מאת: רוני גלבפיש
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 11
הכרתי אותה כשהיינו בנות ארבע-עשרה. היא היתה נערה מיישוב קטן, פרובינציאלי וסגור. שערות בכל צבעי הקשת, חצי קודקוד מגולח. זועמת. נבחנית. היום היינו אומרים שהיא ביץ'. אז – פשוט התרחקתי ממנה. איזו מרשעת.
עזבתי את בית הספר כעבור שנה, ובפעם הבאה נפגשנו בטירונות. היא היתה שמנה מאוד, יפה מאוד, והרבה יותר נחמדה. היו לנו כמה שיחות נעימות, ושוב התפזרנו, כל אחת לקורס אחר. אחרי חודשיים נפגשנו בבסיס הקבע שלנו, והפכנו לחברות הכי טובות.
אני זוכרת איך היא סיפרה לי. במנות קטנות, מדודות. לאט לאט. קודם: נאנסתי. אחר כך: היה יותר מאחד. אחר כך: רציתי למות. פרטים הגיעו בחלוף הזמן. 11 נערים, לאורך שנה שלמה. אותה שנה ממש שבה פחדתי ממנה. מגיל 14 עד 15, כל יום, במקלט קטן לא הרחק מבית הוריה. את הראשון היא אהבה, האחרים היו חבריו, מנחה שהעלתה לו. אחר כך איימו עליה שיספרו ל"כולם", ואימת "כולם" הביאה אותה כל יום למקלט ההוא. 11 נערים.
בסוף השנה היא נכנסה להריון. כשגילתה, ניסתה להתאבד. אביה הציל אותה, לקח אותה לבית חולים, אחז בידה כשיצאה מחדר הרופא אחרי ההפלה. הוא לא ידע בדיוק מה היה שם, .
אבל ידע מספיק כדי לשמור עליה. זה נגמר.היינו חברות הרבה שנים. ראיתי אותה מתכווצת למראה הנערים ההם שחלפו בדרכי היישוב, שמעתי אותה עורכת חשבון נפש עם הנערה החלושה שהיתה, עוטה שריון קשקשים זועם מול כל העולם, נכנעת ללא תנאי מול ההוא שאהבה. כן, היא עדיין אהבה אותו, במשך כל השנה ההיא.
ראיתי אותה נישאת ומביאה ילדים לעולם. הכל נראה כמעט נורמלי, אבל בקצוות היא התקלפה: המשיכה לעלות במשקל עוד ועוד. בחרה בגבר שהיה פחות חכם ממנה במידה קיצונית. הפכה לאם מגוננת, היסטרית כמעט.
יותר מכל היא נותרה לבד. ניסתה שלא לצאת כלל מהבית, נפגשה עם שתי חברות, ולא עוד. מערכות היחסים היומיומיות שלה היו עם אנשים מהמסלול ההכרחי: הקופאית בסופר, הקצב, השכנה, המטפלת של הילדה.
ואז הם חזרו למקום ההוא. היא והוא וילדיהם. חלק מהנערים ההם כבר עזבו. חלקם בגרו והיו לגברים. נישאו והביאו ילדים שהלכו עם ילדיה לגן ולבית הספר. כששאלתי למה היא חוזרת למקום שבו רצחו אותה במשך שנה, אמרה שזה הבית.
במקום ההוא המשיכה להשתבלל, לאט לאט הרחיקה אותי מחייה.
המשכתי לאהוב אותה ולהתאבל על החברות איתה. חשבתי עליה כמו שחושבים על חברים שאובדים לנו בדרך, בגעגוע מסוים. יש לי עדיין חולצה שלה, ציור שציירה לי, ברכת יום הולדת. ובכל פעם שמתפרסם עוד סיפור על אישה שעברה אונס קבוצתי כזה, אני נזכרת בה, ובעיקר במבט שלה.
באותה תקופה הייתי האדם היחיד שסיפרה לו באמת על כל מה שעברה, ובכל פעם שסיפרה היו עיניה מתרוקנות, ומבטה מזדגג, ונדמה היה לי שהיא נעלמת למקום ההוא בתוכה, שהיה חי ונוכח בכל רגע. היא היתה מספרת, והיינו מדברות על זה בכנות שנדמתה בלתי אפשרית כמעט. אחר כך היתה שומטת את ראשה לרגע ארוך, ואז מרימה אותו שוב ועל שפתיה חיוך. רוצה לאכול משהו? שאלה. היא הכינה אוכל נפלא, המון המון אוכל, וביחד אכלנו. והחדר, ממש כמוה, נותר מלא בדבר הזה, שאי אפשר לדמיין גם כשזו החברה הכי טובה שלך, על הספה, ממש כאן מולך. אפשר להקשיב, להביט, אבל להבין אי אפשר אף פעם.
מתוך: הבלוג של רונית גלבפיש