מאת: תמר גור
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 17
לפניכם, שיחה דמיונית על מקרה מציאותי בין שתי אימהות, חברות טובות, בעקבות השתכרות של אחת מבנותיהן בת ה- 15. השתכרות שהובילה אותה להעביר לילה בבית חולים.
רוני: ומה עשית?
שרון: את מתכוונת אחרי שחיבקתי אותה חזק חזק? תאמיני לי שזה כל מה שרציתי לעשות. טוב, וגם לצרוח עליה "מטומטמת קטנה, את לא מבינה מה יכול היה לקרות? איך את עושה לי את זה? " ולא שהיא עשתה את זה באמת לי. אבל זה כן לי לא? כי אם היה קורה לה משהו…
רוני: מה זאת אומרת אם היה קורה? קרה! היא לא מתה לשמחתנו, אבל, הילדה שלך הגיעה חסרת הכרה לבית חולים בגלל שכמו טיפשה היא שתתה אלכוהול בכמויות מטורפות.
שרון: נו אז מה את רוצה שאני אעשה? את לא חושבת שהיא כבר שילמה את המחיר?
רוני: ומה בדיוק המחיר שהיא שילמה?
שרון: היית צריכה לראות אותה. איך שנכנסנו לווילון שלה בחדר מיון היא פרצה בבכי כמו ילדה קטנה.
רוני: כי היא ילדה קטנה, היא הוכיחה לכם את זה!
שרון: אויש נו…..הפחד בעיניים שלה. אני לא יודעת מה הכי הפחיד אותה, להתעורר בבית החולים, להבין מה היא עשתה ומה יכול היה לקרות או הפחד מאיך אנחנו נגיב.
רוני: ומה דיברתם בבית?
שרון: מה יש עוד להגיד. נראה לך שהיא צריכה נאום ממני כדי להבין שזה לא בסדר מה שהיא עשתה?
רוני: ברור! לא כדי שהיא תבין, אלא כדי שזה יהיה ברור, מאוד ברור.
שרון: לא יודעת, אני חושבת שעכשיו בעיקר צריך לחזק אותה, להראות לה שאנחנו סומכים עליה כדי שתסמוך על עצמה. היא לא צריכה שאני עכשיו אתחיל לערער לה עוד יותר את הביטחון העצמי שלה. היא, את הלקח שלה למדה.
רוני: ואת לא חושבת שאם אתם לא תגידו כלום יש בזה משהו שעשוי לערער את הלקח?
שרון: זה לא קשור למה נגיד, הילדה הגיעה לבית חולים. תאמיני לי שהיא למדה לקח.
רוני: אבל בשורה התחתונה, לא קרה לה כלום, היא יצאה מזה בלי נזק פיזי. ההורים אפילו לא כועסים, אז אולי זה לא כל כך נורא בעצם להשתכר, כי הנה, לא קורה כלום חוץ מזה שהיא ישנה לילה בבית חולים.
שרון: אל תעשי ממנה מטומטמת. היא אולי שתתה קצת יותר מידי אבל היא לא מטומטמת. היא מבינה טוב מאוד מה קרה שם ומה יכול היה לקרות. וגם ברור לה שפעם הבאה לא נעבור על זה בשתיקה.
רוני: ואת זה היא יודעת כי?
שרון: מה זאת אומרת?
רוני: אני שואלת למה את חושבת שאם לא תגיבו עכשיו היא "תדע" שפעם הבאה תגיבו.
שרון: עזבי, בכל מקרה לדעתי לפעמים צריך להראות לילד שמותר לטעות ושאנחנו מאמינים בו גם אחרי שטעה.
רוני: ואת חושבת שהיא קונה את זה? את חושבת שהיא מאמינה בעצמה?
שרון: אני באמת מאמינה בה.
רוני: אבל להאמין במישהו לא אומר שאנחנו נסמוך עליו במשהו שהוא הוכיח שהוא לא עושה נכון. לסמוך עליו זה להאמין בו כאדם, להאמין שהוא יכול,פשוט אולי לא כרגע, אולי הוא צריך ללמוד משהו.
שרון: ואני חושבת שלפעמים דווקא להראות לו שאנחנו סומכים עליו מעביר אליו יותר אחריות.
רוני: אולי, אבל אני חושבת שבמקרה כזה, זה פשוט להשאיר אותה לבד בשטח. במקום שתהיו שם בשבילה ותעזרו להתמודד או להימנע להבא אתם פשוט זורקים אותה לכלבים כי "אתם סומכים עליה".
שרון: תני לה קצת יותר קרדיט מזה.
רוני: ומה את חושבת שהיא לומדת מזה שאבא ואמא אפילו לא כעסו עליה על כזה דבר? לא נראה לך שזה יכול לבלבל אותה? כי מה, אם אתם לא כועסים, אז אולי זה לא כל כך לא בסדר כמו שהיא חשבה. ויותר מכך, אם טל יודעת שזה לא בסדר ואתם רק תומכים ומחזקים, זה יכול לדעתי לבלבל אותה. כי אז אולי בעצם זה לא כל כך לא בסדר כי עובדה שאבא ואמא אחרי החיבוק והפינוק של ה"שיקום" אפילו לא כעסו.
שרון: אז בואי פשוט נסגור אותה בבית לשבועיים כי היא צריכה לקבל עונש ומסר ברור וכי היא לא בוגרת מספיק להסתובב לבד ברחוב.
רוני: קודם כל יש לא מעט הורים שזה בדיוק מה שהם היו עושים ואת יודעת מה, סביר להניח שההורים שלנו היו עושים לנו את זה וזה היה מעביר לנו מסר מאוד ברור, אבל….
שרון: אני לא מבינה, אם רותם הייתה עושה משהו לא בסדר, זהו, היית מוחקת אותה? לא סומכת עליה יותר?
רוני: אני אחזיר לך בשאלה. אם היית מגלה שאמיר בוגד בך, אז היית אומרת לו זה בסדר ממי, אני סומכת עליך שזה לא יקרה שוב ובאמת בפנים סומכת עליו במאה אחוז אחרי שהוכיח לך שבעצם הוא לא עמד באמון שנתת בו?
שרון: זה לא בדיוק אותו דבר.
רוני: אוקיי, ואם חס וחלילה היית עושה תאונת דרכים, זה לא היה מערער אותך וקצת גורם לך לפחד לנהוג?
שרון: נניח.
רוני: אז למה, אם היא פישלה, ולא כי היא רעה, מטומטמת או דפוקה. פשוט פישלה, כי כולנו מפשלים, למה לסמוך במאה אחוז אחרי פאשלה ?
שרון: בדיוק כי כולנו טועים.
רוני: כן, אבל כשאנחנו טועים אנחנו צריכים להגיד לעצמנו או למי שטעה, אוקיי רגע. אם טעינו זאת אומרת שמשהו אנחנו לא עושים נכון או לא מצליחים. זה לא אומר שלא נעשה יותר, אבל זה אומר שצריך פה משנה זהירות, או יותר התכוננות או עוד למידה או משהו. אחרת למה שהפעם הבאה תיראה אחרת ?
שרון: כי עכשיו היא כבר תפחד. ולא יעזור, אני לא מרגישה שיועיל לצרוח עליה או להעניש אותה.
רוני: ומעבר לפחד? יש משהו שהיא תדע לעשות אחרת ומי דיבר על צרחות? לא ניראה לך הגיוני למשל להגיד אוקיי לא ריתוק, אבל שבועיים פסק זמן בבילוי ערב. איך שלא תסובבי את זה, קרה משהו שלא צריך לקרות. נחצה איזשהו קו אדום. כולכם מבוהלים ממה שחוויתם, קחו זמן להירגע, לחשוב.
שרון: על מה לחשוב?
רוני: תפסיקי להתחמק, הורה לא יכול רק לאהוב הוא צריך להדריך. אני חושבת שאתם צריכים לבדוק איתה למה זה קרה? איך היא תוודא שזה לא יקרה שוב?
שרון: אני ממש לא מרגישה שמה שהיא צריכה עכשיו זה הטפות.
רוני: אני לא מדברת על נזיפות. אני מדברת על לדבר. על להבהיר. על לחשוב יחד. למה תמיד חושבים שהורים או נוזפים או מחזקים. מה קרה לדיבור נורמאלי?
שרון: מה זה דיבור נורמאלי?
רוני: זה אומר קודם כל לשאול אותה. לא מסקרן אותך למה ילדה טובה כמו טל הגיעה למצב כזה? את לא שואלת את עצמך?
שרון: ברור שכן. אבל…
רוני: אבל כלום. תפסיקי לפחד ממנה מזה שהיא כן או לא רוצה לדבר. זכותך לדעת מה קרה. חובתך לדעת! לעזאזל, את יודעת שאני אוהבת אותך אבל איפה האחריות שלך כאמא?
שרון: האחריות שלי היא לאהוב ולחזק.
רוני: ולבקר! וללמד! ולעזור לה להבין! ולתת לה כלים! את באמת חושבת שטל קונה את זה שאת סומכת עליה? או שאולי היא חושבת לעצמה "על מה בדיוק האמא שלי סומכת? על ילדה בת 15 ששתתה עד אובדן הכרה בגינה ציבורית עם אוסף ילדים טיפשים בדיוק כמוה?". את בעצמך אמרת, טיפשה היא לא!
שרון: אז מה את רוצה שאני אגיד לה? אני כן סומכת עליה, כי אני חושבת שהיא למדה את הלקח והיא ילדה חכמה ואחראית.
רוני: חכמה כן, אחראית? האם היא הוכיחה לך שהיא אחראית או שהפוך? דברי איתה! תשאלי, תראי! אולי היא בעצמה מפחדת לצאת עוד פעם? עלה בדעתך שאולי היא רוצה שתעזרי לה להבין מה קרה? שתעזרי לה לוודא שזה לא יקרה? איזה כלים נתת לה שיעזרו לה בפעם הבאה להימנע מהמצב הזה? יקירתי, היא צריכה אמא בוגרת ומלמדת ולא רק תומכת ומכילה. גם ההשתקה הזאת, זה בכלל לא מאפשר לה לדבר, כי אתם לא מדברים. את יודעת בכלל מה היא חושבת ומרגישה?
שרון: אבל מה אני יכולה להגיד?
רוני: תתחילי מלשאול.
שרון: לשאול מה?
רוני: לשאול איך היא מרגישה.
שרון: אני לא יודעת אם היא תספר לי.
רוני: את בטח לא תדעי אם את לא תשאלי.
שרון: אני לא יודעת, אני מרגישה שהיא לא צריכה שאני אערער אותה עכשיו. את נורא מהר שופטת.
רוני: אני לא שופטת. אני לא אומרת כלום על טל כאדם. אבל אני כן מתייחסת למעשה. אני חושבת שאפשר לבקר מעשה מבלי לפסול אדם. להפך, אם את כל כך מפחדת לדבר על המעשה, על הטעות, זה רק משדר לה שטעות היא דבר נוראי. במקום להגיד בואי נדבר, לא צריך לפחד, טעית, כולנו טועים, צריך לראות איך את לא טועה שוב.
שרון: טוב, יאלה, הם הגיעו, אני חייבת לסגור.
רוני: אז תדברי איתה? תעדכני אותי.
שרון: אני אחשוב על זה.
*תמר גור-אפטר, מנהלת מכון יסודות