מאת: ד"ר נלי שטיין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 10
רבות נכתב בנושא הפורנוגרפיה – תעשיית המין המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. נדמה כי משנה לשנה כוחה עולה וגובר כמו גם פלישתה לחיינו בדרכים שונות ומגוונות. בתחילת מאמר זה ברצוני דווקא להתמקד בקהל הילדים הצעירים, אלה הנמצאים בבית הספר היסודי, ובהמשכו – במתבגרים בגיל ההתבגרות המאוחרת. אציע כי הן עם ילדים צעירים והן עם מתבגרים ניתן ליצור שיח רלבנטי ומשמעותי בנושא, מותאם התפתחותית. זאת באם נדע להתמודד כמבוגרים עם חששותינו ופחדינו.
ילדים נחשפים לפורנוגרפיה
בשלבי טרום גיל ההתבגרות (גילאי 10-12) בנים ובנות כאחד, שחלקם עוד לא התחיל את מסלול ההתפתחות הגופנית והרגשית, כבר "מתנגשים" עם הפורנוגרפיה בחיי היומיום שלהם, וזאת מבלי אפילו לחפש תכנים פורנוגרפיים. להלן מספר דוגמאות מחייהם של ילדים – עמם שוחחתי לאחרונה במסגרת סדנאות העוסקות בגדילה, התפתחות ומיניות בריאה.
יואב, בן 10 מספר:
"לילה אחד לא יכולתי לישון כולם מסביבי ישנו אז הלכתי לסלון והדלקתי את הטלוויזיה. התחלתי לזפזפ ופתאום ראיתי סרט של שני אנשים ערומים – גבר ואישה – מקיימים יחסי מין. נורא נבהלתי ומייד כיביתי. פחדתי נורא! לא יכולתי להירדם כל הלילה… בבוקר לא ספרתי להורים, אבל אחרי כמה ימים שמעתי מבן דוד שלי שגם לו זה קרה וקצת נרגעתי. אני לא מבין למה זה קיים בכלל? למה צריכים את זה?"
נועה (בת 10.5) מספרת אף היא:
"לילה אחד, אחרי שכבר הלכתי לישון, הייתי צריכה לשירותים. קמתי מהמיטה ועברתי במסדרון ליד הסלון. שם ראיתי את ההורים שלי צופים בטלוויזיה , והספקתי לראות גבר ואישה "עושים את זה"…נבהלתי והלכתי משם. לא אמרתי כלום להורים… ידעתי שזה לא משהו בשבילי."
לירון (בן 11):
"פעם אחת שחקתי עם הסלולרי של אבא שלי. יש שם משחק שאני נורא אוהב. פתאום קפצו לי תמונות של נשים וגברים ערומים. לא יודע על מה לחצתי… עכשיו זה מצחיק אותי אבל באותו רגע נורא נלחצתי."
אמירות אלה הינן מדגם, המייצג באופן חלקי, את מציאות חייהם של ילדינו. מציאות בה הולכת ויורדת רמת המוגנות מפני תכנים ומסרים מיניים. בנוסף, העלו הילדים מגוון של סיטואציות בהן הם גם נפגשים עם תכנים ארוטיים בלתי מתאימים לגילם, כמו פרסומות שונות, תערוכות ותצוגות ובהן מייצגי תמונות הכוללות תמונות בעירום ומגוון תנוחות מיניות. לסיפורים אלה נוספו תיאורים של אנשים מפחידים בדרך לבית הספר, תיאורי מקרים בתקשורת בנושא פגיעה והטרדה מינית ותחושת פחד מתמשכת מפני פגיעות מיניות – כאלה ואחרות.
בשנים האחרונות לא עבדתי עם ילדים בגילאים צעירים אלה ותחושת העדר המוגנות שלהם עוררה בי מחשבות רבות ותחושות קשות. קשה לזכור כאדם מבוגר עד כמה החשיפה לתכנים לא מותאמים עלולה ליצור מעין "פצע" בנפש. קרי, תחושת פגיעה ורתיעה השומטת – שוב ושוב – את הקרקע מתחת לרגליהם. נדמה כי מצד אחד משקיעים הורים רבים מאמצים בליצור חוויה של אמון, ביטחון ו"יש עם מי לדבר", אך מאידך אינם מקפידים מספיק בנוגע להפחתת הנגישות של ילדיהם ל"חומרים" פורנוגראפיים – בסלולרי, במחשב ובטלוויזיה.
סיפוריהם של הילדים העלו כי הפגיעה, כפי שאנו יודעים היטב, אינה מתרחשת רק בחוץ כמו שאנו רוצים לחשוב. הבית האמור להיות המקום המוגן, פרוץ גם מבחינה זו. יותר מדי ילדים חוו ועברו חשיפה לסרטים ולתמונות ארוטיות דווקא כשהם ספונים בביתם הבטוח, לכאורה. סיפורו של יואב, כמו גם סיפוריהם של האחרים, מעידים כי יש מקום לחשיבה ועשייה נוספת ביחס לרגישות לנושא ולמניעת הנגישות של ילדיהם לסוג כזה של תכנים.
נקודה מעניינת נוספת היא שבין הילדים הלומדים בכיתות ה' לבין אלה הלומדים בכיתות ו' קיים הבדל. הצעירים יותר עדין מזדעזעים, ואילו הבוגרים יותר עברו תהליך הקהייה רגשית ואינם נרתעים כחבריהם הצעירים יותר. יתכן שמדובר בסקרנות הגוברת עם הגיל ועם ההתפתחות המינית, אולם קיים בלבי החשש שליבם ועיניהם הסכינו במשך הזמן עם המראות. מה שנראה היה כה בוטה, ישיר ומזעזע שנה קודם לכן, נתפס כשגור, מסקרן ואפילו לעתים מצחיק.
השיחות מעלות גם כי הצפייה בפורנוגרפיה רווחת יותר בין בנים, כפי שמעידים גם רבים מהמחקרים בנושא. אני סבורה, גם לאור פניות המגיעות אלינו לאתר של "א.י.ת.כ.ם – דלת פתוחה", כי בנות מסתכלות בפורנוגרפיה אך בסתר, "בחדרי חדרים". נראה כי מגדור המיניות פועל גם בהיבט זה בו בנים "רשאים" להפגין עניין גלוי ואילו בנות מנועות מכך בשל גינוי חברתי אפשרי ותפיסה של מיניות נשית כפחות נלהבת ופחות מבטאת עניין.
מהיכרותי כמטפלת משפחתית מוסמכת את נושא הגבולות בחינוך ילדים אני יודעת שילדים מחכים לקווים מנחים ביחס להתנהלותם ולגבולות בתחומי חייהם השונים. גם אם הם מתרעמים באופן גלוי הם מרגישים "מוחזקים" מבחינה רגשית. החזקה שמשמעותה ביטחון שמישהו יודע טוב ממני מה טוב בשבילי, מה מתאים לי ולמעשה מישהו – ההורים שלי – שומר עלי!. לפיכך, יש להסביר להם מדוע אינם צריכים להיחשף לתכנים פורנוגראפיים ואף לשקול חסימות אפשריות שונות במחשב. לא הייתי ממליצה על התקנת חסימות אלה מבלי לשוחח ולהסביר היות שחשיבות הדיאלוג טמונה בכך שהם יפנימו את שיקול הדעת ולא יתפסו אותו כחיצוני בלבד.
ומה עם בני נוער?
משיחות עם בני נוער בוגרים יותר, בגילאי 16-18 עולה (גם כן) במימד הגלוי צריכת
הפורנוגרפיה בעיקר בקרב נערים. בגילאים בוגרים אלה יודעים רובם כי מדובר בתכנים מעוותים, שאינם משקפים מציאות של קשר ויחסים, וכי זוויות הצילום והגדלת האיברים אינם בבחינת סוד. יחד עם זאת עדין יש הסבורים שהפורנוגרפיה מהווה סוג של "שיעור פרטי", גם אם אינו אמין במיוחד, לגבי איך ומה עושים כש"נמצאים עם בחורה"…
ברצוני להציע מספר נקודות חשובות שכדאי וניתן להעלות בשיח עם מתבגרים/ות בגילאים אלה: האחת – החשיפה לתכנים אלימים, משפילי נשים ונעדרי כל הקשר של יחסים ורגש "נצרבת" בתודעה, ויוצרת מחסומים רגשיים וגופניים בקשרים בוגרים יותר. בניית "אוטומט" של התנהגויות מיניות בו מתקיים גירוי מיני לנוכח מראות מסוג זה, מביאה בעקבותיה תחושה של בלבול לגבי מערכות יחסים רומנטיות: "האם אני רוצה/מוכן לשחזר את התנוחות והמראות הקשים האלה ביחסים האישיים שלי? האם אני רוצה להתייחס כך למישהי שאני אוהב?" התשובה השלילית, בדרך כלל, עומדת בסתירה לחשיפה הממושכת לתכנים המיניים ולכך שהגוף "התרגל" להתגרות מהם. מה שיכול להביא בעקבותיו קשיים נרכשים של הפרעות בחשק, קשיים בזקפה, קשיים בפליטה… כל אלה אצל נערים ובחורים צעירים שאינם סובלים מכל בעיה בריאותית כלשהי.
השנייה – האוננות המתלווה לצפייה בפורנוגרפיה הינה אוננות אוטומטית, בה עיקר הקשב נתון לצפייה ולא לגוף עצמו. כלומר, שנערים או נערות שהתמכרו לאוננות בעקבות ותוך כדי צפייה, אינם קשובים למה נעים להם, לאיזה סוג מגע ולחץ ידני ובכך אינם לומדים את גופם. תחושת הניתוק מהגוף עלולה להביא בעקבותיה אף היא קשיים במרחב המיני הזוגי בעתיד. קושי הנקשר להעדר יכולת וידע לתקשורת אינטימית, כמו גם אי מודעות ביחס לגוף הפרטי ולתגובותיו.
השלישית והאחרונה – נוגעת להיעלמותן של הפנטזיות. הצפייה בפורנוגרפיה, החשיפה לגירויים ויזואליים כה ישירים ובוטים, כמו החשיפה הממושכת לטלוויזיה ולסרטים במחשב, אינה מעודדת "ייצור עצמי" של פנטזיות, חלומות בהקיץ ו"סרטים" מחשבתיים מיניים. מה שאומר שההתנהלות המינית ממוקדת בהיבט הטכני, הקונקרטי, ולא זה המחשבתי והתוך-נפשי.
לסיכום, נראה כי המציאות החברתית העכשווית של ימינו מאתגרת אותנו בכך שהיא מחייבת אותנו להפר את השתיקה וליצור שיח "כפול" ביחס למיניותם של ילדינו. שיח המעודד הבנה ופיתוח של הבנת המיניות כחלק מהקיום האנושי – מחד, והמסמן התנהגויות מיניות מסוימות כפוגעות וכמזיקות – מאידך. זאת תוך הליכה על "חבל דק" המכיר במיניותנו, אך בה בעת מעודד שימת גבולות ושליטה עצמית. מדובר במציאות מורכבת בה "מותר" ו"אסור" נטענים במשמעויות חדשות. נראה לי כי למול שתיקתם של הורים רבים בנושא זה, עולה הבלבול והקושי להתמודד עם מציאות מורכבת זו.
כמו בתחומי חיים אחרים, עלינו כהורים לגלות ערנות רבה יותר, במידת האפשר, ולפעול למניעת חשיפתם של ילדים ומתבגרים צעירים לתכנים פורנוגראפיים בסביבה הבייתית. בנוסף, יש להבין את חשיבותה של הסברה אמינה ורלבנטית הן לילדים והן למתבגרים בוגרים יותר ביחס לנזקיה האפשריים של הפורנוגרפיה לאיכות חייהם המינית, הרגשית והזוגית בעתיד. הסברה הלוקחת בחשבון את מעגל חייהם הרגשי, המיני והזוגי.
* ד"ר נלי שטיין — מטפלת זוגית, משפחתית ומינית, מנחת קבוצות בנושא מיניות. יועצת מקצועית – האגודה לתכנון המשפחה.