מאת: עומרי אברמוביץ'
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 7
אם נאפשר לנערים לדבר על הרגשות שלהם, על הבלבול, על הקשיים ועל כל אותם דברים שנחשבים כ'טאבו' בחברה הגברית-ישראלית, הרי שנגדל גברים שאישיותם שלמה ומפותחת יותר.
לפני כמה שנים הדרכתי בפרויקט ייחודי של שדולת הנשים ומשרד החינוך שנקרא "נמש". במסגרת אותו פרויקט הנחיתי קבוצות תהליכיות של בנים בכיתה י' בנושאים הקשורים למגדר ושוויון בין המינים. מכיוון שגבריות הינו נושא שמאוד מעסיק אותי, הרי שאותו פרויקט אפשר לי לבחון את תפיסת הגבריות של בני-הנוער כיום, ולנסות ולגרום להם לחשוב על גבריות אשר תהווה אלטרנטיבה למודל ההגמוני עליהם הם גדלו. זכורות לי אנקדוטות רבות, חלקן משעשעות וחלקן משעשעות רק בדיעבד. זכורה לי פגישה אחת בה הגעתי, באופן מכוון, עם גרביים ורודות. התחלנו לסדר את הכיתה כמו בכל מפגש, וברגע שהם שמו לב לורוד שמבצבץ לו מתוך הג'ינס התחילו צחקוקים בכל הכיתה. כששאלתי אותם למה הם צוחקים הם התחילו לצחוק ולשאול אותי אם אני הומו. שאלתי אותם אם רק הומואים לובשים ורוד, והשאלה השנייה שלי היתה אם הם מכירים מישהו שהוא הומו? הם ענו שורוד זה להומואים ושהם כמובן לא מכירים אף אחד שהוא הומו.
אני זוכר שהתבוננתי בהם וראיתי בהם את עצמי בגילם, עם אותו בלבול, עם הפחדים מהשונה והצורך הכה חזק להשתייך לקבוצה. פתאום הבנתי שהיו לי אותן תפיסות כמו שלהם, בנוגע להומוסקסואליות, ליחסים בין המינים ולשונות בכלל. עדיין היה לי קושי לקבל את זה וכשדיברתי עם חבר ילדות הוא אמר לי שכך חשבנו כשהיינו נערים.
כנראה שלא סתם בגיל ההתבגרות יש כאבי גדילה פיסיים, זהו גיל של התפתחות אדירה, של סקרנות, של יצירה, וגם של המון בלבול ופחדים. זהו גיל של מרד גדול יחדיו עם חרדות גדולות מלהיות שונה, של חתרנות מול שמרנות, גיל בו הנער נפתח לעולם של המבוגרים ובו ההתפתחות הגופנית מקדימה בהרבה את ההתפתחות הרגשית. בתוך כל הכאוס הזה הנער מחפש סדר, מחפש זהויות מוצקות, מחפש גבולות ברורים. זהו זמן בו הנערים 'לובשים זהויות' ומסירים אותן כמו בגדים. אם זה הערצה לקבוצת כדורגל, לתרבות האפרו-אמריקאית, לתפיסות אידיאולוגיות חתרניות כמו אנרכיזם, ללהקות רוק ורגאיי ולתרבויות שוליים בכלל.
מעבר לקשיים שצפויים לכל נער בגיל ההתבגרות, לנערים בישראל ישנה התמודדות גם עם נורמות גבריות קשיחות ועם סנקציות כנגד כל מי שלא עומד בהן. למשל, מתוך הניסיון שלי בעבודה עם נערים, הקללה שתתפרש על-ידם כמעליבה ביותר היא 'יא הומו'. ה'קללה' הזו משמשת כאספקלריה דרכה משתקפות 60 שנות נורמות גבריות בישראל. הגבר הגלותי 'הובס' והגבר החדש ניצח, הוא מחוספס, לוחם, הטרוסקסואלי ולא מביע רגשות. הוא אותו צבר מחוספס גם בדמותו החדשה כאיש הייטק או 'חנון', הוא עבר באותו בית חרושת לגברים ישראלים.
כמובן שישנם יוצאים מן הכלל, אך באופן כללי החינוך לגבריות בארץ הוא זה שמתבטא באופן הטוב ביותר בהתנהגותם של נערים בגיל התיכון. האלימות, הפחד מהשונה, החרדה מכל היבט שמתפרש כהומוסקסואלי, כולם מועברים מאבות לבנים, מהטלוויזיה, מהאינטרנט ומבית הספר.
בעבודה שלי עם בני-נוער אני קודם כל צריך לעבור את מבחני הגבריות שהם עורכים לי. אני צריך להיות 'מספיק גבר' כדי שהם יתייחסו אלי ברצינות. אני חייב להיות 'גבר' כי רק כך אוכל לפתוח להם צוהר לגבריות אחרת, אותה לא מלמדים בבית ובטח שלא בבית הספר. אם אבוא בשיעור הראשון עם גרביים ורודות, ברוב המקרים אהיה 'שרוף' מבחינתם. רק אחרי שאני רוכש את אמונם, אני מנסה לאתגר את החשיבה שלהם בנוגע לגבריות ההגמונית, ואין דבר שמאיים עליהם יותר מניסיון זה. הזהות שלהם כה מוצקה ועם זאת כה רכה ורגישה, כי היא מבוססת כמעט כולה על פחדים. המשוואה שחקוקה בליבם היא "אני לא בת ולכן אני לא הומו כי הומו שווה לבת". זו הלוגיקה שעליה מחונכים הבנים בארץ, אלו שעתידים להיות גברים ולהוליד בעצמם בנים אותם הם יחנכו.
לדעתי, חינוך לגבריות אחרת, מעבר לכל תכנים מילוליים שיועברו, מצוי ב'מודלינג'. האופן בו הם חווים גבר, שמחד גיסא עומד בכל מבחני הגבריות שלהם ומבין את עולמם, ומאידך גיסא מבצע פרקטיקות שלא נחשבות גבריות (דיבור על רגשות, הליכה עם גרביים ורודות, עיסוק במקצוע 'נשי' וכדומה). הדוגמא האישית היא הפן החשוב ביותר, לדעתי, בחינוך של בנים ונערים. אם נדבר עם נערים על מין ונמלא את המקום שהפורנוגרפיה עושה כיום, אם נדבר על יחסים שוויוניים בין המינים, על תקשורת לא אלימה, על הפחדים שלהם מהשונה ובפרט מהומוסקסואליות, אזי תהיה לנו בעתיד חברה שוויונית וטובה יותר. אם נאפשר לנערים לדבר על הרגשות שלהם, על הבלבול, על הקשיים ועל כל אותם דברים שנחשבים כ'טאבו' בחברה הגברית-ישראלית, הרי שנגדל גברים שאישיותם שלמה ומפותחת יותר. מבחינתי, למחנך אסור לשכוח לרגע את הקונטקסט החברתי בו הנערים חיים. אי אפשר להציע אלטרנטיבה לפני שמכילים את הפחדים, הקשיים והמיתוסים עליהם הם חונכו. ואולי לפני זה, עלינו לבחון את המיתוסים המגדריים עליהם אנחנו חונכנו, כי הרי יצאנו מאותו בית חרושת. . .