מאת: יאיר אפטר
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 3
בשנים האחרונות ניתן לשמוע מפי ילדים ומתבגרים את המילה "משעמם" כמעט לגבי כל נושא. "הלימודים משעממים", "השיעור משעמם", "המורה משעממת", "לא בא לי לנסוע לסבתא לארוחה, משעמם אצלה", "כשאנחנו יושבים בגינה הציבורית משעמם אז אנחנו מעשנים נרגילה", "אין פה מה לעשות בערב, אז אנחנו דופקים את הראש עם אלכוהול כי משעמם".
אם נעצור רגע לחשוב אז נראה שלילדים שלנו יש הרבה יותר גירויים ואפשרויות ליצירת עניין מאשר לנו כשאנו היינו בגילם. חדרי ילדים היום מלאים בצעצועים, לילדינו יש אין ספור משחקים: משחקי מחשב, משחקי קופסה, משחקי חשיבה, אופניים, רולר בליידס ועוד. כמו כן, הם יכולים לשחק במחשב שחמט, שש-בש, דרגון-בול, משחקים אינטראקטיביים, משחקים בזוגות ומשחקים לבד. הם יכולים לצפות באין סוף סרטים במספר רב של ערוצים ולשמוע מוזיקה מכול סגנון אפשרי. כמובן שהם גם יכולים לקרוא ספרים, לכתוב בלוגים, להתכתב במסנג'ר וב-ICQ עם מספר רב של אנשים והם יכולים ללכת לחוגים, לתנועה או לשחק כדורגל במגרש השכונתי.
האחריות לתחושת השעמום של ילדינו קשורה לדרך בה אנו המבוגרים מייצרים עבור ילדינו את תרבות הפנאי. ילדים מגיל צעיר מאוד מוצפים בגירויים. חדר ילדים ממוצע מלא במשחקים שברובם הילד שיחק פעם אחת. בחלק מהחדרים ניתן למצוא מחשב, טלוויזיה פלייסטיישן ובקרב מתבגרים טלפון נייד.
אכן הרבה מאוד אפשרויות שלא מהוות מענה לאותה תחושה בסיסית של שעמום.
בהנחה שילדנו אכן חווים שעמום, כיצד ניתן להבין אותו בהתייחס לעובדה שהם חשופים לכל כך הרבה גירויים? ומה ניתן לעשות על מנת שלא יהיה להם משעמם?
להצפה בגירויים שחווים ילדנו יש מספר השלכות:
פגיעה ביצירתיות: המחשב מהווה תחליף למספר רב של משחקים וגירויים שהמשתמש בהם זקוק לזמן רב יותר על מנת שיוכל לחוות סיפוק. בקריאת ספר, במשחקי קופסה
ובמשחקי חשיבה קיים צורך בלמידה ובמידה מסוימת של סבלנות על מנת לחוות סיפוק.
במחשב הסיפוק הוא מיידי, הרווח הוא כרגע. המשחקים, התמונות, התקשורת, הקצב, אין צורך להמתין. בלחיצת כפתור הילד יכול לצפות בסרט שיספק לו את יצר ההרפתקנות, הרצון לחוות מתח וכמובן סיפוק יצרים מיניים. הכול מהר, עכשיו וזמין.
המהירות פוגעת ביכולת ליצירתיות. כשקונים אוכל מוכן אז אין צורך לדעת לבשל. כשהסביבה מייצרת כל הזמן גירויים, אין צורך להיות יצירתי או להיות סובלני על מנת להגיע לסיפוק. כשאנו לומדים "לבשל" את תרבות הפנאי בעודנו הופכים מקלות וגלגלים ישנים למכוניות, עגלות או כל יצירה אחרת, אנו יצירתיים יותר ותחושת הסיפוק גדולה יותר כי "עשיתי זאת במו ידי" והכי חשוב: אני לומד להעסיק את עצמי ולא לצפות לגירוי החיצוני הבא, שיעביר לי את הזמן.
מה הדבר הבא? הצפה מייצרת ציפייה לדבר הבא. משפט כמו "טוב הבנו, מה הלאה" מבטא את הצורך של בני נוער בגירויים חדשים על מנת לחוות עניין. כשילדים בכיתות ד' רוקדים במסיבות עם D.J וכשילדים בכיתה ה' שותים רד-בול וילדי כיתות ז' יושבים עם נרגילות בגינות ציבוריות, לא מפליא שבתיכון לפחות 10% מהתלמידים מתנסים בסמים. כששאלתי את בני נוער בגילאי 16 ומעלה האם אלכוהול מהווה קו אדום, חלקם ציינו שנראה להם שהם יתנסו גם בסמים. לשאלתי למה, הם ציינו ש"באלכוהול כבר היינו, צריכים להתנסות לפחות פעם אחת בדבר הבא". אכן "הדבר של היום, הוא המשעמם של המחר".
מיידיות הגירוי: המהירות שבה בני נוער יכולים לחוות סיפוק באמצעות משחקי מחשב, אינטרנט, צפייה בטלוויזיה או אלכוהול, מקשה עליהם את היכולת ליהנות מגירויים המצריכים מידה רבה יותר של השקעה וסבלנות. בני-נוער משתעממים מהר מאוד כאשר המורה לא מצליחה לדבר בקצב של קליפ ב-M.T.V, כאשר המפגש החברתי לא מייצר במיידי תחושת סיפוק וכאשר לספר יש יותר מ-100 עמודים. הנוער רוצה "סיפוק עכשיו". כמובן שהמחיר של מיידיות הגירוי הוא גדול. אובדן עניין מהיר לא מאפשר למידה מעמיקה והתנסות במגוון של חוויות שמחייבות תהליך של דחיית סיפוקים.
סף הגירוי: הצפת הגירויים מורידה כל הזמן את סף הגירוי ומחייבת חוויות עוצמתיות יותר על מנת לחוות סיפוק . התופעה דומה למכורים : בפעמים הראשונות של השימוש, המשתמשים חווים סיפוק –מנת משקה אחת או כדור אקסטזי " יעשו את זה". בפעם החמישית כבר צריך להעלות בכמויות, כי כבר לא מרגישים את התחושה האופורית. כמו כל חוויה, הפעם הראשונה מרגשת כי יש בה את הציפייה והמתח. הפעם הראשונה בחו"ל הרבה יותר מרגשת מהפעם העשירית. יותר ויותר בני נוער כיום זקוקים לחויות בעוצמה גבוהה על מנת לחוות ריגוש. החוויות היום- יומיות החוזרות ונשנות, משעממות. או כפי שחלק מבני הנוער נוהגים לומר "מה, סתם לרקוד? זה משעמם…"
מה ניתן לעשות: לעיתים אני שומע הורים שמציעים לחפש גירויים שיהוו תחליף לאותם גירויים הרסניים שהתפתחו בתרבותנו בשנים האחרונות, הכוללים בין היתר את תרבות המועדונים לילדים ומתבגרים, עישון נרגילות בגינות ציבוריות, שתיית משקאות אלכוהוליים בפארקים ועוד. הגדילו לעשות חלק מהרשויות והמסגרות האמונות על שעות הפנאי של בני הנוער, בעיקר בישובים קטנים. הם מנסים ליצור מקורות בילוי אלטרנטיביים, על מנת שיהיה לבני הנוער מה לעשות בימי שישי בלילה, כך שלא ישתעממו ולא ילוו את הבילוי שלהם בהתנהגויות סיכוניות.
מתברר שבני הנוער יעדיפו ללכת למועדון או לכל מקום שבו הם יוכלו לבלות ללא השגחת מבוגרים על מנת שיהיה להם את החופש לעשות מה שהם רוצים. לעיתים מסיבות אלטרנטיביות נשארות מיותמות כי "החברה" לא רוצים לבוא.
לאחרונה, ברור לי יותר מתמיד, שאסור לנו לחשוב שאם נייצר גירויים אלטרנטיביים, אזי ילדינו יחוו עניין ולא ישתעממו. הרי אמרנו שעודף גירויים רק מגביר את תחושת השעמום. למיטב הבנתי הפתרון הוא בשלוש רמות: צמצום, מניעה ועידוד.
ראשית, על מנת לאפשר לילדינו להיות יותר יצרניים ויצירתיים חשוב שנצמצם את כמות הגירויים אליהם הם נחשפים. הגבלת שעות צפייה באינטרנט ובמחשבים, יצירת מרחבי בילוי כגון ימי הולדת ומפגשים חברתיים, ללא "אטרקציות" יאפשרו לילדינו תכנון עצמי של פעילויות ולא Take Away של מפעילים. הצמצום יאפשר יותר זמן ליצירתיות ומציאת עניין מ"בפנים" ולא מבחוץ. הם יבנו מחנות, ישחקו כדורגל, יישבו עם גיטרות או סתם ידברו מסביב למדורה בל"ג בעומר ולא יתעסקו בשאלה "תהיה או לא תהיה וודקה".
שנית, עלינו למנוע חשיפה לחומרים או מצבים שעלולים לסכן את ילדינו. למנוע בכל דרך אפשרית עישון סיגריות, שתיית משקאות אלכוהוליים עם חברים או בילוי במועדונים המוניים. כאשר חומרים או אפשרויות ייחסמו, ילדינו יעסיקו את עצמם בדרכים אחרות ולו רק בגלל אובדן האופציות. כאשר הם יכינו מסיבה הם ידאגו למוזיקה ויעסקו באיכות הבילוי. הם פחות ישתעממו, ירגישו אחריות רבה יותר כלפי האירוע ויחוו סיפוק רב יותר מעצם העובדה שהם עמלו על הפקתו.
ולבסוף, חשוב שנעודד את ילדינו ושנחשוב יחד איתם מה יכול לעניין אותם, ולא נמציא להם את העניין עצמו באמצעות קניית שירותים, משחקים, בילויים ושאר מרעין. כאשר אנחנו דוחפים אותם אל מול הטלוויזיה, כאשר המחשב מהווה שמרטף לילדי המפתח וכאשר אנו מאפשרים להם לצאת בימי שישי למועדון עם מסכי ענק ו D.J מקצועי, אין סיבה שבני- נוער לא יראו במסיבה בבית עם 40 תלמידי הכיתה, ללא אלכוהול, שמתחילה ב– 21:00 ונגמרת בחצות, אופציה משעממת.
זה אכן בידינו לעזור לילדינו לחוות את העולם כמקום מסקרן שבו הם אחראים לא רק לגורלם אלא גם לתחושות הסיפוק והעונג שלהם עצמם. אנו מחויבים למנוע את ההתמכרות של ילדינו למקורות חיצוניים כגון קוסמים, ליצנים, מפעילים, מפיקי מסיבות וחומרים על מנת לחוות עניין כלשהו בחייהם. אולי אז ישעמם להם פחות.