מאת: גולן נוטמן
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 3
המונח "התבגרות" גזור מהמילה הלטינית adolescere שפירושה לצמוח או לצמוח לקראת בגרות. מספר רב של הגדרות ניתנו לגיל זה, ביניהן אפשר למצוא הגדרות רחבות ועמומות כמו "תקופת מעבר, או גשר, מן הילדות התלותית אל הבגרות, כאשר הדרישה מהאדם הבוגר הינה לספק את הצרכים של עצמו". וכאלו יותר אופרציונליות כמו "תקופה הדורשת הסתגלות חברתית אישית, מינית, דתית, פוליטית, ומקצועית, יחד עם חתירה גוברת והולכת לאי תלות רגשית וכספית בהורים".
עם זאת, אם ננסה להגדיר ביתר בהירות מהי בגרות זו, נגלה כי ההבדלים בין התיאוריות השונות מתחילים כבר בניסיון להגדיר מהו הטווח הגילאי של גיל ההתבגרות. בין ההגדרות השונות ניתן למצוא את זו הטוענת כי תקופה זו מתחילה בגיל 12-13 ונמשכת עד שנות העשרים המוקדמות."האגודה הישראלית לגדילה והתפתחות" הקדימה גיל זה וטוענת כי התקופה מתחילה כבר בגיל 10 ונמשכת עד גיל 21. על-פי ארגון הבריאות העולמי הטווח הוא 10-24 והנמצאים בגילאים אלה נקראים "אנשים צעירים" (Young People) ויש הטוענים, כיום, כי תקופה זו ממשיכה גם עד גיל 30.
בעוד שהסימנים להתחלת הגיל די ברורים – הופעת הסימנים הגופניים הראשונים – הסיום נמצא כבעייתי יותר להגדרה. הגדרה חוקית יכולה לסיים תקופה זו בגיל 17, הגיל בו ניתן להתחתן במדינתנו, או אולי גיל 18, הגיל בו מוסרות רוב ההגבלות על בני הנוער (אלכוהול, הגבלת חומר פורנוגרפי וכדומה) וניתנת זכות הבחירה. ההגדרה החברתית גם תייצב את סיום התקופה על גיל 18, שבהקשר הישראלי זהו הגיל בו מתגייסים לצבא. לעומת זאת, ההגדרה הכלכלית – תפקודית טוענת כי סיום התקופה קורה כאשר המתבגר/ת מגיעים לעצמאות כלכלית. אם כך הוא הדבר, יש היום כאלו שתלויים בהוריהם גם בגיל 30 ומעלה.
ביהדות רואים את המתבגר/ת כאחראים מלאים למעשיהם מהיותם בני 12-13 (בהתאמה), אם כי ניתן למצוא הבדל בחומרת ההתייחסות בין גילאים אלו לגיל מבוגר יותר. מורכבות גיל זה והעיסוק הרב בו מעלים תמיהה כשאנו מוצאים כי העיסוק התיאורטי והחשיבות שניתנה לו בתיאוריות פסיכולוגיות ופסיכו-סוציאליות שונות, הינם די חדשים. התיאוריות הדינמיות הראשונות של פרויד וממשיכי דרכו כמו מלאני קליין, וויניקוט, קוהוט ואחרים, שמו דגש רב על התפתחות הילד בשנותיו הראשונות וכמעט שלא נתנו את הדעת לגיל זה.
הראשון שנתן את הדעת לגיל ההתבגרות ביתר תשומת לב היה סטנלי הול והוא היה הראשון שפיתח תיאוריה שעמדה בפני עצמה וניסתה להגדיר גיל זה. הול טען כי ניסיון העבר של המין האנושי טבוע גנטית בכל אדם. כל פרט עובר במהלך התפתחותו שלבים הדומים להתפתחות המין האנושי.
התפתחות זו מתרחשת באמצעות גורמים פיסיולוגיים ואלו נשלטים ע"י תורשה וכוחות הבשלה פנימיים. הול ייחס מעט מאד חשיבות לכוחות הסביבה. הוא הגדיר תקופה זו כ"סערה ומתח" (שטורם אונד דרנג) וטען כי תקופה זו תעבור מאליה ויש להתייחס להתנהגות הנער בסובלנות.
אריקסון פיתח מודל המבוסס על שלבים וטען כי כל אחד מן השלבים מאופיין בקונפליקט בעל שתי תוצאות אפשריות והוא המעניק לשלב את שמו. את השלב של גיל ההתבגרות, בין 12 ל-18, הגדיר אריקסון כקונפליקט של זהות מול בלבול. פיטר בלוס דיבר על "תהליך האינדיבידואציה השני". המשימה בגיל זה, לטענתו, היא הניתוק מהתלות בהורים ובמושאי אהבה משפחתיים אחרים עד למציאת מושא אהבה מחוצה לו ולמשפחתו. בנוסף הערכה מציאותית יותר של ההורים, הגדרה עצמית ובגרות האני. תהליך זה דורש התנתקות מן ההורים והתקרבות זמנית אל קבוצת השווים. עם זאת, הקבוצה דורשת מהמתבגר להיכנע לסטנדרטים שלה בתמורה לביטחון שהיא מעניקה והסכנה היא שתלות אחת,המשפחה, תוחלף באחרת, הקבוצה. מנגד מתבגר שלא יתאים עצמו למודל של "אחידנות" עלול להיחשף ללעג ולהתכחשות.
נראה כי הגדרה כללית ורחבה של גיל ההתבגרות תמצא תמיד מפוספסת אלא אם נחלק אותה למספר תחומים. תחומים אלו מקבילים גם לתיאוריות השונות, כאשר כל תיאוריה התמקדה יותר בתחום מסוים.
התחום הפיזי: תקופת חיים שמתחילה בהופעת סימני התפתחות מינית (puberty) ומסתיימת עם סיום הגדילה הגופנית וביכולת להתרבות. שינויים אלו נשלטים ע"י גורמים עצביים והורמונאליים ומושפעים גם מגורמים תורשתיים וסביבתיים. הסימן הראשון לשינויים המיניים מופיע בגיל 9-13.5. מדובר בשינויים מאוד משמעותיים שמתרחשים בפרק זמן קצר יחסית, שעל המתבגר להסתגל אליהם ולקבל אותם כחלק ממנו. על כן, שינויים אלה מלווים בתנודות במצבי הרוח ומודעות מוגברת למראה החיצוני.
קיימים הבדלים גדולים בין המתבגרים בהופעת הסימנים והתפתחותם.
התחום הקוגניטיבי: התקופה בה מתפתחת החשיבה ומגיעה לזו המאפיינת אדם מבוגר. מעבר מקונקרטי למופשט, מעבר מסובייקטיבי לאובייקטיבי, יכולת לטפל
למציאות מורכבת, יכולת ניסוח, יכולת הכללה, הבנת חוקיות, חשיבה ביקורתית. תפיסת הזמן מתרחבת ומאפשרת הבנה חדשה של רצף בין עבר, הווה ועתיד. בנוסף, בגיל ההתבגרות ההכרה החברתית מתפתחת והחוקים החברתיים אשר המתבגרים מכירים זה מכבר, אינם מתקבלים יותר כמובנים מאליהם. הם מטילים ספק ומתעמתים לגביהם. מתגבר הערעור על המסגרות והמוסדות הקיימים בחברה.
התחום הפסיכו-סוציאלי מתייחס לשני חלקים:
א. רגשי: המטלה המרכזית בגיל זה הינה גיבוש הזהות האישית. המתבגר נפרד בשלבים, רגשית, שכלית וחברתית, מהדמויות המרכזיות במשפחתו ומעצב עצמו כישות בעלת זהות אישית נפרדת. תהליך הפרידה מההורים וההשתחררות מהתלות מתבצעים תוך כדי ניכור, התמרדות ועוינות כלפי ההורים. זהו תהליך נורמטיבי, רגיל בגיל ההתבגרות. המתבגר בוחן את הגבולות של מה שהוא עושה ושל מה שהוא רשאי לעשות. במקביל קיים הרצון להמשיך ולהיות קטן, תלוי ונתמך.
ב. חברתי: המתבגר/ת עסוקים יותר ויותר בפיתוח מערכת יחסים עם חברים, פיתוח מערכת יחסים עם בני המין השני ויכולת להשתלב במערך חברתי. קבוצת השווים הופכת לבעלת עדיפות וחשיבות מרבית בגיל הזה. ההתבגרות הפיזיולוגית, פסיכולוגית וחברתית של בני הנוער מלווה בעליה בעוררות המינית, התעניינות בבני המין השני, בזהות המינית ובמשיכה המינית. קבוצת השווים מרככת במקצת את החרדות הנובעות מן ההינתקות מהמשפחה, ומהווה מעין תחליף לה. הקבוצה מהווה מקור כוח והשתייכות חברתית – מעמדית, החברים בה חווים את אותן החוויות. הם יוצאים מתוך המקום הכביכול "מנודה" של המתבגרים שהם כבר לא ילדים. הקבוצה מספקת ראי או משוב מתמיד ומתמשך, שמעניקים המתבגרים זה לזה, על מנת להתחיל ולבסס את הזהות העצמית שלהם. הקבוצה מאפשרת למתבגר בדיקה וזיהוי של מרכיבי אישיותו וגבולותיו, ללא איום בעונש של דחייה או הרחקה. בנוסף, יוצרת הקבוצה מודלים אלטרנטיביים לחיקוי ההורים שתורמים גם הם לגיבוש הזהות העצמית. הקבוצה יכולה לספק תמיכה חברתית, אוזן קשבת ועצה, ומציעה מקלט שבו יכול המתבגר לחלוק תחושות דומות ולחוש שהוא לא נמצא לבד בכל התהליכים הללו שהוא עובר .כמו כן, קבוצת השווים מהווה מעין "אב טיפוס" לקשרים בעתיד ומלמדת כיצד ליצור אינטראקציה מועילה ומסייעת לפריקת מתח ותוקפנות.
עם זאת אין יתרונות ללא חסרונות וסכנות וניתן למצוא כמה כאלה: הלחץ החברתי הולך וגובר. השלבים בהתהוות קבוצה הינם שלבי גדילה המקבילים להתפתחות האנושית. שלבים אלו רצופים תמיד מאבקי כוח, תחרותיות והתנגדות. אליהם מתלווים רגשות קשים של חרדה, קנאה, עלבון ומתח. בקבוצה נוצרת תלות הדדית שלילית: חברי הקבוצה מניחים כי יצליחו לממש את מטרותיהם האישיות רק אם חברי הקבוצה האחרים לא יצליחו לממש את מטרותיהם. בנוסף, שוויון הוא הציפייה ואי שוויון הוא החוק. בראשית התהליך עשויים החברים להיות באותה נקודה, אך במשך הזמן מתרחש בידול מעמדי. פרטים מסוימים לוקחים או מקבלים את הסמכות יותר מן האחרים. בקבוצה גם קיימים לחצים להטרוגניות וקונפורמיות: בקבוצות בהן אין לגיטימציה לשוני יאלץ המיעוט לבחור בין השתייכות לקבוצה וויתור על צרכיו, לבין נאמנות לצרכיו ובידוד חברתי. הבחירות לרב אינן מודעות וגובות תמיד מחירים כבדים. מתבגר הרוצה לבסס את מעמדו בקרב קבוצת השווים יוזם לעיתים התנהגויות הכרוכות בנטילת סיכונים. התנהגות זו קשורה גם לתפיסת הכול-יכולות של המתבגר ולתחושת העצמאות. סיכונים אלו עלולים לכלול עישון ושימוש בסמים ובאלכוהול, התנהגות מינית מסכנת, נהיגה מסוכנת ותאונות דרכים והתנהגות אלימה.
מתבגר שיבחר לא להיות כמו קבוצת השווים עושי לשלם את מחיר הבדידות ופגיעה בתחושת הערך העצמי.
*גולן נוטמן: סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באריאל. מנחה במכון יסודות.