מאת:דביר קווה
פורסם ב:עיתון יסודות – גיליון 17
תהליך של חזרה בשאלה הינו תהליך מורכב לא רק לנער החווה משבר של חוסר אמון באורח חיים שליווה אותו עד כה, אלא גם למשפחה והסביבה החינוכית המקיפות אותו. ההתרחקות מהדת דורשת התמודדות רגישה, סובלנית וזהירה. איך נכון לעשות זאת, מבלי להתרחק מהילד שלכם? על כך, בכתבה הבאה
תופעת החזרה בשאלה בקרב בני נוער דתיים איננה תופעה נדירה, אם כי חשוב להבהיר, כי מקרה אחד של חזרה בתשובה אינו דומה למשנהו. הסוציולוג מוטי ברלב מעריך שכחמישית מהנוער הדתי לאומי חוזר בשאלה. לעומתם, קשה להעריך את מספר הנוער החרדי החוזר בשאלה. האם חזרה בשאלה אצל נער או נערה צעירים הינה תהליך מסוכן הדורש התערבות ישירה וחריפה מצד ההורים וניסיון לעוצרו בכל מחיר? או שמא זהו תהליך התבוננות עצמית המצריך שמירה על מרחבו האישי ונתינת כתף בעת הצורך?
מטרת המאמר איננה להציג תמונה מדויקת של מה חווה דתי שחוזר בשאלה, אלא לסייע להורים בהבנת תהליכים נפשיים אותו עובר דתי לשעבר, על מנת שיוכלו לעזור, לשמר ולשפר את היחסים עם הקרוב להם, חרף השינוי והקשיים, שלעיתים, נובעים ממנו.
תופעה מעוררת סקרנות ציבורית
יציאה מהדת היא ללא ספק משבר, אך ככל משבר אחר, זוהי גם הזדמנות לצמיחה. על-כן התשובה לגבי רמת ההתערבות החיצונית בתהליך איננה ברורה וחד-משמעית, אך יתכן וקריאת המאמר תוכל לעזור בהחלטה זו.
הסקרנות לגבי תהליך החזרה בשאלה – במיוחד של דתיים מזרם הכיפות הסרוגות גוברת בשנים האחרונות בישראל, ומזינה את הצורך ליצור עוד ועוד תוכניות טלוויזיה העוסקות בנושא, כגון: "חיים אחרים" ו-"סרוגים", הזוכות באחוזי רייטינג נאים. לאחרונה, יצא גם ספר בשם "הדתל"שים", המאגד סיפורים אישיים של צעירים, אשר עשו את הקפיצה החוצה מהחיים הדתיים. תוכניות אלו וכן הספר מספקים בזעיר אנפין את יצר הסקרנות של הצופים והקוראים אשר לא מכירים את הנושא מקרוב, ומאפשרים הצצה לגבי המתרחש בנבכי נפשם של מתבגרים צעירים, בתהליך רצוף ההתחבטויות, המביא אותם בסופו של דבר לעשות את הצעד החוצה מהדת ומהקהילה הדתית. אך עבור משפחות שאחד מילדיהן עובר תהליך שכזה או עבור אנשים שבני זוגם עוברים את התהליך, חשיפה לתכנים אלה אינה נובעת מסקרנות גרידא. לא רק שהתכנים מהווים מעין פורקן תרפויטי, אלא לעיתים גם משמשים כמקור מידע עיקרי למהות התהליך והקושי שעובר יקירם.
בדומה לכל משבר אידיאולוגי, תהליך החזרה בשאלה הינו לרוב תהליך פרטי ואישי שחווה הנער עם עצמו, ואינו מרבה לשתף בו אפילו את חבריו הקרובים ובני משפחתו, מחשש לשיפוטיות-יתר וניסיון לפגוע בתהליך העדין. לעיתים, כל ניסיון מצד הקרובים לעזור לו בהתלבטויותיו עלול להתפרש על-ידו כניסיון להטות את התהליך וכהתערבות מעיקה שרק מקשה עליו עוד יותר ומלבה קונפליקטים נוספים. על-כן, מאוד חשובה הבנת הסובבים אותו בפסיכולוגיה בסיסית, בכדי לדעת לבחון את המצב לאשורו, ולהתאים את ההתייחסות אליו בכל אינטראקציה, אשר תאפשר מצד אחד תהליך של התבוננות אישית, ומאידך לא תמנע מצידו שיתוף אנשים וקבלת עצה בשעת הצורך.
להתערב על מנת לתמוך
נער החוזר בשאלה נראה לעיתים כאדם מבולבל ומיוסר. עבור המקורבים אליו, הדבר מעורר רצון להתערבות ישירה וניסיון להשפיע או לסייע. לחילופין, יש הבוחרים להעלים עין מקושי עם ההתמודדות הלא פשוטה שעמו מתמודד הנער. לקרובים המתקשים לתמוך ולעזור, צפייה בדמות אחרת העוברת את התהליך, למשל בתוכנית טלויזייה, מאפשרת להישאר בעמדת התבוננות סבילה, המגבירה את האפשרות לעורר אמפתיה נטולת שיפוטיות כלפי מושא הצפייה. אמפטיה זו עשויה להיות מועברת אחר-כך גם כלפי בן המשפחה.
אין להתעלם מהעובדה שגם הורה או בן משפחה מקורב אחר עובר משבר במקביל לחוזר בשאלה, וגם הוא צריך להתמודד עם שאלות אישיות לא פשוטות. משיחות שהיו לי עם הורים, לעיתים ניתן היה לשמוע תחושות של כישלון אישי בחינוך ילדם, אשר מזינות את הצורך להתערב בניסיון לתקן את "הכישלון החינוכי והערכי". במצבים אלו טוב יעשה ההורה אם ילמד להרחיק עצמו מעט מהתהליך אותו עובר ילדו, ולפני כל התערבות או ניסיון השפעה ינסה להתבונן מהצד כמו בתוכנית טלוויזיה או ספר, בכדי לנסות למצוא אמפתיה נטולת שאיפה אישית למניעת החזרה בשאלה. הורה שיצליח לעשות זאת וידע לשדר מסר של אהבה שאינה תלויה בדבר לילדו, הסיכוי שילדו יסתגר או יתרחק יקטן, ואולי אף יראה בהורה כאדם שניתן לשתפו בלבטים ולהתייעץ איתו.
החשש מ"המפץ הגדול" – מה יגידו בקהילה?
במשפחה היהודית הדתית קיום מצוות הכרחי וחשוב לא פחות מעצם האמונה הפנימית בקיומו של האל ומבחינתה לא ניתן לנתק בין השניים. ההיבט ההתנהגותי-חיצוני הזה של קיום המצוות, מבטא תרבות של ערכים ואמונות שמהותם היא הנצחת וחיזוק הקשר בין המשפחה היהודית והאל – כחוליה אחת מיני רבות בשרשרת הדורות של העם היהודי.
תרבות זו במובנים מסוימים הינה קולקטיביסטית יותר מאשר אינדיבידואליסטית. טובת הכלל וקונפורמיזם לכללי הדת והקהילה חשובים לאין ערוך מטובתו של היחיד. ערכים תרבותיים אלו אינם עולים בקנה אחד עם התנועה הכללית בעולם המערבי הפונה לכיוון אינדיבידואליזם, והדבר טומן בחובו פוטנציאל לחיכוכים לא פשוטים במיוחד עם הנוער החשוף בימינו יותר ויותר לתרבות מערבית זו.
כאשר נער במשפחה דתית עסוק בשאלות אישיות לגבי כיצד הוא רוצה לחיות את חייו באופן שיתאים לו יותר – הכולל הפרה של חוקים דתיים-קהילתיים – הדבר מעורר חששות כבדים אצל ההורים. החששות הנם לרווחתו הנפשית של הילד, אך גם, ולעיתים, בעיקר, חששות מפני השלכות של תהליך זה על רווחת המשפחה והקהילה אליה היא משתייכת.
אחד מחששות המשפחה הדתית הוא מפני אפקט "כדור שלג" שיסחוף אחריו מתלבטים נוספים, חשש שהחזרה בשאלה תיפגע במרקם המשפחה והקהילה.
לצד אלה, המשפחה מרגישה בושה וחשש לנוכח תגובת הקהילה שעשויה להתייחס אליהם כהורים שנכשלו בהקניית ערכי הדת.
לכך, מתווסף לעיתים פחד מפני "ענישה" חברתית שעלולה להתלוות למקרה של ילד שחוזר בשאלה, כגון פגיעה בשמה הטוב של המשפחה והסטטוס שלה בקהילה. חששות אלו לעיתים פוגעים ביכולת של ההורים להתמודד בצורה שקולה ורציונלית עם התהליך שעובר ילדם.
לעיתים, גם הנער מרגיש זאת והדבר מביא לחשדות מצידו שמא, עצות הוריו נובעות מהרצון להחזיר את המצב לקדמותו.
פרט להיבט המשפחתי-קהילתי וההשלכות לגביו, מתעורר אצל בני המשפחה בילבול לגבי מצבו הנפשי של החוזר בשאלה, וחשש שתהליך שהוא ה"התפרקות ערכית" מערכי הדת, הינו רק קצה הקרחון של התפרקות כללית, שהוא עובר. החשש ששבר בערכי הליבה של אדם עלול להוביל לשבר כללי ולאובדן זהות עצמית – לעיתים, אינו רחוק מן המציאות. יחד עם זאת, יש לבחון כל מקרה לגופו, ולנסות להעריך את כוחותיו ויכולותיו הנפשיות של החוזר בשאלה להתמודד, לצלוח את התהליך הקשה, ולצאת ממנו מחוזק. לעיתים, בכדי לבנות בניין יציב, צריך לפרק קודם את המבנה הישן, לחפור עמוק ולהניח יסודות חדשים ואיתנים.
הדרך אל העצמאות ואל…האושר
יש דתל"שים שהדתל"שיות שלהם נובעת ממיאוס, חלקי או מלא, של קיום מצוות, אחרים אינם מסכימים עם הערכים שהמצוות מייצגות או עם מחיר הויתור הגבוה שמצוות אלה דורשות בכל הקשור לאורח החיים הדתי. אך יש כאלו שכפירתם נובעת מהתנגדות לערכי הליבה של הדת, כגון קיומה של ישות עליונה שמסובבת את הכול.
כך או כך, הדת מזוהה אצל החוזר בשאלה, כמסגרת שמרנית המכתיבה אורח חיים מסוים שדורש ויתורים כואבים. בתהליך הנפרדות של יציאה לעצמאות, על מנת למצוא דרך משלו, מרגיש המתבגר לעיתים צורך להתרחק מגורמי הסמכות, כגון הוריו ומוריו המנסים להשפיע עליו. התרחקות זו עלולה להפחיד את יתר בני המשפחה ועשויה להביא לניסיונות "לרדוף אחריו" ביתר עוצמה. הבנת התהליך כביטוי לצורך לעצמאות, תקל על ההורים ותאפשר לילד את המרחב שאליו הוא זקוק. בכך, גורמים לו להישאר בסביבה ולהתקרב חזרה לכשירגיש צורך.
אולי המקור לסקרנות שתיארתי בתחילת המאמר לגבי תהליך החזרה בשאלה בעצם נעוץ בשאלת-העל שכולנו שואלים, דתיים, חילוניים ודתל"שים כאחד: שאלת האושר והדרך להשגתו. בסופו של דבר, כל אחד מאתנו רוצה שיהיה לו טוב ובוחר את הדרך להגשמתו.
מה קורה כאשר אדם חונך להאמין שהאושר הוא מצב נתון וכשהוא מתבגר הוא מגלה פתאום שהאושר עבורו נמצא במקום אחר? האם על האדם לוותר על תשוקותיו, להשלים עם מצבו ולהמשיך לדבוק בקו בו חונך, תוך קבלת דעת הוריו ומחנכיו?
אצל חוזר בשאלה קיים ניצוץ של אומץ האומר "אני בוחר את דרכי". יש בו את האומץ לפרוץ ולהרחיב את גבולות החיפוש, ולנסות נתיבי הסתכלות חדשים. אין ספק כי שבירת מוסכמות ויציאה ממסגרות מעידה גם על כוחות נפש גדולים, אשר יכולים להוות קרקע איתנה לאפיקי יצירה ובניה, שיובילו אותו לצמיחה ולהישגים נפלאים. הסיכוי לכך גובר בסביבה קרובה, אוהבת, תומכת ומקבלת המסוגלת להתמודד עם השינוי שיקירם בחר לעשות.
דביר קוה, פסיכולוג ויועץ מלווה במעבר ממשברים שונים לכיוון צמיחה ושגשוג, דוקטורנט בפסיכולוגיה חיובית באוניברסיטת בר-אילן*