנשים, רובם ענו שבאינטראקציה של אחד על אחד הם מתנהגים בכבוד לבחורה, אבל כשנמצאת יחד קבוצה של בנים הם מזלזלים בה. לטענת הכותבות, תרבות הפגיעה המינית שחלק מאגודות הסטודנטים (אחוות) בקולג’ים מאמצות כלפי נשים, היא חלק מתרבות כוללת בה האונס שזור בתוך הגדרות המגדר המסורתיות. בתרבות האונס, גברים נתפסים כיוזמים של יחסי מין ואגרסיביים מינית והנשים כפסיביות ומסכימות בשתיקה. נתונים בארה”ב מצביעים על כך שאחד מכל 12 גברים בקולג’ הודה שכפה יחסי מין, כולל חדירה מלאה, על אישה בניגוד לרצונה. במחקר בו רואיינו סטודנטים שהשתתפו באונס קבוצתי, תיאר אחד הסטודנטים כיצד הזמין סטודנטית ש”איננה מקובלת” לחדר. היא הושקתה במשקאות וסמים ואז נאנסה על ידי כל הסטודנטים שנוכחו בחדר. הסטודנטית התקשתה להגן על עצמה כמו גם להבין מה בדיוק קורה לה. לטענת הסטודנטים ברגע שהסטודנטית נכנסה לחדר היא הביעה “הסכמה שבשתיקה” לקיום יחסי מין. כמו כן הם לא חשבו שעשו מעשה שפגע בסטודנטית.

החוקרת הגיעה למסקנה שגבר שיהיה נוכח בחדר ולא יקח חלק באונס ייחשב בעיני חבריו להומו ו”לא גבר”. לטענתה, האונס משמש כטקס לאישור הגבריות ואין בינו לבין מיניות שום קשר. בעיקר כשהסטודנטית נמצאת במצב של עילפון וחוסר הכרה. אכן, אונס קבוצתי מהווה סוג של ביטוי לחברות גברית בחברות בהן קיימת זילות של האישה ותפישתה כאובייקט מיני, האדרה של גבריות כוחנית והערכה של דומיננטיות גברית. לעיתים, האינטראקציה בין האנסים מקבלת משמעות של תחרות – מי “יותר” פוגע, מעליב או מתעלל בקורבן.

תפיסה נוספת בקרב לא מעט נערים המעודדת אלימות מינית הינה שגברים לא יכולים לשלוט בדחפים שלהם. קיימת הנחה שלאור ה”עובדה” שהדחף המיני של גברים בלתי ניתן לשליטה, התנהגות המגרה את הגבר מייצרת בהכרח התנהגות אימפולסיבית. על-פי תפיסה זו הדחף הזכרי הכובש כל או “הפין שיש לו חיים משלו”, מגדיר את הלגיטימציה של לא מעט גברים ונערים לנהוג באלימות מינית כלפי נערות ולהאשימן בכך שגרמו להתנהגות זו בשל התנהגותן ה”פרובוקטיבית”.

מרכיב נוסף באידיאל הגברי המצ’ואיסטי שתורם לאלימות מינית טמון בתפיסה שבנים אמורים ליזום יחסי מין. אמונה זו מעודדת בנים ללחוץ על בנות לקיים יחסי מין גם כשאינן מעוניינות בכך. ההסבר לכך מפי בנים הוא שזו התנהגות אסרטיבית מקובלת של גברים. אצל חלק מהנערים, סרבנות של נערות ונשים מהווה “נוק אאוט” לגבריותם וחלקם ממענים לקבל את הסירוב ולהישאר עם חווית הפגיעה. אלימות במצבים אלה משמרת את תחושת העליונות ו”המילה האחרונה”. ולבסוף כשל באמפטיה גם הוא תורם להתפתחות דינמיקה של אונס קבוצתי.

לא ניתן להסביר אונס קבוצתי ללא הבנת החסך בשפה הרגשית וביכולת של בנים לזהות את רגשותיהם בכדי להתמודד בצורה יעילה עם מצבי דחק, כאב וכעס. נערים, בניגוד לנערות המעודדות לטיפוח טווח רחב של התנהגויות רגשיות, לומדים להסתיר מגיל צעיר את רגשותיהם. נמצא שיותר נערים מנערות ממעטים להשתמש במילים כדי לבטא את מצוקתם ומחצינים אותה באמצעות פעולות. נער שמתקשה לזהות את רגשותיו, גם יתקשה לזהות את רגשותיו של האחר בכלל ושל הנאנסת בפרט.

לעיתים נערים אף משתדלים מאוד להסתיר את רגשותיהם. נער שיבטא אמפטיה כלפי הנאנסת עלול להיפגע על ידי קבוצת הנערים. מושגי הגבריות המסורתית תופשים הבעה עזה של רגשות כולל אמפטיה כלפי הקורבן, כביטוי לא גברי ולמעשה הם מטילים איסור על מרבית גילויי הפגיעות או ההזדהות עם הקורבן. כשלים ביכולת לבטא רגשות, לחץ להדחקת רגשות וחוסר מיומנות באמפטיה, מהווים נדבך חשוב ביכולתו של נער להשתתף באונס קבוצתי.

מה ניתן לעשות?

חשוב לזכור שאונס קבוצתי מתפתח בתת תרבות המאפשרת ומעודדת התנהגות אלימה בכלל ואלימות מינית בפרט.

לשאלה האם לבנים רמת תוקפנות גבוהה יותר מבנות אין תשובה ברורה, עם זאת, חלק לא מבוטל מנערי מדינת ישראל, מוכשרים להגדרה חד כוונית של גבריות רצויה. הפנמת מודל גברי המתבסס על נחישות, עוצמה וכוח, השגיות תוך נכונות ליטול סיכונים, והדחקה של כל מה שנתפס כביטוי רגשי או נשי, מובילים בסופו של דבר לנתונים המדאיגים לגבי כמות מקרי האלימות בכלל ואונס בפרט.

לא מעט נערים, מופצצים יום- יום ושעה-שעה במסרים לגבי דרישות התפקיד שלהם והזכויות שהוא מעניק להם. מסרים הקובעים לאותם נערים את “תקן הגבריות” על פיו הם מודדים עצמם.

נער שהפנים ערכים מסורתיים של גבריות, נאלץ להלחם מידי יום על מקומו במעלה הסולם. לגביו, לדרך בה תופסים חבריו את מעמדו וכוחו משמעות בעלת ערך הישרדותי. השתתפות באונס או הימנעות מדווח על כך, שומרים על מעמדו בקרב חבריו. לא ניתן להתייחס לתופעה, ללא בחינת התמקמותם של בנים בתוך מכבש הגבריות. אלימות אכן מהווה כלי מרכזי לעיצוב ואישור גבריותו של התוקפן.

על מנת לשנות את המצב, חשוב לחזק מודלים חלופיים של “גבריות” שמוערכים ומחוזקים על ידי מוסדות החברה. לא ניתן לבקר את תרבותם של בנים מבלי להציע חלופות להבניית גבריותם. כל עוד גבריות מסורתית מהווה מודל לגיבוש הזהות המגדרית בקרב מספר רב של נערים, תהווה האלימות כלי מרכזי בתהליכי גיבוש וזהותם של לא מעט נערים. על מערכות החברה השונות לפעול כדי לאפשר לנערים לחוות עצמם כבעלי ערך גם כשאינם עומדים בתקן אחיד של גבריות ולעזור להם להבנות את זהותם בעזרת פרקטיקות שאין בהן ביטויי תוקפנות, אלא מידה רבה יותר של זיקה ויחס לאחר, רוך, רגישות ואמפתיה.