מאת: יאיר אפטר
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 17
"ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע יהוה אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויחר לקין מאוד ויפלו פניו…. ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל-הבל אחי ויהרגהו". (בראשית ד') – לו קין היה מחובר לרגשות שלו והיה יודע איך להתמודד איתם, יתכן והרצח היה נמנע? איך מטפחים מודעות רגשית בקרב נערים, המונעת תגובות של תוקפנות, הסתגרות והדחקה?
ככל הנראה, סיפורו של קין יכול היה להסתיים אחרת לו הייתה לו היכולת להשתמש במודעות רגשית, באמפתיה ובאומץ מוסרי כדי להתמודד עם תסכולו ולשלוט בכעסו בשעת מבחן. לדעת דר' דן קינדלון ודר' מייקל תומפסון, מחברי הספר "לגדל בן – חייהם הרגשיים של בנים", חינוך רגשי כזה היה חסר לקין והוא התפתח למרכיב החסר בחייהם של רוב הבנים בימינו. פסיכולוגים אלה מתייחסים לחסכים הקיימים בשפה הרגשית וביכולת של בנים לזהות את רגשותיהם כדי להתמודד בצורה יעילה עם מצבי דחק, כאב וכעס.
בספרם, הם מציגים גישה ביקורתית המדגישה את הדרכים בהן החברה מכחידה בקרב נערים, בניגוד ליחסה כלפי נערות, טיפוח טווח רחב של התנהגויות רגשיות וכיצד בנים לומדים להסתיר מגיל צעיר את רגשותיהם.
אני מפחד? מה פתאום? אני גבר
לפני מספר שנים פגשתי נער בן שש עשרה בבית ספר באזור הדרום, תלמיד מגמת טבחות. פגשתי אותו חודשיים לאחר שנדקר באזור הבטן על ידי חברו בשיעור טבחות ובעקבות זאת, איבד את הכרתו למשך חמישה ימים. שאלתי אותו האם חווה פחד לאחר הדקירה ותשובתו הייתה מהירה וחדה כתער "מה פתאום פחדתי, ממה יש לי לפחד". לי היה ברור ששאלתי הבהילה אותו ועוררה בו מבוכה ובושה. תשובתו ביטאה יותר מכול את הצורך להימנע ממפגש כלשהו עם עולמו הרגשי. אותו מפגש שיתכן והיה מונע ממנו להיכנס לקרב עם נער אחר בכיתתו על כבוד. קרב שבסיומו, כאמור, נדקר.
בדרך כלל, שנות חייהם הראשונות של בנים דומות לאלה של בנות במובן של פתיחות הקשר הרגשי והיענות הדדית. עם זאת, בתהליכי הלמידה לגבריות, בנים לומדים להתבייש ברגשותיהם, לשמור אותם בעולמם הפנימי ולהתכחש להם. הסביבה המשפחתית, החברתית והתרבותית מעודדת בנים להתעלם מרגשותיהם ולהימנע מלבטאם באופן ספונטאני. תהליכים אלו מובילים לחוסר יכולת של לא מעט נערים להיות רגישים לאחר ולבטא את רגשותיהם בהתנהגות אגרסיבית. רגשות, כגון בושה, מבוכה, כאב, השפלה ועוד, לעיתים קרובות מתורגמים לכעס, זעם ורגשות נקם. זו הסיבה שהתנהגות תוקפנית ואלימה שכיחה יותר בקרב בנים ונערים. זו גם הסיבה שנערים רבים נכשלים ביכולת להיות אמפטיים לכאבם של אחרים. במחקר שבחן את הקשר בין מגדר והיכולת לבטא אמפתיה אצל בני נוער נמצא שהאוריינטציה הנשית היא זו שתורמת למידת אמפתיה גבוהה יותר מאשר האוריינטציה הגברית, עמה מזדהים רוב הבנים והנערים.
עוד נמצא שנערים לא רק מתקשים לבטא את רגשותיהם, אלא משתדלים מאוד להסתירם. מושגי הגבריות המסורתית תופשים הבעה של רגשות כביטוי בלתי גברי ובכך הם מטילים איסור על מרבית גילויי הפגיעות. על-פי הסטריאוטיפ המקובל, להיות "גבר" פירושו להיות "חזק", "לשלוט במצב". יתכן שזו הסיבה שכל כך הרבה נערים "לא רוצים לדבר על זה". זו גם הסיבה שנערים מתאבדים פי ארבעה עד פי חמישה מנערות.
מתביישים להביע כאב
לבושה תפקיד מרכזי בהימנעות מביטוי של רגשות בקרב נערים. תהליך החניכה לגבריות, מיידע את הנער לגבי איך בנים אמורים להתנהג ברוב המצבים. הקנטה שתגרום לילד בן חמש לצאת בוכה מהחדר, תעורר תגובות של הגנה עצמית אצל מתבגר כגון תוקפנות או השפלת האחר. כאשר נער חש פגוע, כואב או בעל מטען רגשי שלילי הוא יתבייש לחשוף את רגשותיו והתגובות הן לרוב התעלמות, התנהגויות מפצות או תגובות של מאבק כוח. בגלל הבושה רגשות של הזדקקות ופגיעות מוכחשים או מצומצמים למינימום, מוסתרים מאחורי תדמית של קור רוח. באחת הסדנאות לנערים שהנחתי, שיתף אותי נער שלאחר משחק כדורסל בו השתתף, כאשר קבוצתו ניצחה את הקבוצה היריבה, קפץ עליו אחד מחבריו מרוב שמחה ונתן לו מכה בבטן עד שנשימתו כמעט נעצרה. במקום להתקפל ולנסות להקל על הכאב הוא היה עסוק בלהסתיר אותו מפני חבריו. המסר שנערים קולטים הוא שאל להם להפגין התלבטויות, חוסר ביטחון, פחדים או כאב.
תפקיד ההורים – ללמד את הנערים "לדבר" את הרגש
רגשות הם החיישנים של נפשנו המאותתים לנו לגבי מצבנו הרגשי. זיהוי רגשות עבור נערים, משמעותו היכולת להבין את עולמם הפנימי ולתת לו שם. כאשר אנחנו הולכים לרופא עם כאב לא מוגדר, אנו מצפים שייתן לו שם על מנת שנוכל להתמודד באופן יעיל עם כאבנו. היכולת של נערים לבטא את רגשותיהם באופן אוטנטי עוזרת להם להתמודד ביתר יעילות עם מצבם הנפשי. ביטויי רגשות באמצעות מילים מאפשרים לנערים להיות אסרטיביים יותר בתגובתם לכאב ולהימנע מתגובות לא מעובדות של הימנעות או תוקפנות. לשם כך, עליהם ללמוד להקשיב לרגשותיהם. עזובה רגשית לא תעזור להם להיות קשובים לעצמם, להתמודד עם מצבם הנפשי ובעיקר לא תעזור להם לזהות מצב היחסים שלהם עם הסובבים ולהתמודד איתם ביעילות.
עלינו ההורים מוטל תפקיד מרכזי לעזור לבנים שלנו לחיות בשלום עם עולמם הרגשי. אין שום סיבה הגיונית שנערים יחוו בושה ואשמה בשל העובדה שהם מרגישים.
איך עושים זאת? ראשית, עלינו להימנע מכל סוג של זלזול, כאשר בנים מבטאים את רגשותיהם בצורה ישירה. לאחרונה, ביליתי עם ילדי בפארק וראיתי אב משחק עם בנו בן ה 10. בשלב מסוים הבן נפגע מהאב והחל לבכות. במקום לזכות להבנה וחמלה מאביו, הבן זכה לזלזול וניכור. בנים זקוקים לאישור מהוריהם אך בעיקר מהאבות שלהם. לעיתים קרובות אבות מתקשים להיות אמפטיים במצבים מסוג זה, בשל העובדה שגם הם לא זכו לחיבוק חם מאביהם כאשר היו זקוקים לכך.
שנית, חשוב שאנחנו ההורים נבטא את רגשותינו במילים על מנת שילדינו ילמדו לא רק שמות עצם, אלא גם שמות של רגשות. כשבני היה בן 4, במצבים בהם כעס, נהגתי לציין שאני מבין שהוא מאוכזב. במשך זמן רב לאחר מכן, כל פעם שהוא חווה רגש כלשהו, נהג לציין "אני מאוכזב", כולל כאשר הוא נהנה ממשחק. כהורים, חשוב שנבטא רפרטואר של רגשות על מנת שילדינו ילמדו לומר "אני נהנה", "אני חש סיפוק", "כואב לי" ועוד.
ולבסוף, לנו ההורים יש תפקיד לאפשר לבנינו להבין שהפעולות שהם עושים, כגון הסתגרות בחדר בשל פרידה מחברה, הימנעות מתקשורת בשל כעס כלפינו או פגיעה בחבר בשל העובדה שהוא נפגע ממנו, הינם ביטויים רגשיים, אשר במקרה הטוב אינם יעילים לפתרון הבעיה ובמקרה הגרוע יותר עלולים רק להסלים את המצב.
חשוב לעודד את ילדינו לבטא רגשות בצורה ישירה ואסרטיבית, ראשית על מנת שישחררו את תחושותיהם וימשיכו הלאה, ושנית על מנת להתמודד ביתר יעילות עם מצבם הרגשי.
אולי זה מה שהיה חסר לקין – היכולת להקשיב לרגשות הקנאה וחוסר האונים שחווה כלפי אחיו ולנסות לנהלם בצורה ישירה מבלי לפגוע בהבל.
*יאיר אפטר, מנהל מכון יסודות, בעל M.A בעבודה סוציאלית ומרצה בכיר