מאת: ד"ר נלי שטיין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 18
דמותו של האב בחיי בתו הינה נושא נעדר – יחסית – למול השיח המדובר רבות בנושא אמהות ובנות. שיחות רבות עם נשים בגילאים שונים מעלות את דמותו של האב כמשמעותית לגידולן ולהתפתחותן הנפשית – בין אם היה קיים בפועל ובין אם היה מרוחק פיזית. משיחות אלה עולה שבהקשר של מיניותן ותפיסתן כ"נשיות" הופכת הדמות הגברית המופנמת לסוג של "סרגל" או רף השוואה, על-פיה הן נהגו למדוד את עצמן ביחס לסוגיות של אטרקטיביות, ערך עצמי ויכולת ליהנות מהגוף
ונתחיל בתאוריה…
התפיסה הפרוידיאנית מעלה את הקונפליקט האדיפלי כחלק מהתפתחות וגדילה וממקדת אותו בגילאי 4-5 לערך. בשלבים אלה כמהה הבת להכיר את אבא שפעמים רבות הינו עדיין מרוחק כל כך (אבא "בעבודה"). האהבה לאב טוענת צ'ודורו (1971) מבוססת על אידיאליזציה שלו היות שהבת אינה מכירה אותו מקרוב. הכמיהה כלפיו צומחת על בסיס ההכרה ב"חסר הפין", והרצון בקרבה אליו הינו ביטוי למשאלת לב לא מודעת לפצות – ולו בקצת – על אותו חסר פאלי. חסר זה מתורגם בשפות טיפוליות אחרות לחוויה תודעתית ונפשית, הנקשרת לתהליכי מגדר, של "שוליות חברתית" (רפופורט, 1993). תיאוריות נוספות, שהתרחקו מהתפיסה הפרוידיאנית הצרה, מדגישות דווקא את הכוח האימהי – ללדת, להיות בעלת כוח פוריות (קארן הורני,1939) ושהרצון בקרבה לאב אינו רק משום שהוא בעל פאלוס (איבר המין הזכרי), אלא בעל יכולת להתמודד עם הכוח הנשי. בכל מקרה נראה שעדין המשמעויות הנפשיות והחברתיות של איבר המין הזכרי נקשרות לעצמאות ולאינדיבידואציה (בנג'מין, 2005). מיטיב להביע זאת שיר הילדים הידוע "לאבא שלי יש סולם". שיר בו יש ביטוי לציפיות מאבא שיהיה גבוה, חזק ובעל "סולם עד השמיים" ויוכל לעשות הכול…
איך משפיעות הציפיות השונות של אבות מבנותיהם?
הכמיהה לקרבה לאב ומשמעות האינטראקציה עמו מובאת להלן במספר דוגמאות. בקבוצות נשים ואף בטיפולים פרטניים מעלות הנשים דמויות גבריות של אבות שהפכו למשמעותיות ביחס לתפיסתן את עצמן כנשים, למיניותן וכמובן גם ביחס לבחירות בני הזוג שלהן. גלית (33) מעלה דמות אבהית של אב כועס, מוקף אנשים ונשים, מרוחק רגשית. אב סמכותי שהטיל טרור רגשי ופיזי על אשתו – בעיקר – וצפה בגידול ילדיו מרחוק, עד לרגע בו הגיעה לבגרות מינית ראשונה – קבלת הווסת. מרגע זה הוא התקרב ונהיה מעורב. היא התחילה לשמוע ממנו אזהרות שונות ביחס לשמירת בתוליה, לקשר עם גברים ובעיקר להבנה שגברים רוצים "רק דבר אחד" מנשים. כל תזוזה מהנחיות אלה פירושה שהיא עצמה זונה, מילה שחזרה ונשתנה בשיחות עמה. גלית מתקשה עד היום ליהנות מיחסי מין ולהגיע לאורגזמה. היו לה בני זוג שונים, אך עם כולם (כמעט) חזר ונשנה דפוס של גבר שמאכזב, לעתים מכה, לא אמין.
ענת (58) מעלה דמות של אב שונה, סמכותי אך אינו מכה, ומגדיר בפירוש את ציפיותיו מבנותיו. ציפייה שהן יתחתנו, וכמה שיותר מהר, ושיהיו נשים "טובות" ואימהות למופת. גם אביה של ענת בדומה לאביה של גלית, הציג לה במשך שנות ההתבגרות שלה, בהן היא ניסתה מעט להתמרד, שזהו מסלול החיים הנורמטיבי והרצוי – מסלול בו אין מקום לתשוקות ולסערות רגש. כך נכון לעשות, ללכת בתלם הפטריאכלי המוכר, ואת ההתנהלות הצייתנית להסב אל מול "בעלה", הגבר החדש בחייה.
כיום, לאחר כ-40 שנות נישואין, ענת הינה אישה כועסת ומאוד מתוסכלת. היא כועסת על הוריה, ובמיוחד על אביה, על המישטור הרגשי הזה שהחליש אותה והפך אותה לאישה התלויה בבן זוגה כספית ורגשית. יש לציין שהאם צידדה באב וחיזקה את עמדותיו ובכך החלישה כמובן את בתה.
למול סיפורים מוכרים על משטור וציות עד דיכוי הרי שסיפורה של עליא (42) בת למגזר הערבי-נוצרי דווקא שונה. היא ילידת הארץ וחיה בצפון. עליא גדלה במשפחה בה אביה עודד אותה תמיד ללמוד ולהתפתח. הוא ראה בה שוות זכויות לאחיה, וממנו היא למדה שמותר לה לרצות, לחלום ואף להשיג את חלומותיה. עליא יצרה מעט קשרים רומנטיים עם בחורים בתקופת גיל ההתבגרות שלה, מאוד בזהירות ולא ממש פעילים מבחינה מינית. אביה ידע על כך והעלים עין. היא ידעה שבחברה בה היא חיה היא דומה לפרפר שאם יתקרב מדי לאור הוא עלול להישרף. מה שנתן לה את האומץ לרפרף ולבדוק הייתה דמותו של אביה והמסרים שקבלה ממנו. דמות שמעודדת עצמאות, בחירה אישית ויכולת לסמוך על עצמה. במשך הזמן, ולא בגיל צעיר במיוחד, היא נישאה לאברהים שבדומה לאביה מקבל את נפשה העצמאית והחופשייה.
הדוגמא האחרונה שברצוני להביא היא של דנה (38) אשר לא הכירה כלל את אביה. הוא נהרג באחת ממלחמות ישראל. אולם במשך השנים ספרה לה אמה רבות עליו, הסתכלה איתה ביחד בתמונות והאדירה את האומץ שלו ואת יכולתו להנהיג אנשים אחרים. דמותו של אבא הפכה למשמעותית ולסמל של יכולת פעולה ובחירה. פעמים רבות היא חושבת כיצד היה מגיב אם היו נפגשים, האם היה מרוצה ממנה ומאיך שבחרה לנהל את חייה. תגובות אפשריות של שביעות הרצון או אי הסכמה הופכות לסוג של עמוד תווך תודעתי המעצב את חייה. דנה נשואה כיום ליואב ולהם שתי בנות. היא מתמודדת עם חרדות נטישה ופחד שהחיים ישתנו באחת, כפי שקרה לאמה, אך משתדלת שאלה לא ינווטו לגמרי את חייה. מבחינה מינית וזוגית חשה דנה חוסר ביטחון מסוים, הנובע מהמפגש בין הדמות הגברית האייקונית של המת עליה גדלה לבין דמותו של יואב החי, הממשי.
תפיסת דמות האב כמודל לתפיסת העצמי כאישה
אלה היו רק ארבע דוגמאות שהצגתי לכם מתוך שלל סיפורים אישיים וחוויות של נשים רבות. אך נראה שמסיפורי מקרה קצרים אלה עולה כי האב החי, כמו גם האב המת, הינן דמויות בעלות חשיבות בעיצוב חייהן הנפשיים של נערות ונשים.
אביה של גלית ראה בה מגיל צעיר סוג של "אובייקט מיני", שהרחיק אותו ממנה אך בה בעת "הזניק" אותו לעמדה של "שומר סף". שמירה שנעשתה בדרך כל אזהרות, איומים והפחדות. אביה של ענת נבהל מהנפש החופשייה שהתגלתה בשנות הנעורים שלה ומיהר להכניסה לתוך "משבצת" – משבצת הנישואין ההטרוסקסואליים, המשעתקת את יחסי כוח הלא שוויוניים ואינה נותנת מקום רב לצמיחה ולהתפתחות אישית.
במקביל, עליא השייכת למגזר הערבי זכתה באב המעודד את הזדהותה עמו ואינו מאוים מכך. אביה של עליא גדל בסביבה פטריאכלית אך משכילה, עם ניצני שוויון ועם תחילתה של הכרה בזכותן של נשים. כמו כן, במשפחתו היו מספר נשים חזקות, שגידלו אותו והחדירו בו את ההכרה ביחס לכוחן של נשים. את בתו הוא בחר לגדל כפי שהוא מגדל את בניו, וכך קורה שלמרות הקשר ההדוק שלה עם אמה מהווה ההכרה של אביה בה ובכוחה "עמוד שדרה" משמעותי מבחינה נפשית.
ולבסוף, דנה, שלא הכירה את אביה פנים אל פנים, וקבלה דרך אמה דימוי של דמות גברית העונה על כל הייצוגיים הגבריים ההגמונים: עצמאית, מנהיגה, חזקה. דרך סיפוריה של האם היא נאלצה בעזרת דמיונה לבנות תפיסה של ייצוג גברי נשאף, תוך שהיא מזדהה עם ייצוג זה ואף משליכה עליו את ציפיותיה מעצמה. המפגש עם בן זוג ממשי יוצר השוואות מתמידות במוחה, דיאלוג פנימי שוטף לגבי הגבריות המדומיינת למול הגבר בשר ודם שעמו בחרה לחיות.
ילדות קטנות מגלות את המציאות המגדרית שמסביבן דרך יחסיהן עם אימותיהן אך לדמותו של האב משמעות רבה ככל שהן מתבגרות. לטענת בנג'מין (2005) גם אם היה אב קרוב וחם רגשית הרי שהן לומדות שתשוקה ויכולת פעולה מאיימות על סביבתן וזו מדגישה – בעיקר – את דמיונן לאימא. בה בעת, דמותו של האב מהווה – עדיין – סוג של "מצפן" הנותן כוח או מחליש, מכוון לעצמאות או לחיים של תלות בגברים שמסביבן.
בעקבות זאת, טוענת בנג'מין (2005), נראה שהחלוקה המגדרית של תפקידי אם ואב פוגעת בבנות ובעיקר בתשוקתן וביכולת הפעולה שלהן. ברמה הדינמית רבות מהן מקבלות מהאב תגובות לעתים מסויגות ולעתים מרחיקות, תגובות המדגישות את השונות בין הבת לבינו. הדגשת המרחק, בעיקר בגיל ההתבגרות, אז באה לידי ביטוי מיניותה של הבת ועולה החשש הגברי מפני סכנת גילוי עריות. כך למשל נמצא אבות רבים שמפסיקים לחבק את בתם המתבגרת, ולעתים אף מהססים להישיר אליה מבט. תהליכים אלה מרחיקים את הבת מאביה, והיא נדחפת חזרה לזרועות האם. ללא הגנה מפני כוחה של האם וללא תמיכה ומערכת יחסים חלופית עם האב מוותרות הבנות על זכותן להשתוקק – בכלל ומבחינה מינית.
לסיכום, אומר שהדרכים בהן האב מגיב לצמיחתן של בנותיו להיות נערות ונשים מיניות היא בעלת משמעות רבה על האופן בו הן יתפסו את עצמן ואת הזכות לבחור לחיות חיים של יכולת פעולה.
לאורה של תובנה זו צריכה דמות האב לקבל התייחסות ולהיכלל באופן פעיל יותר בשיחים מקצועיים ובין-אישיים שונים, כמו השיח העוסק בהורות, בקשרים עם בני זוג ומיניות. במיוחד חשוב השיח על יחסי אבות ובנות בגיל ההתבגרות, לאור שינויים גופניים (מיניים ופיזיולוגיים) ונפשיים שעוברת הנערה. בה בעת, יש לעודד צמיחתה של אוירה משפחתית המאפשרת התרחקות של התפקודים ההוריים ממיקומי זהות הגמוניים, ובכך יינתן גם לבנות מרחב פתוח וחופשי יותר לצמיחה אישית אותנטית.
*ד"ר נלי שטיין, מטפלת זוגית, משפחתית ומינית, מנחת קבוצות בנושא מיניות. יועצת מקצועית, האגודה לתכנון המשפחה