מאת: יאיר אפטר
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 14
"כבר אמרתי לך שאני לא הולך לשחר. בסדר, הבנתי שלא מתאים לך שאפגש איתו, די, נמאס לי כבר שאת כל הזמן מתערבת וחופרת לי, תפסיקי להחליט עלי, אני כבר לא ילד".
זהו פחות או יותר מיצוי של שלל מושגים, אמירות, משפטים ושאר ירקות שניתן לעיתים לשמוע בתקשורת המתקיימת בין הורים למתבגרים סביב מצבי קונפליקט. משפטים שחלק מילדינו מתעקשים לומר על מנת לבטא את מורת רוחם על מעורבותנו והתערבותנו בחיים שלהם.
בני נוער אינם קבוצה אחידה, עם זאת, רובם רוצים לחוות את עצמם כ"גדולים". השינויים הפיסיולוגיים, הפסיכולוגיים והמסרים התרבותיים מסמנים לילדינו שהם כבר "לא ילדים". הם אכן רוצים להיות גדולים ומצפים מאיתנו לאמץ סגנון תקשורתי חדש. הם רגישים לכל ניסיון שלנו ההורים, להמשיך להיות הורים מורים ומצווים ודורשים יתר שוויון בתקשורת – שנדבר אליהם כאילו הם היו גדולים ושנתחשב בצורך שלהם לחוות עצמם כעצמאיים.
אם נחזור למשפט הפותח את המאמר, ניתן לראות שאותו נער המגיב בכעס, עסוק בלסמן את עצמו כ"גדול" וכמעט ולא עסוק בתוכן, בסיבה, או בהגיון ההורי. הנער מנהל את מלחמת העצמאות. הנער אומר להוריו בדרכו: "תתעוררו, אני לא אותו הילד שהייתי, אפשר לשנות סגנון".
אכן, אתגר לא פשוט עבורנו ההורים, בעיקר כשחלק מהמתבגרים עסוקים בלבחון את המסר ההורי באמצעות "מסננת העצמאות". השאלה העיקרית שמעסיקה אותם לגבי המסר איננה "אז, מה ההורים שלי רוצים?", אלא, "האם הם עוד פעם מדברים אלי כמו אל ילד?"
עצמאות שמלווה בהכוונה הורית
ואם נעבור אלינו ההורים. חלקנו עדיין "תקועים" ומתייחסים לבן ה 14 כילד ואף חושבים לעצמנו: "רק אתמול הוא נולד, אז מה אם צמחה לו פלומונת בבית השחי, זה לא הופך אותו לבר דעת!" אחרים רצים מהר מידי – הילד הכריז על "הקמת מדינה ריבונית" ואנחנו מאשרים. בואו נודה, זה די נוח. ילד הדורש עצמאות משחרר אותנו ההורים ממשימה מורכבת – מחד, לקבל את רצונו לחוות תחושה של עצמאות ומנגד, להיות שם באמצעות נוכחות ובקרה הורית המכוונת, מעודדת, מאמנת אך לעיתים עוצרת את המאווים של ילדינו לעוף מהר מידי ללא בשלות או ניסיון. הוא אכן זקוק לנוכחות ההורית שלנו.
המשימה הראשונה של הורים למתבגרים היא להתמודד עם הצורך לשמור על הגוזל מצד אחד, ועם הרצון שיפרוס כנפיים ויעוף, מצד שני. חשוב שנהיה איפה שהוא באמצע. תקשורת המשמרת את מיקומו של ילדינו במקום ילדי ולא מתחשבת בצורכי העצמאות שלו, ומנגד, תקשורת המתייחסת אליו כאל שווה בין שווים ואינה מתחשבת בצורכי הנער להדרכה, אימון והכוונה הורית, אינה תקשורת יעילה. תקשורת יעילה בין הורים לילדיהם המתבגרים מתחשבת בשני הצרכים גם יחד.
להלן, מספר "טיפים" שיאפשרו לשפר את התקשורת:
הקשבה. כולנו אוהבים שמקשיבים לנו, גם ילדינו. עם זאת, לעיתים קשה להקשיב למתבגרים: דציבלים גבוהים, דיבור לא ברור, פערים בתוכן וחוסר עקביות במסר מהווים רק חלק מהסיבות לקושי. כמו כן, ישנן סיבות הנעוצות בנו ההורים: מחסור בזמן, חוסר עניין, עייפות, חשש מעימותים, חוסר מוטיבציה להשקיע מאמץ ועוד.
השקיעו זמן, צרו "טקסים" שבמסגרתם אתם מקשיבים לילדיכם: ארוחות משפחתיות, נסיעה ברכב או תחביב משותף מהווים מסגרת זמנים, המאפשרת לנו להקשיב לילדינו. נער בן 16 שיתף אותי שמגיל 14 הוא יושב עם אביו אחת לשבועיים בבית קפה והם מדברים על נושאים שונים, מה דעתכם?
שתפו את ילדכם. ילדינו אוהבים לשמוע עלינו, על ילדותינו, על התלבטויות שיש לנו, על רגשות שאנו חווים. שיתוף משמעותו הדדיות. דרך השיתוף אנו מלמדים אותם לשתף. גם הם מתלבטים, גם הם מרגישים וגם הם רוצים לשתף כשמשתפים אותם.
התעניינו בהם. "מה עם שיעורי הבית? אכלת משהו? מתי אתה מתכוון לסדר את החדר? עוד כמה זמן אתה מתכוון לשבת על המחשב?" כל אלה הינן שאלות חשובות, אך לא מספקות. "איזה ילדים את אוהבת בכיתה? מה עשיתם בפעילות בצופים? מה אתה חושב על המורה לפיזיקה, מה אתה אוהב בגלית המורה למדעים?" אלו שאלות המבטאות עניין, הן מעבירות מסר שילדכם מעניין אתכם וחשוב לכם לדעת מה שלומו.
צרו מצב להדברות. שיחה עם מתבגר מצריכה לעיתים "מרחב סטרילי". בלי אחים קטנים, בלי מחשב ברקע, בלי "אייפון" החוסם כל אפשרות לשיחה שעוברת את הדקה. שיחות חשובות ביניכם לבין ילדיכם שעשויות להתפתח למריבה, לטריקת דלת או להסתגרות בחדר, עדיף שיתקיימו כשהאחים הלכו לישון, בבית הקפה השכונתי, תוך כדי הליכה בפארק או בכל מקום המאפשר לתקשר האחד עם השני ללא הפרעות מיותרות.
היו מוכנים לשמוע דברים לא נעימים. כן, אם כבר מדברים, אז גם לילדינו יש כמה דברים לומר לנו ועלינו. הם לא אוהבים כשאנחנו מזלזלים בהם, כשאנחנו צוחקים עליהם, כשאנחנו "בכאילו מקשיבים" וכשאנחנו לא נותנים להם לסיים משפט. ואם כבר שאלתם, אז כן, הילד שלכם מעשן מדי פעם. הוא אוהב נרגילה בטעם תות ולא, הוא לא מתכוון לספר לכם אם הוא " דפק את הראש שלו עם וודקה לימון". היו מוכנים לשמוע אותם גם כשזה מביך, מכאיב או מבהיל אתכם.
היו אמפטיים. חלק מההורים חושבים שלהבין משמעו להסכים. מותר לנו להבין את ילדינו, את הצורך שלהם לעצמאות, את הקושי לקבל את סמכותנו ואת הרצון שלהם שנפסיק "לשגע" אותם עם הדרישות והציפיות שלנו. אכן, זה לא נעים להם. עם זאת, אמפטיה מחייבת אותנו להבנה אך לא להסכמה. לעיתים, הדרישות שלנו יכאיבו להם ואנו נמשיך בשלנו למרות הצער שנחווה על כאבם.
היו ברורים. מפריע לכם שהילד שלכם יותר מידי זמן במחשב? שעידו החבר של ביניכם גורר אותו לעשות מעשים מסוכנים? שחברה שלו (זאת שהוא מאוהב בה) מדברת אליו בחוסר כבוד? ציינו זאת. יותר מידי הורים מהססים לומר לבן שלהם לא להכניס נרגילה הביתה, שלא מקובל עליהם שילדיהם מפרים הסכמים שנקבעו לגבי שעת חזרה מבילוי או שהם מעדיפים שהם לא יסתובבו כך סתם בפארק בשתיים בלילה. מה שמדאיג או מפריע אומרים בצורה ישירה ו….ברגישות.
דרשו כבוד הדדי. הקפידו שהם לא יפגעו בכם בתקשורת ואתם לא תפגעו בהם. אין מקום לקללות, עלבונות, צעקות, או כל אמירה והתנהגות שפוגעות אחד בשני. אנו מהווים דוגמה אישית. לא נפגע, אך גם לא נאפשר לפגוע.
קיימו דיאלוג המבטא מערכת יחסים היררכית. אכן, ילדנו רגישים לתקשורת סמכותית. יש בהחלט מקום וחשיבות לדבר אל ילדינו ממקום בוגר הרואה בו אדם שניתן לסמוך עליו וכמי שמסוגל לנהוג כאדם בוגר. עם זאת, המילה האחרונה שלנו. כל עוד ניתן להגיע ל"עמק השווה" באמצעות משא ומתן יש מקום לכך בתקשורת שוויונית. אך כשהקונפליקט אינו פתיר אנחנו לא עוברים ל"מתן ומתן" אלא לתקשורת היררכית המגדירה מותר ואסור.
ותרו על "מלחמת ההתשה". במידה ואמרתם דבר מה שלא מקובל על ילדיכם ואינכם מתכוונים להתפשר, הסבירו את ההיגיון לילדיכם פעם אחת, פעם שנייה וזהו. לא יותר. אין ערך להאריך בהסברים ולצפות שבפעם הרביעית הוא יבין ואף יסכים איתכם.
ועוד מילה אחת לסיום. תקשורת מהווה כלי מרכזי, אך לא היחידי ביחסי הורים-ילדים, חלק מההורים מתבלבלים. לא פעם אני שומע משפט כגון: "לי ולבת שלי יש תקשורת נפלאה, אני יכולה לסמוך עליה בעיניים עצומות". התקשורת אינה כסות הכל. היא אכן חשובה אך היא אינה פועלת בחלל ריק. דוגמה אישית, נתינה, דאגה, פינוק, נוכחות, בקרה והצבת גבולות מהווים מרכיבים נוספים ומשמעותיים, המבטאים את אהבתנו ודאגתנו כלפי ילדינו והם משלימים את התמונה.