מאת: אורלי ליכט וייניש
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 16
מצבי קושי בתפקוד הילד במסגרות חינוכיות, בתחום ההישגי ו/או החברתי, עשויים לעורר בהורה תחושות לא נעימות, של כעס, כאב ואף חוסר אונים. לתגובה שלנו, ההורים, יש משמעות עצומה, מאחר והיא משפיעה על מהלך התפתחותו של ילדנו ועל האופן בו יתמודד בעצמו עם מצבי הקושי. איך מגיבים נכון?
כמעט שאין הורה שלא מכיר את ההרגשה הזו. הילד שוב חוזר הביתה עם ציון נכשל במבחן אחרי שקיבל את כל העזרה שהיה צריך לקראת אותה בחינה. ההורה היה בטוח שהנה הפעם הוא עולה על דרך המלך, אבל המציאות מצביעה אחרת. הילד שוב לא הצליח לעמוד באתגר שעמד בפניו.
ברגע הראשון חשים הורים רבים סוג של היאלמות דום. בליל של תחושות שגורם להם קושי בבחירת התגובה המתאימה לילדם. מחד, ישנו כעס או עלבון או אפילו חוסר אונים, ומאידך כאב גדול ורצון עז לגונן על הילד מפני תחושת הצריבה הלא נעימה של הכישלון. הצפה רגשית זו הופכת לחוויה מאוד לא נעימה עבור ההורה.
הדימוי של ההורה מול המציאות של הילד
חוויה זו היא אחת החוויות השכיחות והאופייניות בהורות. היא חוזרת על עצמה במקרים רבים בהם הילד מגלה קושי או נכשל בהתמודדויות עם אתגרי ההתפתחות בתחומי חייו השונים (הישגי/חברתי). בליל התחושות הלא נעימות מהווה ביטוי לאכזבה שחווה ההורה כתוצאה מהפער בין תפקודו של הילד במציאות לבין הדימוי שיש לו לגבי תפקוד הילד בתחומי החיים השונים. דימוי זה הוא חלק מאותה פנטזיה הורית המעוצבת באופן לא מודע עוד הרבה לפני שהילד נולד. בדרך כלל מייצג דימוי זה משאלה או כמיהה הורית להצלחת הילד בכל האתגרים עימם יתמודד במהלך חייו. זוהי משאלה בריאה המהווה עבור ההורה כוכב צפון בהורותו. בעיני הורים רבים, המשימה ההורית היא להביא את הילד להישגים טובים בתחומי ההישג והרגש, כך שבסופו של מסע ההתפתחות, הוא יוכל להשתלב בצורה אופטימאלית כבוגר בחברה. ברוב המקרים, ההורים מודדים את ההורות שלהם דרך הישגי ילדיהם. ילדים מצליחים הם סימן להורים טובים.
שרשרת האכזבות ההוריות עשויה להתחיל כבר ברגע הלידה. מהרגע הראשון בו מגיח הילד לעולם, ההורה מתבונן עליו ועל תפקודיו השונים, בהשוואה לאותו דימוי פנטסטי לא מודע שיש לו לגביו. כבר בדקות הראשונות, מיד לאחר הלידה, אחד הדברים המעניינים ביותר את ההורים הוא איזה ציון קיבל ילדם בסולם האפגר. התבוננות זו של ההורה על "ביצועי" הילד תמשיך לכל אורך הדרך: האם הילד התהפך בזמן או שעשה זאת אחרי כולם? האם הוא התיישב והלך בזמן? ואם הוא עדיין לא מדבר, מה זה אומר?
באופן טבעי, מידת שביעות הרצון ההורית תהיה קשורה בדרך כלל, למידה שבה עונה הילד לאותו דימוי הורי האוצר בתוכו את הציפיות ממנו. כבר בשנה הראשונה, כאשר הילד מתפתח בצורה איטית יותר ביחס לעקומות ההתפתחות, מתחילים לנבוט בלב ההורה ניצנים של אותן תחושות לא נעימות וסותרות. בין השאר, ניתן יהיה למצוא אחת או יותר מהתחושות הבאות: תסכול, בושה, אשמה, חוסר אונים, חרדה.
כל עוד הילד בבית ואינו הולך למסגרת חינוכית כלשהי, ההורה מתמודד עם תחושות אלה בהתאם להבנתו ויכולותיו. הורים ברמות מודעות שונות ותפיסות שונות, יפעלו אחרת על מנת להתמודד עם קשיים בתפקודי הילד השונים במהלך התקופה הראשונית לפני הכניסה לגן.
עצם הכניסה של הילד לגן חושפת את ההורה ואת הדרך בה הוא מתמודד עם הקשיים של ילדו. עוצמת החוויה ההורית הלא נעימה גוברת כיוון שהורים רבים מרגישים שדרכי התמודדותם נמדדות על פי מידת ההתקדמות וההצלחה של הילד במסגרת החינוכית. הלחץ על ההורה לעמוד במשימה זו לעיתים מקשה עליו עוד יותר, וגורם לו להגיב בדרך שאינה מסייעת לילדו להתמודד בצורה נכונה עם קשייו.
התמודדות הילד תלויה בתגובה ההורית
אצל הורים שונים, ניתן למצוא תגובות שונות לאותה חווית קושי של ילדיהם. חלק גדול מההורים מצליח לשתף פעולה עם המסגרת בקידום הילד על אף התחושות הלא נעימות, ואולם, חלק אחר מתקשה להשתחרר מהחוויה הרגשית הלא נעימה ומגיב מתוך אותם רגשות קשים. בדרך כלל, יהיו אלה תגובות שיקשו על הילד יותר מאשר יסייעו לו.
למשל, כאשר ילד מגיע הביתה עם ציון נכשל במבחן, יש הורים שיתעשתו תוך זמן קצר ויוכלו לתמוך בילד רגשית ולסייע לו בהתאם לסיטואציה. חלק אחר של ההורים עלולים להגיב מתוך עלבון או כעס קשים (יטיפו לילד שלא למד מספיק, יגיעו לביה"ס לכעוס על המורה וכד') ואילו הורים אחרים עלולים להגיב מתוך תחושת חרדה גבוהה (יתנו עוד ועוד שיעורים פרטיים, יבקשו שוב ושוב הזדמנות למבחנים חוזרים ועוד).
כאשר הורה מגיב מתוך מקום שקט יותר, לילד מרחב בטוח להתמודד עם הקושי בצורה טובה יותר. כאשר הורה מגיב מתוך אותן תחושות קשות, הילד חש בדידות ויהיה פחות פנוי להתמודד עם קשייו האופייניים. תגובת ההורה במצבי קושי של הילד, מושפעת מגורמים רבים, וביניהם שני גורמי אישיות עיקריים: הנטייה לויסות רגשי ומנגנון ההזדהות כלפי הילד.
הגורם הראשון המשפיע על תגובת ההורה הוא הנטייה לויסות רגשי. נטייה זו משקפת את היכולת האישית של הפרט לווסת/לאזן תחושות קשות המתעוררות בו. אדם עם יכולת טובה לויסות רגשי הוא אדם היכול לעבד את התחושות הקשות העוברות עליו, ולווסת אותן כך שיוכל להגיב מתוך שיקולי דעת התואמים יותר את המציאות בה הוא פועל.
אנשים עם יכולת נמוכה לויסות רגשי, מתקשים לווסת את התחושות הקשות ומגיבים בהתאם להן, גם כאשר תגובותיהם אינן עומדות בהתאמה למציאות סביבם. אנשים עם יכולת נמוכה לויסות רגשי נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: החצנה של הרגשות או הפנמתם. המוחצנים נוטים לבטא בצורה מוקצנת את תחושותיהם כלפי האחרים סביבם, בעוד שהמופנמים נוטים להימנע מהחוויה הרגשית (ומהבעה של הרגש).
הורה עם נטייה גבוהה לויסות רגשי יוכל לעבד את תחושותיו בצורה טובה יותר מהורים אחרים, והדבר יסייע לו לגייס עצמו ולהתאים באופן יעיל את הסיוע שיש להגיש לילד.
הורים עם נטייה נמוכה לויסות רגשי, עלולים להגיב בצורה פחות טובה לקשיי הילד. באופן כללי, תגובתם תהיה לאחד משני הכיוונים: 1. החצנה – ביטוי חיצוני מוקצן או מוגזם של תחושותיהם ביחס למצב הילד דרך התנהגויות שונות בהם ינקטו 2. הפנמה – הימנעות רגשית או פיזית מקשייו של הילד על מנת להימנע מהתחושות שהם עלולים לעורר. גם להפנמה ביטויים התנהגותיים שונים.
הגורם השני המעצב את דפוסי התגובה (הביטוי ההתנהגותי) של ההורה הוא מנגנון ההזדהות שלו כלפי הילד.
באופן כללי, דפוסי הורות של אותו הורה מעוצבים בצורה שונה כלפי כל אחד מילדיו השונים. כלומר, לא רק ההורה משפיע על הילד, אלא גם הילד משפיע על ההורה. היום ברור כי ילדים באים לעולם עם טמפרמנט משלהם והורות היא פועל יוצא של האינטראקציה הנרקמת בין ההורה לבין כל אחד מילדיו השונים.
אחד הדברים המשפיעים על האינטראקציה הורה-ילד הוא מנגנון ההזדהות של ההורה כלפי הילד. ובמילים אחרות: עד כמה ההורה מזדהה או לא מזדהה עם מאפייני האישיות של הילד.
הורה יכול להזדהות עם ילדו, אך לראות אותו כנפרד ממנו. כלומר, להבין את החוויה של הילד ומכאן להיות רגיש לצרכיו הייחודיים. זהו מקום בריא המאפשר להורה לקיים אינטראקציה שמקדמת את מהלכה התקין של התפתחות הילד.
מטבעה והווייתה של ההורות, חלק לא קטן מההורים נוטה להזדהות עם הילד בצורה גבוהה מאוד, עד הזדהות יתר (חווית ההורה היא בדרך כלל "הילד הוא בדיוק כמוני"). חלק אחר מההורים נוטה דווקא להזדהות נמוכה מאוד עם מאפיינים באישיות הילד – עד מעין זרות. (במקרים כאלה, חווית ההורה היא בדרך כלל "הוא ממש לא דומה לי").
כאשר ההורה חש הזדהות גבוהה מאוד עם הילד המביע קשיים, עלולות להתעורר בו תחושות של רחמים, אשמה, חרדה, חוסר אונים ותסכול. במקרים רבים מדובר בהיזכרות בחוויית ילדות שלו עצמו שהותירה בו כאב. כך למשל, הורה לילד עם קשיים לימודיים נזכר בקשיים לימודיים שאפיינו אותו. או למשל הורה לילד דחוי חברתית נזכר בחוויות הכואבות שהיו לו בתחום החברתי.
במקרים כאלה עלול ההורה לנקוט בדפוסים של הגנת יתר ובכך לשבש את התפתחותם של כישורי הילד האישיים בתחום שבו מופיע הקושי. במקרים אלה, הורים רבים נוטים לחוש לפעמים כעס גדול, עייפות וחוסר אונים ולעבור ממצב של סיוע יתר לויתור לילד וחוזר חלילה. בשני המצבים הילד חש, בדרך כלל, תסכול ובדידות. קשה לו להיות במקום שבו הוא חש כי הוא אינו מצליח לעמוד בציפיית ההורה ומאידך קשה לו עם העובדה כי הוא אינו מתמודד בעצמו. בדרך כלל, ילדים כאלה עלולים לפתח דפוסי הימנעות מהתמודדות עם הקושי – בין אם הוא בתחום הלימודי ובין אם הוא בתחום החברתי.
לעומת הזדהות יתר, קיימים מקרים של רמת הזדהות נמוכה מאד כלפי הילד. במצב כזה, ההורה חש, כי הקושי של הילד זר לו. הוא אינו מצליח להבינו. מקרים כאלה יכולים לעורר בהורה כעס, תסכול או חוסר אונים. למשל, הורה שהצטיין בלימודיו, אינו מבין למה הילד מתקשה להגיע להישגים גבוהים. הורה שהיה צייתן מתקשה להבין ילד שאינו מוכן לקבל סמכות. במצבים אלה, הורים נוטים לנקוט באחד משני סגנונות ההתנהגות: הפעלת לחץ כבד על הילד להגיע להצלחה הרצויה או לחילופין ניתוק רגשי ו/או פיזי מהקושי של הילד, במטרה להימנע מאותן תחושות קשות שהמצב מעורר. גם במצב זה הילד חש בדידות רבה. בין אם לוחצים עליו להגיע להישגים ובין אם אדישים כלפיו, התחושה היא כי לא מבינים אותו. יתרה מכך, כאשר אדישים כלפיו, הילד מרגיש לא רק בודד אלא גם דחוי כיוון שהוא חש כי מוותרים עליו. הוא אינו פנוי להתמודדות עם הקושי ועלול לפתח דפוסי התנגדות כלפי הסובבים אותו – גם כלפי המבוגרים וגם כלפי ילדים אחרים. דפוסי התנגדות עלולים לבוא לידי ביטוי בקושי לקבל סמכות, אלימות פיזית ומילולית ועוד.
התמודדות על ידי פיתוח מודעות
על מנת לאפשר לילד להתמודד עם קשייו ואתגריו במסגרות השונות בצורה טובה ויעילה, על ההורים להיות מודעים לתגובותיהם. מודעות עצמית לאופן התגובה ולמקורה עשויה לסייע להורים לתת מענה הולם לקשיי הילד ולכוון אותו בדרך הנכונה, מבלי לפגוע במהלכה התקין של התפתחותו. דרך התנהגות כזו תגרום להורה תחושת סיפוק גדול יותר מתפקידו.
אורלי ליכט וייניש, דוקטורנטית במחקר הורות, המסלול לפסיכולוגיה חינוכית, אוניברסיטת בן גוריון. מטפלת משפחתית ויועצת ארגונית למערכות חינוך. מדריכת הורים וצוותים חינוכיים*.