מה כבר לא נכתב, מה כבר לא נאמר, מה כבר לא נחקר ומה כבר לא נוסה בכל הקשור לצמח הקנביס, או בשמותיו המוכרים יותר: גראס, חשיש, מריחואנה ועוד. כולם מכירים, כולם יודעים, רבים התנסו ובכל זאת מדובר עדיין באחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת כאשר עוסקים בזכויות הפרט, חקיקה ואכיפה, בריאות ואפילו אקולוגיה וסביבה. יחד עם זאת אי אפשר להתחמק מהתחושה שככל שיודעים יותר בנושא השימוש בקנביס, ככה גדלות ומתרחבות תחושות הבלבול וחוסר הנוחות, בעיקר כיוון שעד כה לא ניתנה תשובה ברורה וחד משמעית לגבי נזקי השימוש בצמח או יותר נכון השפעתו על חיי היום יום של מאות מיליוני משתמשים ברחבי העולם. גם בקטע הקריאה הקצר שלפניכם לא תינתן תשובה חד משמעית לשאלה המהותית, אך יחד עם זאת הנה זווית נוספת במאבק בנושא הקנביס, לאלו מבינינו שעדיין מאמינים ששימוש בחומרים פסיכו אקטיביים לצורך שינוי מצב רוח, הנו עיסוק רע מיסודו.

הגראס הנו אחד הסמים הפסיכו-אקטיביים הלא חוקיים הנפוץ ביותר כיום בישראל. כמות קטנה יחסית (מספר טונות) של החומר גדלה בישראל, בעיקר גידול עצמי ומדי פעם נחשפות גם מעבדות/חממות לגידול קנביס בקנה מידה מסחרי. רוב הסחורה מגיעה ממצריים, כ- 100 טון של קנביס לא מעובד בכל שנה. מלבנון מגיע הקנביס המעובד, או בשמו המוכר והידוע חשיש. הקנביס עושה את דרכו לישראל גם מעבר לים, בעיקר מהולנד, הודו ולפעמים ממדינות אחרות. שיטות ההברחה מגוונות ויחידות מיוחדות עוסקות בחשיפת ההברחות. לצרכן הממוצע קנביס אינו סם יקר, באופן יחסי כמובן. 10 גרם מריחואנה יעלו 50 ₪ , 100 גרם יעלו כ 300 ₪ ואם תרצו לקנות קילוגרם מריחואנה תאלצו להיפרד לפחות מ 600 ₪. חשיש לעומת זאת יקר יותר ועולה כ 300 ₪ ל 10 גרם בהנחה שזה חשיש מלבנון. חשיש הודי משובח יעלה פי שניים. משטרת ישראל מנעה בסה”כ הברחה של כ 10 טון מריחואנה וחשיש גם יחד, בשנים 2006 – 2007 . הערכות הן כי זהו רק קצה הקרחון. נתונים נוספים ניתן לקרוא באתר משטרת ישראל.

אולם מלבד הבעיה שבהיותו של הקנביס אייקון תרבותי, אם זו אכן בעיה, אחת הבעיות שבפניהן ניצבת החברה בישראל וגם חברות נוספות ברחבי העולם היא ששימוש בקנביס לסוגיו אינו נחלתם של בני נוער וצעירים בלבד, אלא עיסוק חביב וידוע גם בקרב בוגרים מגילאי 18 ועד בכלל. במחקרים שנעשו בארץ ע”י הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול בשנת 2005 נמצא שכרבע מיליון מבוגרים בגילאי 18-40 השתמשו בקנביס לסוגיו לפחות פעם אחת בשנה האחרונה. כרבע מהנשאלים הודו כי הם יודעים למי צריך לפנות כדי להשיג קנביס ולמעלה מ- 200,000 הודו בשימוש בסמים לא חוקיים בכלל.

לאור הנתונים הללו, והעובדה שהערכות מדברות על 10%-15% שימוש בקרב חיילים בסדיר, קשה שלא לחשוב על ההשלכות החברתיות של השימוש בקנביס בלי להמעיט בערכן של ההשלכות על בריאותו הגופנית והנפשית של המשתמש.

קוראים יקרים, הנוסחה היא פשוטה ביותר: 1 מכול 12 אזרחים בני 18-40 במדינת ישראל מעשן גראס. וכיוון שלרוב האזרחים המבוגרים יש גם רישיון נהיגה, אפשר להניח ש 1 מכל 12 נהגים מעשן גראס. ו…

1 מכל 12 חיילים מעשן גראס.

1 מכל 12 פקידים בבנק מעשן גראס.

1 מכל 12 שוטרים מעשן גראס.

1 מכל 12 מורים מעשן גראס.

1 מכל 12 מדריכי מניעה מעשן גראס.

1 מכל 12 מדריכי תנועות נוער מעשן גראס.

1 מכל 12 אמהות מעשנת גראס.

1 מכל 12 מנכ”לים מעשן גראס.

1 מכל 12 טייסים מעשן גראס.

טוב…כדאי לעצור כאן. כל המספרים המפחידים הללו נכנסים לקטגוריה של “השערה פרובוקטיבית” ובוודאי אינם תוצאה של מחקר מדויק. אולם ברור לכולם שמדינה תחת השפעה, שחברה מסטולית, שאזרחים מעופפים הם בטח לא אבן יסוד מוצקה בבנייתה של חברה מערבית טיפוסית ובמיוחד כאשר מדובר במדינה הנלחמת על חייה ולא רק בהיבט הצבאי, אלא בכל ההיבטים הקיומיים (כלכלה, חינוך, דמוקרטיה ועוד).

אולי משום כך, מאחר וקוראי הירחון האינטרנטי הנם ברובם אנשי מקצוע, כדאי ואפשר לחשוב על חינוך למניעה לא רק בהיבטים הבריאותיים גרידא ולפנות מקום בהרצאות ובסדנאות גם לדיון אמיתי ורציני במשמעויות החברתיות של השימוש בסמים בכלל וקנביס בפרט.

במהלך עבודתי עם בני נוער, אני משתדל לעמת את הנוער עם השאלה: “האם מפריעה לכם שיש מישהו במושב/קיבוץ שמעשן גראס?”. התשובה בד”כ: “לא מה פתאום, שיעשה מה שבא לו”. עד כאן השיחה התנהלה במרחב הפרטי. אבל כאשר עוברים למרחב הציבורי, הנוער נתקל בדילמה והתשובה לא חד משמעית לשאלה: “ומה יקרה כאשר אותו בחור יעשן גראס ואח”כ יכנס לרכב שלו וייסע ברחבי המושב?”. כאן הנוער כבר חושב פעמיים. אם כך, ניתן לסכם ולומר שבדיון על קנביס בפרט וסמים בכלל, חשוב לדון גם על המרחב הציבורי והסכנות האורבות לחברה כולה בשל היותם של אזרחים מסטולים בחלק ממרקם החיים היום יומי.

* אורי גדס-אילני מרצה ומנחה קבוצות בנושא התנהגויות סיכון וגיל ההתבגרות