מאת: שלומית לויה
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 7
הגעתי, היא נכנסת למשרדי ומביטה בי מבלי לדפוק בדלת. בהכרזתה הישירה והבוטה, כמו מודיעה על קיומה הוודאי, היא קוטעת מבלי משים את פטפוטן השוצף של שתי העובדות הדחוסות איתי בחדר. בבת אחת החדר מתרוקן מאוויר כשהן מביטות בה ומיד אח"כ בי (איך היא זיהתה אותי?) וכל העיניים האלו ננעצות בציפייה המתוחה לראות מה אעשה, הרי המילים הראשונות שאבחר להוציא מפי הן שיכריעו את גורל הטיפול כולו, או כך לפחות אני מרגישה. אני מגייסת מעט אסרטיביות מאולצת באומרי לליאת ** שתחכה לי בחוץ, היא אחרה בכמה דקות ואני באמצע משהו, אקרא לה כשאתפנה. אני לא מסיימת את המשפט והיא יוצאת ואני כבר נבהלת מעצמי ומהניסיון להציב לה גבול ברור, שהרי שלושה חודשים שאני מחזרת אחריה, מתקשרת לביתה ואין עונה, מתדפקת על דלתה ואין שומע וממשיכה לקבל מבית הספר דיווחים לקוניים נטולי אשמה "לכבוד שלומית עובדת סוציאלית לנערות, ברצוננו להודיעך כי הנערה ליאת אינה מגיעה לבית הספר באופן סדיר כבר תקופה ארוכה ואנו מודאגים ממצבה לטיפולך המהיר נודה". רק שלא תברח, שלא תחוש מאוימת, שלא תבלע אותה האדמה. אני עושה עצמי מסדרת את השולחן, ממיינת בין הדוחות הרבים הפזורים על שולחני ומרכזת בערימה רק את שלה, של ליאת, עדות ניצחת לחוסר התפקוד שלה שנמשך חודשים ואולי כבר שנים. העובדות שאיתי ממשיכות בפטפוטן כאילו מעולם לא הופסק ומפנות לאיטן את החדר ואני ניגשת לחלון ופותחת אותו, ממלאת את המרחב באוויר חדש ונקי ומזמינה אותה פנימה.
היא נכנסת וסוגרת את הדלת אחריה, מתיישבת בהיסוס בכסא שהכנתי עבורה למולי ונדמה כי מעטה הביטחון שעטף את גופה רגעים ספורים קודם לכן נסדק והתקלף, ובוקעת ממנו רק דמות שפופה בכסא נמוך מדי ורחב מדי למידותיה.
אני מציגה את עצמי בשנית, שהרי בפעם הראשונה הייתה זו הצגה קצרה ותכליתית בשיחת טלפון שמראש הוקצבה לה דקת חסד אחת של סבלנות ולא שנייה אחת יותר, יודעת שאם אאריך במילים – אאבד את ריכוזה, ("אני שלומית, עובדת סוציאלית, רק עם נערות, עוזרת, מלווה, תומכת, גם דמי כיס אם צריך, בואי לשיחה, נפגש, תראי אם מתאים"). ליאת מקשיבה ומבטה נודד על פני החדר, ואני מדברת ותוהה אם פתחי מילוט היא מחפשת או שמא זו סתם סקרנות בריאה. "חשבתי שתהיי יותר מבוגרת. כל העובדות הסוציאליות מבוגרות כאלה". "זקנות התכוונת?" אני שואלת ושולפת ממנה חיוך ראשון. "כן נו את יודעת בגיל של סבתא שלי". הקרח נשבר קצת ואני מבקשת ממנה שתספר על עצמה. "מה כבר יש לי לספר?" היא ספק שואלת ספק עונה ."כל מה שאני לא יודעת, תתחילי מהתחלה", בקשה גדולה שמרמזת על חוסר השוויון הבלתי נמנע בינינו, שכן במגירה הסמוכה לשולחני יושב לו תיק המשפחה העמוס לעייפה בפרטי מידע שקצרה היריעה מלהכיל, ואני כבר בלעתי רבבות מילים המספרות את סיפורה של משפחה אחת שהתפרקה, ואמא אחת שלקתה בנפשה ואב שהתמכר לסמים ואח שסיים במוסד לעבריינים וכאילו כל זה לא מספיק, ישנה גם ילדה אחת קטנה שגדלה להיות נערה בתוך הכאוס הנורא הזה, וכמו נשכחה בין הדפים העבים, נטולת כותרות, בריאה מדי לפתולוגיה המשפחתית, רק שמה מופיע מדי פעם כאזכור מחייב שאין לו תכלית.
וכיאה לנערה בגילה ולהתחלות חדשות המלוות בריחוק מסוים ובחוסר אמון, היא זורקת לחלל האוויר פרטים ושמות ושנים ותאריכים וכל פיסת מידע קונקרטי שהיא זוכרת, ואיפה נולדה, ובן כמה האח, ומתי התחילה ללמוד ואיזה בית-ספר החליפה כי "לא אהבה את המורה", ובאיזה גן הייתה ואיך עברו דירה לא מזמן אבל נשארו בשכונה ובעצם זה כבר היה די מזמן לא זוכרת בדיוק מתי, והמילים נזרקות ומקבלות צורה ברורה של אי סדר, בלגן, ערבוביה. ואני מנגד, מנסה לעזור לה ולי לארגן ולסדר זמנים, מקומות, שמות, פנים וככל שאנחנו מתקדמות כך נדמה שהבלגן רק הולך וגדל וליאת הולכת וקטנה בתוכו ואני חושבת לעצמי שכל ניסיון מהיר לעשות סדר בחיים שלה רק מעצים את הקושי, ואולי זו בעצם פנטזיה שלי, צורך שלי, להרכיב את הפאזל של החיים שלה פעם אחת כשורה, בלי טעויות, בלי אתגרים שלא זימנה לעצמה, בלי מורכבות שלא בחרה לה, ויודעת שאני מבקשת את הבלתי אפשרי. וליאת הולכת ונחלשת, מתכווצת בכיסאה, ואז בבת אחת בדחף שרק אינטואיציה פנימית יודעת להסביר, אני שואלת אותה: "גלידה שוקו או גלידה ווניל?" וליאת מסתכלת עלי, המומה מעט, עיניה נפערות ומביטות הישר לתוך עיניי והיא מזדקפת ונמתחת ובקול צלול ובטוח עונה: "ברור ששוקו. זאת בכלל לא שאלה". ושתינו מתחילות לצחוק, כל אחת בכיסאה, והמרחב הפרטי מוותר על זכותו הקנאית לקיום משל עצמו, מתמוסס לאיטו והופך למשותף, והמילים מתחילות לזרום באפיק חדש, מספרות על בית-ספר שמזמן התייאש מהברזות ואיחורים וקללות וחוסר שיתוף פעולה, ועל שוטטות בערבים בלילות חסרי מנוחה, ועל מחסור בארוחת צהרים חמה, ועל חברות שנטשו ועל חבר שבגד. ועולם שלם הולך ונבנה לנגד עיני. עולם של מתבגרת עסוקה ומתבוססת במטלות התפתחות אינסופיות, להיות ,להרשים, להצליח, למרוד, להתאהב, להשתכר ,לאבד שליטה, ורק על אלו אני שומעת, יודעת שמאחוריהן מסתתרת מציאות שעוד אין לה מקום במרחב שלנו, יודעת שעוד אין בינינו אמון כדי לדבר על הדברים הכואבים באמת, על צלקות ישנות ועל פצעים חשופים. בסבלנות אין קץ אני מקשיבה, מהנהנת בראשי, מדי פעם משקפת איזה רגש נבלע ושואלת שאלה מכוונת, וכך שעה עוברת ואני נאלצת לעצור וליאת אומרת "וואו כמה דיברתי איזה צחוקים" כאילו מופתעת מעצמה, ואני מחייכת לעברה ומבקשת שנקבע לשבוע הבא ורושמת לה על פתק קטן תאריך ויום ושעה, יודעת שאם לא אתקשר באותו יום להזכיר היא אולי תשכח או תהיה עסוקה במשהו אחר. אני מבטיחה להתקשר ולהזכיר, אי של יציבות, מביטה בה בעודה יוצאת ונעלמת מחדרי ויודעת שהדרך עוד ארוכה ומפותלת, וזאת רק נקודה קטנה של התחלה, ובכל זאת אני מתמלאת בסיפוק לא מוסבר, כשדמותה הישובה למולי מלווה אותי במחשבותיי, והחדר כאילו חוזר לצורתו המקורית, מקבל את אותה הדחיסות כשהעובדות חוזרות ומתיישבות סביב שולחנן, ואחת מהן מסתכלת עלי ואומרת "שתהיי בריאה, הנערות האלה כל-כך קשות, איך היא נכנסה לחדר כאילו הוא שלה אני לא מבינה" ואני מחייכת אליה ובלב חושבת, העיקר שאני מבינה.
לפי הערכות שונות יש כיום בישראל כ- 30,000 נערות המוגדרות כנערות במצוקה, כ-19,000 מהן מטופלות על ידי השרות לנערות וצעירות במשרד הרווחה. מסקרים ומחקרים שונים עולה תמונה קשה ביותר על מצבן של נערות אלה. למעלה מ-1,000 מהנערות, נמצאות כיום ללא כל מסגרת- לימודית, תעסוקתית או טיפולית. כ-25% מהנערות הן מתחת לגיל 15. 51% מהנערות באות ממשפחות חד הוריות. על פי הנתונים, 42% מהנערות סובלות מבעיות רגשיות וכ-70% מבעיות בקשר עם ההורים. 24% מהנערות עברו ניסיון התאבדות אחד לפחות ו-16% סובלות מהפרעות אכילה .12% מהן עברו אונס ו-10% סבלו מגילוי עריות.48% מהנערות שהו תקופה כזו אחרת בסידור חוץ ביתי (פנימייה, הוסטל, מקלט, אומנה וכו') שם שהו בממוצע כ-22 חודשים.
* שלומית לויה, עובדת סוציאלית במסגרת השרות לנערה בעריית ת-א ומנחה ביסודות
**ליאת שם בדוי