מאת: ד"ר טליה אתגר
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 17
ההתבגרות המהירה של ילדינו לצד החינוך הליברלי שמאפיין את תקפותנו הופכים את נושא המין והמיניות בקרב הורים ואנשי מקצוע, למבלבל ומביך, הרבה יותר מפעם. מצד אחד, דברים שבעבר היו אסורים, היום הם בגדר מותר, סקרנות היא דבר בריא והילדים "בסך הכל משחקים", ומצד שני, ישנן התנהגויות בלתי הולמות, אשר עשויות לפגוע, להשפיל ולסכן אחרים. איך מזהים מקרים לא נורמטיביים וכיצד נכון להגיב?
טום בן ה-5 חזר הביתה מהגן וסיפר לאמו בהתרגשות, כי היום הוא היה "הרופא" ונירית הייתה "החולה", והוסיף כי כיף להיות רופא ולא רק חולה. לשאלתה של האם "ומה היתה המחלה של נירית?" השיב "הרופא הצעיר": "היה לה כואב בפיפי, כי יש לה כפתור בפיפי."
– "ומה עשית?"
– "בדקתי אותה ונתתי לה תרופה ויותר לא כואב לה".
האם זו התנהגות נורמלית? האם מדובר במשחק ילדים תמים או ברמז לחריגה מהנורמה?
לאחרונה, אנו עדים לדיווחים רבים יותר של אלימות מצד ילדים וצופים בחלחלה במקרים חדשים של אלימות קיצונית שלא היו פעם – ילדים רוצחים! אמצעי התקשורת מדווחים כמעט מדי יום על מעשי אלימות, התעללות מינית ואונס, והמומחים טוענים שזהו רק קצה הקרחון.
הורים ואנשי מקצוע עדים למקרים שבהם ילדים מתנשקים, מראים זה לזה את איברי המין שלהם, "נתפסים" במשחקי רופא וחולה ועוד.
לעיתים, ילדי הגן והכיתות הנמוכות של בתי הספר באים הביתה ומספרים על מעשים והתנהגויות שלא מדווחים על ידי הגננות והמורות.
האם מדובר ב"דמיון של ילד קטן", או האם, חס וחלילה, כל מה שתיאר הילד הוא נכון? בני נוער – מכל שכבות האוכלוסייה ומכל רחבי הארץ – מתארים מקרים של אלימות פיסית, איומים בלתי פוסקים, שימוש בסכינים, מקרים של סחיטה ועוד.
האם יש בכלל מצב נורמטיבי או שהיום "הכל מותר?" האם הגישה ש"ילדים הם ילדים", "עם הגיל זה יעבור" ו"בסך הכל מדובר ב"סקרנות" נכונה, ואם כן, באילו מקרים היא נכונה?
הורים ואנשי מקצוע רבים מרגישים מבוכה, בלבול, כעס וחוסר אונים. כיצד הם צריכים להגיב? האם הם יודעים כיצד להגיב? האם ברור להם מתי "זה בסדר", ומתי צריך לפנות לעזרה? האם הם יודעים למי לפנות? לעיתים, ברור להורה שמדובר בהתנהגויות חריגות, אבל אין תגובה או דיווח מהמסגרת החינוכית. מה צריך ההורה לעשות במקרה כזה? האם זוהי הנורמה או שקיים "קשר שתיקה"? מה נכון ומה מיתוס בנוגע למיניות של ילדים ובני נוער?
אפשר לכבד ולהגביל בו זמנית
ובכן, העולם משתנה. הנורמות, דרכי החינוך ונושאים שהיו בעבר בגדר טאבו, אינם כאלה היום. אם זה טוב או לא, הזמן ילמד אותנו, אולם האם זו הסיבה לעלייה במקרים של התנהגות מינית לא הולמת, או לבלבול ומבוכה בקרב המבוגרים? היכן ניתן למצוא קריטריונים שיבהירו מה נכון ומה לא? מהו הגבול הנכון והטבעי בין הדורות, ומתי מדובר בהתנהגות שהיא סטייה מהנורמה?
היכן עובר הגבול בין חברה ליברלית לחברה מתירנית? היכן עובר הגבול בין מתן כבוד לילד או לנער – לעמדותיהם, למחשבותיהם ולרגשותיהם – לבין החינוך ושימת הגבולות? עד כמה ומתי יש להתחשב בגישה ש"כולם עושים ככה" (לדוגמא, "כולם חוזרים מאוחר בלילה") ולא לנתק את הילד מסביבתו החברתית, והיכן יש לשים את הגבולות?
שני עקרונות מרכזיים יכולים לסייע בהתלבטויות האלה:
א. הזכות לכבוד והחובה לכבד.
ב. אין לאף אחד זכות ואין שום תירוץ לפגיעה בזולת.
בנוגע לחינוך מיני של ילדים בני 12 ומטה, לפניכם ארבעה "כללי זהב" פשוטים שיאפשרו לכם להבהיר בפני ילדיכם בצורה ברורה את המותר והאסור (מתוך – Bonner, Walker & Berliner, 1991 ):
1.זה בסדר לגעת באיבריך האינטימיים כשאתה לבד.
2. זה לא בסדר להראות ולגעת באיברים אינטימיים של אנשים אחרים.
3. זה לא בסדר שאחרים ייגעו באיבריך האינטימיים.
4. זה לא בסדר להראות את איבריך האינטימיים לאחרים.
בעת חשיפה של מקרים הקשורים במין באמצעי התקשורת, מתעוררים בקרב הורים רגשות חרדה, מבוכה, בלבול ותהיות "האם זה יכול לקרות גם אצלי?", או לחילופין "אצלי זה אף פעם לא יקרה..", רגשות אלו גוררים בדרך כלל חוסר תגובה.
מנסיוננו, הורים ואנשי מקצוע מגלים שתי תגובות בלתי הולמות:
האחת, הכחשה, ביטול או תגובה מינורית מאוד במקרים שבהם ילדים מעורבים במשחק מיני תוקפני ומזיק. התעלמות מהתנהגויות אגרסיביות ופוגעות מובילה לשתי תוצאות מידיות: הקורבן מושפע לרעה; התנהגויות התוקף עלולות להמשיך ואף להסלים.
השנייה, תגובות מוגזמות, הכוללות השפלה ועונשים במקרים בהם ילדים מעורבים במשחקים ספונטניים שהולמים את גילם.
הורה שמגלה שבנו או בתו היו מעורבים בהתנהגות מינית בלתי הולמת עובר משבר, שבמהלכו הוא מתנסה במגוון רגשות המגיעים לעוצמות חזקות וקשורים לעצמו, לילד, למשפחה ולמערכת השירותים הסוציאלים, החינוכיים והמשפטיים. חלק מההורים חשים מבוכה, אשמה, כשלון בחינוך וכעס כלפי הילדים, כלפי עצמם וכלפי המערכות המטפלות. קשה לדרוש מהם תגובות שקולות והולמות, אולם עליהם לזכור כי תגובות לא הולמות כלפי הילדים עלולות להסלים את המשבר.
במהלך הטיפול בקטינים, המערכות המטפלות חייבות להתייחס גם לקושי של ההורים: להעניק להם תמיכה, להדריך אותם כיצד לנהוג, ולהפוך אותם לשותפים בתהליך החינוך והטיפול. כמו כן, ייטב אם ההורים ייתעצו עם גורמים מקצועים לגבי הילד ולגבי המחשבות והרגשות המלווים אותם.
טיפול בהתנהגות מינית כבר מגיל הגן
עמותת עלם (עמותה לנוער במצבי סיכון) עוסקת בתחום זה כ- 20 שנה. העמותה מאבחנת ומטפלת בכל הקטינים בכל המסגרות, הן בילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית (12 ) והן בבני נוער מעל גיל האחריות הפלילית שלא הוגשה נגדם תלונה. העמותה מפעילה קבוצות טיפוליות של שרות המבחן לנוער ורשות חסות הנוער, וכן מפעילה פרויקט מיוחד בכלא "אופק" – הכלא היחיד לנוער במדינת ישראל, בשיתוף עם שרות בתי הסוהר.
עלם היתה והינה חלוץ ההולך לפני המחנה ביוזמות ובהפניית משאבים למחקר, בעבודה בתחומים רבים וחדשים הקשורים לנושא, בין השאר: הערכת הסיכון והצרכים, ההבדל בין טיפול בקהילה וטיפול במסגרות סגורות, בנות תוקפות מינית, המטפל,הרגישות הרב תרבותית ומשמעותה בתחום, הפניית הזרקור לגבי ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית (החל מגיל הגן), להם התנהגויות מיניות הפוגעות באחרים ועוד.
ניתן לפנות לקו החם של העמותה באופן דיסקרטי ואנונימי כדי להתייעץ. אין חובה להזדהות!!
בטלפון: 03-6477898 או במייל: kavham.min@elem.org.il
*ד"ר טליה אתגר, מנהלת המרכז למניעה וטיפול באלימות מינית בקרב ילדים ובני נוער, עמותת עלם