מאת: ד"ר ארנון אידלשטיין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 19
איזו תרבות מצמיחה בני-נוער אלימים? התנהגותם האלימה של בני הנוער נובעת מחיים בצל חברה משוסעת הנמצאת במשבר ערכי. מעבר לחשיפת היתר לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים, סובלים בני-הנוער מחסך במודל ראוי לחיקוי מצד הוריהם. בני הנוער מושפעים מן האופן בו החומריות הפכה לאידיאל ולמטרה בפני עצמה בעולמם של הוריהם ומוכנים לנהוג באלימות לשם השגת מטרותיהם החומריות. ההורים מצדם מאבדים את סמכותם, אינם מציבים בפני ילדיהם גבולות ברורים ובכך מונעים מהם את היכולת לדחות סיפוקים. רק תרבות המעניקה לבני-הנוער בקרבה תחושת ביטחון וערכים של סולידריות וסובלנות תוכל למנוע את התגברות האלימות.
מה גורם לחברים לדקור זה את זה למוות בשל ויכוח או "זריקת מילה" לא ראויה? התשובה איננה נמצאת בפסיכולוגיה של היחיד, משום שהיא הופכת לתופעה חברתית, הקיימת בכל מעגלי ורבדי החברה: עולים, וותיקים, לומדים ומנותקים, בנים ובנות. התשובה נמצאת בעיקר בסביבות החברתיות והתרבותיות של בני הנוער כיום. במאמר זה אנסה לטוות את תרבות בני הנוער המצמיחה אלימות רחוב.
א. ראשית ברצוני להתייחס לתפיסה הרווחת שתקשורת ההמונים תורמת לעליה בשכיחות האלימות בחברה. הטענה לפיה הטלוויזיה, משחקי המחשב וסדרות בהן יש אלימות משפיעים על אלימות של בני נוער איננה חדשה. בכל סרט מצויר לילדים יש תוכן אלים אחת ל-3 שניות. סדרות וסרטים אלימים קיימים לאורך היממה. אולם, מרבית המחקרים הוכיחו שהמדיה לא יוצרת יש מאין. התקשורת יוצרת אמנם מידה של הקהיית אמפטיה כלפי קורבנות אך קשה להגיד שהיא מייצרת אלימות. חמור מכך, התכנית האלימה ביותר בטלוויזיה היא מהדורת החדשות! המייצגת לנוער את העולם בו אנו חיים.
ב. משבר בערכים גם הוא משפיע על התנהגות ילדינו. ריבוי השסעים בחברה, חוסר הצבת אידיאלים לנוער, תחושת קיפוח אמיתית ו/או מדומיינת וניפוץ הלכידות החברתית, יוצרות אנומיה חברתית- תחושה של חוסר שייכות לחברת המבוגרים, וחוסר הסתכלות בהם כמודל ראוי לחיקוי. ערך החומרנות הפך לאידיאל ולמטרה בפני עצמה. אידיאל זה מוצג בפני הנוער הן מצד המבוגרים (מי קנה מכונית טובה יותר), והן מצד המדיה במגוון פרסומות. "מה שיש לי קובע מי אני". ילדים דורשים לקבל אייפון מהוריהם כי לכולם יש, מותגי ביגוד, כסף ועוד. בעוד שבעבר הורים ניסו להלחם בתופעה, כיום היא מאפשרת לחלק מההורים דרך מילוט בשל חוסר תפקודם כהורים וכאקמול לרגשות אשם. הביטוי הקיצוני של ערך זה הנה התופעה של נערות המוכנות לקיים יחסי מין עם בוגרים תמורת תכשיטים וביגוד!!! לעיתים, נערים ונערות שאין להם את המותג הראוי או הכסף ל"יציאה הבאה" עלולים לחוות זלזול או לעג בשל כך, ואף עלולים לפעול בצורה אלימה להשגת המותגים ו/או "להגן על שמו הטוב". התחרות היא ללא חמלה כלפי אלה שאין להם, וזאת בניגוד לעבר. ערך נוסף שעליו גדלים ילדינו הינו. הצרכים שלי צריכים להתממש כאן ועכשיו. התרבות בה גדלים בני נוער מדגישה את העובדה שכדי להשיג משהו אין תהליך, אין מאמץ . ולכן, כל חוסר יכולת להשיג מה שרוצים, יוצר תסכול גבוה ואלימות. "נולד לרקוד", "נולד לשיר" – תכניות הריאליטי מראות שאדם הופך לכוכב בין לילה, אין שנים של השקעה והתמודדות עם תסכולים וקשיים, הכל אפשרי ומייד. לכן, כל מי שעומד בדרך ומפריע להשגת המטרה המיידית ישלם על כך: מורים, קשישים, חברים, תלמידים, שוטרים תוך כדי גיבוי ו/או עצימת עין מצד ההורים.
ג. אינדיוידואליזם: שהאינדיוידואליזם המערבי הביא לדה-פרסונליזציה ולדה-הומניזציה של האחר. סטנדאפיסטים, תכניות אירוח ואחרות, שמות ללעג את האחר לקול צחוק הקהל, והיחיד מרגיש כמה הוא יותר מהיפה או החנון. במקביל לתופעה זו, החברה מציגה בפני כולם "מדרג דם" – מי שהרג את בנו של השופט חשין נעצר עד תום ההליכים, אך באותו היום נדרס גבר בן 50 מאשדוד ע"י נהג שברח נתפס והושם עוד באותו הערב במעצר בית. עבירות שמבצעים אנשי עסקים ידועים נהנות מחיסיון פרסום,. זונה שנרצחה מעניינת כקליפת השום את התקשורת לעומת נערה ממשפחה "טובה". יש הבדל בגזרי דין של ערבים ויהודים על אותן עבירות. במקביל האינדיוידואליזם מביא להאדרת העצמי, וכל פגיעה ב"עצמי" הופכת לקריטית בעיני היחיד. מכאן שערך זה עלול להוביל לאלימות. יותר ויותר יחידים בחברה הישראלית רואים עצמם ואת רצונם במרכז מבלי להתחשב בסביבה, כי כך "שורדים" במציאות חסרת חמלה וסולידריות. בני נוער חשופים לאלימות בכבישים, לריב על חניה, לאלימות ללא מניע, לרצח מאבטחים שלא אפשרו לצעיר להיכנס למועדון ולרצח של גבר שהתחיל "עם החברה שלי": מסרים אלו משפיעים על כך שהדחף הופך להיות במרכז וערכי המוסר והסדר החברתי נדחקים לקרן רחוב.
ד. תרבות המחשב תורמת לכך שמאחורי המסך אני יכול להיות מי שאני רוצה ומה שאני רוצה. אפשר להגיד הכול והמסך סובל הכול. כמו כן "תרבות המסכים" תורמת לחסך בלמידה של כישורים חברתיים בסיסיים הכוללים בין היתר חוסר יכולת לספוג תסכולים חברתיים במשחקים, במפגשים עם החבר'ה, בדחייה מצד נערה ועוד.
ה. במשך 9 שנים סבל אזור עוטף עזה מירי קסטמים ופצמרי"ם מבלי שהדבר הפריע למישהו. המצב הביטחוני ותחושת ההפקרה וחוסר האונים משדרת את מדרג הדם ואת הצורך של אנשים לקחת את הגנתם על עצמם. תקיפת נערים ע"י אחרים וחוסר האמון במי שאמונים על שלומנו וביטחוננו, גורמת לכך שכיום יותר ויותר בני נוער מצטיידים בסכינים להגנה עצמית ומכאן, הדרך לדקירה הבאה קצרה הרבה יותר. כמו כן, הגנה עצמית הפכה גם להגנה על הכבוד העצמי ועל הסטטוס של היחיד, ולכן כל איום מצד האחר, נתפס כמצדיק חיסול כולל פגיעה באזרחים תמימים. הדבר מגביר את תחושת האזרחים שאף אחד כבר לא מוגן והפחד מפשיעה הולך וצובר תאוצה.
ו. זילות בחיי אדם כגון העונשים המקלים לנהגים שכורים, או סירוב המדינה להכיר באחריותה על מקרי הסרטן של הצוללים בקישון , משדרים מסר שחיי האדם פחות חשובים מאשר שמם הטוב של האחראים לתוצאות. המסר החברתי-תרבותי של עונשים קלים מחלחל לתודעה וגורם לחוסר הרתעה, בעיקר אצל נוער. רק 10% מעברייני הנוער זוכים להרשעה וענישה ורק 5% מעברייני הנוער יכנסו לכלא.
ז. אובדן הסמכות ההורית ושליטת תרבות הרחוב גם הם משפיעים על אלימות הרחוב של בני-נוער. "העולם שייך לצעירים"- זו לא פרסומת ולא סיסמא, זו עובדה! בחברה כיום יש היפוך של הפירמידה המשפחתית המתפקדת. ילדים מעורבים כיום בהחלטות שאינן קשורות אליהם, הם פונים להוריהם בצורה של קריאת תיגר מפורשת ולא כמרד נעורים והם בוחנים כל הזמן את גבולות ללא בושה. בעידן האנטי-אייג'ינג, במקום שילדים יראו בהוריהם דמויות לחיקוי, ההורים רוצים להצטרף לילדיהם המתבגרים ולעיתים אף מתנהגים כמוהם. לחלק מההורים אף חשוב להיראות "קולים" בעייני ילדיהם. ההורים מחפשים את ההכרה שלהם בילד במקום להיפך. בשל כך הסמכות ההורית מתערערת והופכת לדמות לא רלוונטית עבור הילד. גם המורים איבדו את סמכותם ואת הרלוונטיות שלהם עבור חלק מהילדים. לבתי הספר חדרה תרבות הרחוב ובתי הספר עומדים חסרי אונים מול תקיפות של תלמידים ומורים.
ח. רב-תרבותיות מתייחס לצורך להכיר ולתת מקום לשוני תרבותי. אולם, בפועל, יש פער בין הרצוי למצוי. בחברה הישראלית אין הכרה אמיתית בשונה. אנשים מתוייגים בהתאם למוצא, לצבע העור, ללאומיות ולשייכות פוליטית. במצב זה, מצבם של חלק מבני הנוער העולים מחבר העמים ומאתיופיה קשה במיוחד. קשיי שפה, תיוג חברתי, וקשיים בלימודים- גורמים לחלק מבני נוער אלה לנשור ולחפש את הדימוי העצמי שלהם והקבלה שלהם, בחבורות של בני נוער המצויות במצב הדומה לשלהם. ההתחברות לדומה יכולה להיות עפ"י מוצא, עפ"י היותם מתוייגים, ו/או עפ"י היותם מודרים. בכל מקרה, החבורה מאפשרת לבני נוער עולים לחוש קבלה, שוויון ורכישת סטטוס חברתי חלופי, לזה הנורמטיבי. בנוסף, חלק מבני נוער אלו מפתחים תרבות של שתייה ושימוש בסמים כבריחה ממצבי חיים קשים. כמו כן, הנוער העולה חסר פיקוח הורי במידה רבה יותר מזה הישראלי. חלק ניכר מההורים אינם שולטים בשפה, במנהגים ובתרבות הישראלית. לא פעם הילדים צריכים לשמש כמתווכים בין הוריהם לבין הממסד הישראלי, ובכך מאבדים ההורים את יכולת הפיקוח שלהם והצבת גבולות לילדיהם.
ומכאן הדרך מתרבות, חברה וסביבה שלא מאפשרת לפרט ולבני הנוער לחוש בטחון, לחזק ערכים של סובלנות, סולידריות וכבוד האדם לחזרה למצב הטבע קצר. מ "כל דה אלים גבר" או "אם אין אני לי מי לי", הדרך להתנהגות אלימה קצרה ביותר.