מאת: יאיר אפטר
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 6
שיחה עם סימונה סער יועצת חינוכית במוסד החינוכי שער הנגב
"ביום שבת, לפני שבועיים, הייתה הופעה של הפרברים במתנ"ס של שער הנגב, יצאתי מהבית ובאותו רגע אני שומעת מטוסים טסים נמוך, הבית רועד, עמודי החשמל רעדו, חזרתי הביתה והחלטתי שאני לא נוסעת, המלחמה מתחילה, היתה לי תחושה שאנחנו מופגזים, לקח לי זמן להתעשת ולהחליט שאני הולכת להופעה. זה לא רק הקסאמים והצבע האדום זאת האווירה של מלחמה באוויר".
שבועיים לאחר תחילתו של מבצע עופרת יצוקה, אני מקיים שיחה עם סימונה סער בביתה בקיבוץ גבים, כקילומטר משדרות ושניים מרצועת עזה. חשוב היה לי לדעת כיצד יועצת חינוכית בתיכון שער הנגב מזה 13 שנה מתמודדת עם מציאות הזויה? כיצד מתמודד צוות חינוכי כשהאיום לחייהם, לחיי התלמידים ולבני משפחותיהם הוא עניין שבשיגרה. כתושב איזור המרכז השיחה הזאת הובילה אותי למחוזות לא מוכרים של חיים בצל איום. לא יום, לא יומיים, התמודדות לאורך שנים כאשר נופלים מעל ראשיהם קסאמים ופצמ"רים.
"אנחנו כבר שמונה שנים במלחמה. בשנתיים האחרונות נהיה יותר חריף, כמעט שלא היה יום שלא הייתה נפילה. אנחנו כבר שמונה שנים שומעים צבע אדום ברמה יום-יומית. במלחמה זו הפעם הראשונה שיש תחושת סולידאריות וחיבוק גדול של מדינת ישראל ותושביה. לפני כן, הייתה תחושה ששכחו את 50 אלף התושבים של שדרות ועוטף עזה. שאנחנו לא חלק ממדינת ישראל, הייתה תחושה שלא מבינים את היום-יום. לא מבינים באיזו מציאות אנחנו חיים, מציאות שכל כך קשה לשמור בה על שיגרה, כמה זה פוגע ומפר את סדר היום. כשאומרים שאין נפגעים, צריך לזכור שיש הרבה נפגעים בנפש ועד כמה קשה לכמת חרדה וטראומה. יש ילדים שחוזרים להרטיב, ילדים שלא מוכנים להיות לבד ונצמדים, פחד לצאת מהבית ולהיכנס
למכונית ותופעות נוספות של פוסט טראומה. אותי למשל הכי מפחיד הרמזורים. מה עושים כשיש אור אדום ופתאום יהיה צבע אדום? אני חוששת שאם אני אצא ואשכב על הכביש אולי האור יתחלף ומישהו ידרוס אותי".
תוך כדי השיחה אנחנו שומעים רעש חזק מגג הבית. לרגע הרגשתי משותק, החרדה הציפה אותי. חתול רץ על גג הבית. "אתה מבין" אומרת סימונה, "זו בדיוק ההרגשה, כל רעש מקפיץ. אחת התלמידות שיתפה אותי שהיא הייתה בעצרת לזכרו של רבין בכיכר מלכי ישראל. לפני תחילת העצרת היה רעש מההגברה שמוכר לנו. זה אותו הרעש שמקדים את הצופרים כאשר יש צבע אדום. לשנייה אותה תלמידה חיפשה מחסה ולא הבינה לאן אלפי האנשים שהיו בכיכר מתכוננים לרוץ".
נערה אחרת בתיכון בוכה כל פעם שיש צבע אדום. בתור הבת הבכורה להורים העובדים בשדרות, היא נכנסת לחרדה שמה יקרה להם משהו לאור העובדה שהם עובדים במקומות עבודה לא ממוגנים. יש כבר נוהל קבוע שהיא באה אלי. לעיתים היא גם רועדת. אחרי חיבוק קצר אנחנו מתקשרות להורים לוודא שהם בסדר. אחרי כרבע שעה היא נרגעת וחוזרת ללמוד.
באמצע בחינת בגרות בהיסטוריה היה צבע אדום, הנוהל הוא להיכנס מתחת לשולחנות. חלק מהתלמידים סרבו להיכנס, אחת הנערות פרצה בבכי ואילו נער אחר סרב לצאת מתחת לשולחן ולחזור לבחינה. ירדתי על הברכיים לגובה שלו וחיבקתי אותו. לאחר שהסכים לצאת, הצעתי לו לשתות מים ולהמשיך בבחינה. הוא הסכים. לאחר סיום הבחינה התברר לי שהוא ענה רק על שתיים משש השאלות שהוא היה צריך לענות".
אחרי שאחד מתושבי קיבוץ כפר עזה – ג'ימי קדושים ז"ל, אב לשלושה ילדים, נהרג בקיבוץ בעקבות נפילת פצמ"ר, כינסתי את כל ילדי כפר עזה לשיחה ואפשרות למפגשים המשכיים. אחת התלמידות ביקשה להיפגש.
לכל ישוב יש צוות חרום ישובי, יש פסיכולוג/ית ועובד/ת סוציאלי/ת. כשקורה משהו הם מיד מופיעים בישוב ונותנים מענה ראשוני, בעיקר של הרגעה ועזרה לחזור לשגרה. באופן כללי הצוות החינוכי בבית הספר עבר הרבה מאוד קורסים והשתלמויות. יש חדר מורים עם גאוות יחידה, מנהל מדהים ושרות פסיכולוגי חינוכי מאוד יעיל. לאחר כל אירוע מגיעים לפחות שלושה פסיכולוגים לבית הספר".
לא קיים כלי אחד להתמודדות. הגישה הרב מערכתית ועבודת הצוות מאוד משמעותית להתמודדות עם האירועים החוזרים ונשנים. לדברי סימונה קיימים מספר כלים שעוזרים לה ולצוות החינוכי להתמודד בצורה יעילה עם המצב:
שיגרה: המוטו שלנו הוא שיגרה. חשוב מאוד לחזור ללמוד אחרי אירוע, זה מאוד עוזר לתפקוד ולחוסן הנפשי. התלמידים אכן מצליחים להמשיך ללמוד. אחוזי הבגרות לא ירדו בשל המצב. כשרע לך אפשרות אחת זה לשקוע, האפשרות השנייה היא לתפקד ולשמור על שיגרה. מה שמפתיע שהמצב מוציא מאיתנו כוחות שלא ידענו שיש לנו.
העבודה על שיגרה נעשית גם עם ההורים: להורים ברור שגם כשיש יום לא טוב הילדים שלהם חוזרים ללימודים. אנחנו מעבירים מסר שאסור לוותר. אנחנו מקפידים על שגרה. מגיעים אלינו תלמידים גם מאזורים שלפני המלחמה היו מחוץ לטווח האיום. חלק מההורים מנעו מילדיהם להגיע לבית הספר בימים לא טובים. הבהרנו להורים שאנחנו מצפים שילדיהם יגיעו גם כשהם חוששים. השגרה מאוד משמעותית לתפקוד התקין.
דוגמה אישית: לנו המורים ברור שהתפקיד שלנו מחייב אותנו להיות חזקים. התלמידים צריכים לחוות מורה שמסוגל להחזיק את החרדה שלו וגם של התלמיד. זה לא אומר שהמורים לא משתפים בתחושותיהם. אבל ברגע האמת חשוב שנפגין חוסן.
פרופורציה: אני הרבה מאוד משתמשת במושג פרופורציה. כשאני חושבת על זה יש לנו הרבה יותר פצועים מתאונות דרכים מאשר מנפילת קסאמים ואנחנו לא מפסיקים לנסוע. אז הקסאמים זה לא מה שישבור ויפרק אותנו.
אופטימיות: הבן שלי כרגע בעזה, לוחם בגולני, אני מפחדת, אני מדמיינת דברים רעים אבל אני לא נשארת בזה, אסור לי. אני אומרת לעצמי שיש כל-כך הרבה ניסים, אז למה שזה לא ימשיך. אני משתדלת להשתמש בזה גם עם התלמידים והצוות החינוכי.
חיזוק החוסן האישי: כפי שציינה מירתה שניר הפסיכולוגית של השרות הפסיכולוגי החינוכי "חוסן הוא חוזה שאתה עושה עם חוסר האונים שלך" ואני מאוד אהבתי את זה. אנחנו לא יכולים לשנות את המצב בחוץ. החוסן מאפשר לנו להתמודד עם המצב בפנים –בתוך נפשנו. יש דרכים שונות להתמודד עם לחץ וחרדה. כיועצת לימדתי את המורים וגם את התלמידים את המודל של פרופ' מולי להד המציג סגנונות התמודדות שונים. ברגע שהתלמידים מזהים סולם מסוים של התמודדויות, זה עוזר להם לראות בה דרך לגיטימית להתמודדות. חשוב לחבר את הילדים למקור החוסן שלהם. לוותר על ה"לא" ולשאול מה כן יכול לעזור? איפה אתה מוצא את מקורות התמיכה שלך? חברים, משפחה, תפילה, מוזיקה, דמיון, אמונות ועוד.
הרגעה: אני משתמשת במגוון דרכים להרגעה, שיחה, חיבוק, דמיון מודרך הרפיה ועבודה על נשימות. השימוש בכלים השונים תלוי במי מדובר והאם מדובר בקבוצה גדולה, קבוצה קטנה או מפגש אישי.
קשר אישי בין מחנך לתלמיד: הקשר בין המורה לתלמיד מאוד משמעותי. כל מחנך רואה את התלמידים שלו לפחות שש שעות בשבוע המהוות שעות מחנך. הקשר מאוד מהודק. יש זמן לעסוק ברגשות ויותר זמן למשחקים ומפגשים חברתיים. בימים האחרונים אני מקבלת טלפונים ו sms מתלמידים שדואגים לי כי הבן שלי בעזה, זה משמעות הקשר.
שיתוף הורים: ההורים מאוד מאמינים במוסד החינוכי ויש קשר של המחנכים עם ההורים והפוך. יש הרבה אהדה ודאגה הדדית. יש שיחות עם הורים ככלי בלתי אמצעי. עם זאת, חשוב לציין שיש לעיתים גם מתחים בשל הצפייה שלנו לחזרה לשגרה כאשר יש הורים שלא מוכנים שילדיהם ייסעו בהסעות לבית הספר. הם מעדיפים אותם במרחב הממוגן.
תפיסת המצב כחלק מצמיחה והתפתחות: מירתה שניר הפסיכולוגית מטעם השרות הפסיכולוגי היעוצי אמרה באחד המפגשים " כמו שיש פוסט טראומה יש גם On Going" יש בתהליך שאנחנו עוברים צמיחה והתפתחות. זה לראות חוויה משברית כחוויה מחזקת. היא מוציאה מאיתנו יכולות ומיומנויות שלא הייתי מאמינה שיש לנו. בעקבות המצב גיליתי שלנשמה אין גבולות, יש עוד ועוד. יש חיים מלאים בתוך הקסאמים וגם אחריהם.
סולידאריות: עכשיו כשמליון תושבים נמצאים בתווך הקסאמים, לצערי, קיימת תחושה חזקה של סולידאריות. המלחמה חיזקה את המודעות לסבל ולמצב שבו אנו שרויים. זה מאוד חשוב ועוזר לנו.
היום היה היום הראשון ללימודים לאחר חופשת חנוכה והחופשה הכפויה בעקבות הלחימה בעזה. הגיעו בין 90% -100% מהתלמידים כשיש לזכור שחלק מהתלמידים נמצאים באזורים מחוץ לטווח ירי הקסאמים. לא האמנתי למראה עייני, כמעט כל התלמידים הגיעו. ראיתי ילדים מחייכים, ראיתי ילדים מחבקים, ילדה הביאה עוגה לכיתה. זה אומר שגם לבני-הנוער חשובה השגרה, שחשוב לנו להיות ביחד, חשוב להרגיש שממשיכים את היום יום. ראשי התיבות של של קשר זה ק=קיים, ש=שייך, ר=רצוי. זה מאוד משמעותי.
לסיום שאלתי את סימונה איך היא מרגישה בעקבות השיחה? סימונה ציינה שזה איפשר לה לראות ולשמוע את עצמה. עד כמה היא חזקה, נתן שיקוף ליכולות שלה. גם אני יצאתי מחוזק ובעיקר מלא הערכה והתפעלות על מלאכת הקודש של סימונה וחבריה המחנכים, ההנהלה ואנשי הטיפול. סימונה הוסיפה ואמרה שהיא מקווה שהשיחה תעזור לאחרים להתמודד עם אירועים דומים, אני רוצה להצטרף לתקווה זו.