מאת: קרן סרוסי
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 18

לפי סקר שנערך על ידי הוועד למלחמה באיידס בשיתוף עם מכון המחקר "מותגים" בחודש נובמבר 2011, פחות ממחצית מהישראלים – רק כ – 47.2% קיימו אי פעם או מתכוונים לקיים שיחה עם ילדיהם לגבי התנהגות מינית אחראית. ומה קורה במוסדות החינוך? כ – 50% מבתי הספר בארץ, בשנת 2010, לא עסקו בתכנים אלו בשל מבוכת המורים, בשל עומס מערכתי ובשל ריבוי משימות. אם לא מדברים איתם על זה, איך נהיה בטוחים שהילדים שלנו לוקחים אחריות על בריאותם?

מי מכם ששומע את המילה איידס לא מתעוררת בו חרדה, רתיעה, או אולי חנק בגרון? זה לא סוד שאיידס זו מחלה מפחידה. זה גם לא סוד, שרובנו לא עוצרים לרגע אחד לחשוב ממה אנחנו כל כך מפחדים.

מביך לדבר על סקס

רבים מאיתנו תופסים את השיח על מין ומיניות כמעורר תחושות של מבוכה ולעיתים אף בושה. הסיבות למבוכה מגוונות וכוללות, בין היתר, תפיסות מגדריות, שמרנות, דת, תרבות, חוסר ידע, חשש מאינטימיות ועוד.

אותה "גברת מבוכה", מתיישבת על תפיסות חברתיות, הגורמות לנו לעיתים לחוש כאילו עשינו משהו לא בסדר כאשר דיברנו על מין לא בחדרי חדרים. עם זאת, בשני העשורים האחרונים,בעידן המחשבים, האינטרנט והצפת המידע, ילדינו נחשפים במידה רבה למסרים בעלי תוכן מיני, דבר הגורם להם לעסוק במיניות ביתר שאת, הן בצפייה הן בדיבור והן במעשה.

לאור האמור, קיימת חשיבות לדיאלוג בנושא מיניות והתנהגות מינית נכונה ואחראית עם ילדינו – על אף הבלבול שנוצר סביב היכולת שלנו לנהל שיח כזה. מצד אחד, "גברת מבוכה" ומאידך הרצון לחנך, להסביר ולספק יידע נכון. בלבול זה מורכב יותר במציאות טכנולוגית, בה ילדינו נחשפים גם לתכנים מגוונים (חלקם ראויים ואחרים ממש לא), בתזמון היכול להיות בעייתי עבורם.

עדיף שההורים יסבירו ולא 'מר' גוגל

מניעת הדבקות במחלה קשורה בעיקר ביכולת של כולנו לנהל חיי מין בריאים ואחראיים המבוססים על ידע ולקיחת אחריות. יכולת זו של ילדינו, סביר שתהיה מושפעת הן מההתנהלות שלנו כהורים והן מהמסרים שאנו מעבירים לילדנו. לא ניתן להפריד את מחלת האיידס ממיניות.

הורים רבים אינם מדברים על איידס או מיניות ואלו שכן, נתקלים בשאלות על מיניות שלא בהכרח קשורות לנושא כגון: זהות מינית, זוגיות, תפיסות התפקידים של הגבר והאישה, אנטומיה, הפעם הראשונה, היריונות לא רצויים, אוננות, גבולות ביחסים ועוד. הורים רבים לא מוכנים להתמודד עם אותן שאלות, חלקם אף לא יודעים מהי התשובה הנכונה והדבר מקשה עליהם אף יותר. בנוסף, הורים רבים מציינים כי איתם אף אחד לא דיבר בילדותם, ובכל זאת הם יודעים את כל מה שעליהם לדעת בנושא – האמנם?

ניתן אם כן להניח, שילדים רבים לומדים על מיניות ואיידס דרך חשיפה למידע שגוי, הכולל בין היתר סרטים פורנוגרפיים הנצפים באינטרנט. אכן, הקלדת צמד המילים סקס ואיידס ב google, תוביל אתכם למחוזות מפתיעים.

בשל החשיפה של ילדינו למידע לא אמין חשוב שאנו ההורים נייצר מרחב לימודי, חינוכי, בעל גבולות ברורים, שבו נוכל להיות יד מכוונת המצמצמת ככל האפשר את הפער בידע, ועושה בו שימוש מושכל, במטרה לאפשר צמיחה והתפתחות תקינה במקום הפחדה, רתיעה מבוכה או כללי זהירות מבולבלים.

על מנת לעזור לילדינו להימנע מהידבקות במחלות מין, חשוב שאנו ההורים:

  • נלמד על הנושא דרך מקורות מהימנים לרבות: ספרים, אנשי מקצוע ואתרים מוכרים ומומלצים.
  • נדבר בפתיחות כאשר עולה שאלה רלוונטית, למרות המבוכה.
  • לא נתבייש להגיד שאנחנו לא יודעים ונבדוק ביחד עם הילד את התשובה.
  • נסביר שקונדום הוא אמצעי המניעה היחידי אשר יכול למנוע הדבקה באיידס (או מחלות מין אחרות) ולכן, אם אין קונדום, לא מקיימים יחסי מין. חשוב שילדינו יבינו שאנשים לא מגיעים עם "קורות חיים מיניים" למיטה. במידה ומדובר במערכת יחסים רצינית, יש לקיים יחסי מין, אך ורק עם קונדום במשך שבעה שבועות. לאחר מכן, יש לבצע בדיקת איידס, במידה ויצאה שלילית, ניתן להוריד את הקונדום ולעבור להשתמש באמצעי מניעה אחרים, במידת הצורך.
  • נעביר מסר ברור, שלקיחת האחריות על גופנו ועל התנהגותנו בעת קיום יחסי מין, מוטלת על שני הצדדים. הדבר תקף גם על דאגה לקונדום.
  • נעביר מסר ש"שכולנו נשאים פוטנציאליים", ולכן, קיום יחסי מין ללא קונדום עם ריבוי פרטנרים מעלה משמעותית את הסיכוי להידבק במחלות מין ואיידס.
  • לבני נוער שפעילים מינית, חשוב שנעביר מסר ברור, כי אין לזלזל בכל מה שקשור למחלות המין האחרות ובמידת הצורך, להיבדק אצל רופא עור. רבים עושים בדיקת איידס, אך לא חושבים להיבדק גם לגבי מחלות מין נוספות.
  • נתייחס ליחסי מין כחלק בלתי נפרד מהחיים. עם זאת, חשוב להסביר לילדים על מורכבותו של הרגע בו מקיימים יחסי מין בכלל ועל הפעם הראשונה בפרט. רגע זה מעגן בתוכו רגשות מעורבים כגון מבוכה, פחד, התרגשות, מתן חשיבות רבה לאיך הצד השני תופס/ רואה אותי, יצר מיני שעלול להיות במינונים גבוהים, הכחשה ועוד.
  • הכחשת היכולת להדבק באיידס והפחד ממנה הם הצדדים של אותו המטבע. כל אלו עלולים להשפיע על יכולתנו להשתמש בקונדום. כמו כן, משפטים כמו: "לי זה לא יקרה" או "מה כבר יכול לקרות – יהיה בסדר" אינם מונעים הידבקות. יש ללמד את הילדים להכיר את הרגע המורכב הזה, לפני התנסותם המינית הראשונה.
  • חשוב שנעביר את המסר, כי למרות שאיידס הפכה להיות מחלה כרונית שחיים איתה – לא קיימת יכולת לרפא אדם שנדבק בנגיף ה – HIV.
  • נהיה מודעים למילים בהן אנחנו משתמשים כדי לתאר את מחלת האיידס. למשל, מילים כגון: מצורע, נגוע, דם מזוהם, מוות וכיוצא באלה, מקבעות שמועות זדוניות, מעידות על בורות, ויוצרות תחושה קשה בקרב נשאי המחלה.

אז מה חשוב שאנו ההורים נדע על איידס?

1. הפחד מהמחלה

מחלות ומגפות ליוו את ההיסטוריה האנושית מאז ומתמיד, אך מגפת האיידס מייצרת עד היום משבר כלל עולמי, בעל השלכות מרחיקות לכת בתחומי חיים רבים: חברתי, כלכלי, משפטי ורפואי. בתחילת שנות השמונים התגלתה ונתפסה כמחלה סופנית שהביאה עימה רתיעה, פחד וסטיגמות קשות. עם הזמן, הפכה המחלה להיות כרונית, בעלת טיפול תרופתי. כמו כן, המחלה נקשרה ישירות לבני הקהילה הגאה ובמהרה הפכה לשמם הנרדף, דבר היצר נזק תדמיתי קשה עבורם. בחלוף הזמן, ברור היה שנגיף ה – HIV פוגע ללא הבחנה בדת, גזע או מין, אך הנזק התדמיתי הפך כמעט לבלתי הפיך והתחושות והשמועות לא נפסקו מעולם. ההתייחסות כיום לאיידס חמורה יותר, ביחס למחלות אחרות. המחלה מזוהה עם קבוצות סיכון ואנשים רבים מבצעים בראשם זיהוי היסטורי וישיר של המחלה עם מוות.

2. לאיידס אין פנים

איידס, ( Acquired Immune Deficiency Syndrome )או בעברית תסמונת הכשל החיסוני הנרכש, מתייחסת לאוסף סימנים קליניים, שאינם נראים לעין, ומעידים על כשל במערכת החיסונית. כלומר, ירידה הדרגתית במספר תאי הדם הלבנים (T4) ומנגד, עלייה משמעותית במספר נגיפי ה – HIV(Human Immunodeficiency Virus ) בדם. נהוג לחשוב כי איידס "מתפרץ" בגופנו, אך בפועל, כאשר העומס הנגיפי בדם גבוה מאד, תקרוס מערכת החיסון ואז גופנו יהיה חשוף למחלות שונות ללא יכולת מספקת להגן על עצמו. חשוב להבין שלא ניתן לזהות אדם שחי עם איידס, כי "הסימנים" היחידים המעידים על מחלתו נמצאים בתוך גופו.

מעל ל – 60% מהאנשים הנדבקים ב-HIV סובלים מסימפטומים שונים כשבועיים עד חודש וחצי ממועד ההדבקה. בין הסימפטומים האפשריים: חום, עייפות וחולשה, איבוד תאבון וירידה במשקל, פריחה, כאבי גרון, נפיחות בבלוטות הלימפה, כאבי ראש, כאבי בטן, הקאות, שלשולים. סימפטומים אלו אינם מיוחדים ל-HIV ויכולים לאפיין מחלות שונות ורבות ששכיחותן גבוהה בהרבה (כמו שפעת), ולכן קשה על סמך סימפטומים אלו לחשוד בהדבקה ב-HIV. הסימפטומים חולפים מעצמם לרוב תוך שבועיים עד חודש, אך יכולים גם להימשך מספר חודשים. הדרך היחידה לגלות הדבקות בנגיף ה – HIV היא בדיקת דם המגלה נוגדנים שהגוף מייצר כנגד הנגיף.

HIV הוא נגיף העובר אך ורק בין בני אדם. אדם הנושא את נגיף ה-HIV הוא לא בהכרח חולה איידס, ובכל זאת, רבים מנשאי האיידס אינם חושפים את היותם נשאים, משום שהמחלה מקושרת עם רגשות אשם, תחושות בושה ופחד מתגובת הסביבה.

3. כיצד נדבקים?

הדבקה באיידס אפשרית כאשר מתקיים מגע ישיר וחיכוך באחד מנוזלי הגוף של אדם שחיי עם איידס הכוללים: דם, נוזל זרע כולל נוזל טרום שפיכה ( pre-cum), הפרשות נרתיק וחלב אם אשר באים במגע עם אחת מהרקמות הספוגיות בגוף האדם: עיניים, תעלות האף, חלל הפה, קצה הפין (העטרה), נרתיק או פי הטבעת.

במילים פשוטות יותר, איידס עובר בקיום יחסי מין וגינליים ואנאליים שאינם מוגנים באמצעות קונדום, או במגע ישיר וחיכוך של כמות דם עם רקמות עדינות או ישירות למחזור הדם. כמו כן, נגיף ה- HIV מתחמצן ומת באוויר ולכן שימוש משותף בסכיני גילוח, מברשת שיניים וכדומה שהנם, מגעים מתווכים ולא ישירים, אינם מדבקים. לגבי מין אוראלי – מדובר באקט שמערב אוויר ולכן סיכויי ההדבקה נמוכים ביותר לצד שנותן מין אוראלי; הצד שמקבל מין אוראלי לא מצוי כלל בסיכון, מאחר והוא מגיע במגע עם רוק ורוק אינו נוזל גוף מדבק.

תקשורת טובה כוללת שיח גם על דברים מביכים

לנו, כהורים, יש בחירה! אנחנו יכולים להיות שותפים ביצירת שינוי באמצעות דיאלוג פתוח בגובה העיניים עם ילדינו בנושאים הקשורים למין והתנהגות מינית נכונה ואחראית. במידה ואתם חשים שאתם מתקשים לדבר בחופשיות ובפתיחות עם ילדיכם על כל מה שקשור באיידס ובמיניות, מומלץ לבדוק עם בן/בת הזוג, האם הוא יהיה מוכן לעשות זאת ובמקביל קיימת תמיד האפשרות של קבלת הדרכה הורית אצל אנשי מקצוע המוסמכים לכך.

היכולת לעשות שינוי בנושא מורכב כל כך טמונה ברצון של כל אחד מאיתנו להתבונן אל עצמו ולהעביר בצורה פתוחה מסר ברור, מהימן, המבוסס על מידע עדכני ועל עובדות.

בהצלחה!

*קרן סרוסי, מנחה במכון יסודות, מטפלת קלינית בהבעה וביצירה