מאת: לרה צינמן
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 19
לרה צינמן, אמה של גנית אשר נרצחה בהיותה בת 22 בלבד, מתקוממת לנוכח ההקלות להם זוכים רוצחים קטינים בעונשיהם. רשויות האכיפה מפגינות אוזלת יד כאשר מעצרי בית אינם נאכפים והרוצחים יוצאים לחופשות מיד לאחר תחילת ריצוי מאסרם מבלי שיהיו תחת פיקוח. באופן זה, ממשיכים הרוצחים להוות סיכון ממשי לחברה ולמשפחות הנרצחים. בעוד במדינות אחרות מופקים לקחים וננקטים צעדים המחמירים בעונשם של עבריינים קטינים, בישראל לא מונהגת שיטת ענישה אפקטיבית ומרתיעה אשר ביכולתה למגר את תופעת האלימות ההולכת וגוברת בקרב קטינים והרצח הבא כבר בפתח.
אלימות בקרב בני נוער הינה תופעה עתיקת יומין. אך אם פעם היא הסתיימה בקללות ובמכות הרי שבימינו היא גולשת לרצח "סתם" בגלל מריבות שטותיות, מבט או חיוך. האלימות חדרה לכל שכבות האוכלוסייה וקוצרת חיי צעירים אשר טרם הספיקו להתחיל את חייהם.
לפרקליטות יש קושי בהגשת כתבי אישום על רצח כך שמוגשים כתבי אישום בגין הריגה והעונש הוא לרוב עונש מגוחך. רוצחים קטינים משתחררים וממשיכים בחייהם.
לחברי ארגון משפחות נרצחים ונרצחות יש נגיעה ישירה למקרי רצח על-ידי בני נוער. אך הם מתקבלים בחברה באדישות ומוטלת עליהם סטיגמה המבוססת על הנחה מוטעית שכל הצדדים נושאים באותה מידה של אחריות. אולם מישהו מסוים אוחז בסכין ומבצע דקירה קטלנית והוא בעינינו רוצח. (אשתמש במונח רצח ורוצח לא במובן המשפטי, המבדיל בין רצח להריגה).
נהוג להסביר התנהגות אלימה של בני נוער בנסיבות קשות של חייהם אך רוב הרוצחים הקטינים של התקופה האחרונה נחשבו לנורמטיביים וגדלו במשפחות ברמה סוציו-אקונומית ממוצעת.
אין ויכוח על כך שרק על-ידי הפעלת אמצעים משולבים ניתן להוריד את מפלס האלימות הרצחנית. הגורמים העיקריים הם מערכת החינוך, רשויות הרווחה ומערכת אכיפת החוק. אולם חלק מן התהליכים איטיים והחברה שלנו זקוקה לטיפול נמרץ.
אחת הדרכים למאבק באלימות היא הטלת עונשים כבדים יותר אשר ירתיעו, יבטאו גמול על לקיחת חיי אדם ובעיקר יגנו על הציבור מפני פשיעה חוזרת. לעתים מושמעת טענה שהחמרה בענישה אינה מורידה את רמת הפשיעה. אולם טענה זו נשענת על מחקרים שלא נעשו בארץ ומבוססים על סטטיסטיקה. כל אדם שנרצח הוא מאה אחוז סטטיסטיקה. שווה להציל ולו נפש אחת. מערכת אכיפת החוק אינה משדרת מסר בלתי מתפשר מה שגורם לחוסר אמון בחברה.
הגנה על הציבור מפני רוצחים ורוצחים פוטנציאליים
מעצר בית לא נאכף
בפברואר 2005 התעוררה ישראל לאחד ממעשי הרצח אשר נצרב בתודעה כרצח סתם, רצח בלתי נתפס. צחי יעקב, בחור צעיר שכל חייו לפניו, הפנה את תשומת לבו של קטין לנפילת שטר של 100 ₪ ועל כך הוא שילם בחייו.
התברר שהרוצח אמור היה להימצא במעצר בית בשל דקירה קודמת. אך מעצר הבית לא נאכף והרוצח הסתובב בקניון עם סכין בידיו. אולם במשפט עמדו לו הגנות רבות: היותו קטין, דקירה אחת והעדר תכנון. השופטים כתבו כי מדובר במעשה הריגה העומד ברף העליון של קטילת חיים שאיננה רצח "אך קרובה במהותה לרצח".
אילו הייתה מתבצעת רפורמה בחקיקה, אשר בגיבושה החלו לפני שנים רבות, על הנהגת מדרג עבירות המתה יתכן והרוצח היה נידון למאסר עולם במקום 20 שנות מאסר.
אך לא הופקו כל לקחים. גם הנאשם ברצח אורגיל מואטי במאי 2012 אמור היה להיות במעצר בית בגין דקירה קודמת.
העדר פיקוח בזמן החופשות ולאחר השחרור
היות ורוב הקטינים לא נשפטים למאסר עולם הם זכאים לצאת לחופשה הראשונה לאחר ריצוי רבע מתקופת המאסר. כלומר, מי שנשפט ל- 5 עד 8 שנים על הריגה יוצא לחופשה כמעט מיד אחרי סיום המשפט. כך, גם רוצחו של צחי יעקב החל לצאת לחופשות למרות מחאותיה של משפחת יעקב. רק התנהגותו האלימה של הרוצח עצמו גרמה להפסקה זמנית במתן החופשות.
במדינות המערב, חופשות ניתנות סמוך למועד השחרור ממאסר כמכשיר להסתגלות לחיים מחוץ לכלא. בישראל, 'פצצות מתקתקות' משוחררות ללא פיקוח ואפשרות למנוע את בריחתם וביצוע רציחות או עבירות חמורות חוזרות. דוגמאות בולטות לכך הן בריחתו לארגנטינה של אחד מרוצחי נהג המונית דרק רוט, מעשה שוד שביצעו שני הרוצחים של דרק רוט בזמן חופשתם והרצח של מעין ספיר ב-2005 ע"י קטין שיצא לחופשה ממעון נעול בו שהה לאחר שביצע מספר מעשי אלימות.
חופשות אסירים קטינים מהוות סכנה מיוחדת לציבור מפני שזהותם ותמונתם אינן ידועות לציבור.דרושה חקיקה להגנה על הציבור מפני עבריינים אשר הורשעו ברצח או הריגה אשר תכלול הערכת מסוכנות, מעקב ופיקוח בדומה לחוק הקיים לגבי עברייני מין.
העדר פיקוח בזמן החופשות ולאחר השחרור מאשפוז פסיכיאטרי
כל מה שנאמר לגבי המאסר תקף ביתר שאת גם לגבי האשפוז הפסיכיאטרי אליו מגיעים רוצחים הנמצאים בלתי כשירים לעמוד למשפט. גם הם יוצאים לחופשות ולאחר שחרור מאשפוז חוזרים ללא פיקוח למקום מגוריהם ומסכנים את חיי משפחות הקורבנות. הרוצח בן ה 17 אשר רצח את הנער רז חג'ג' בהרצליה ב-2007, אושפז במשך שלוש וחצי שנים עד שהבריא וחזר למשפט. במהלך אשפוזו נעשו ניסיונות להוציאו לחופשה אך אלו נבלמו בהתנגדותה של משפחת חג'ג'. בחופשתו, הרוצח, שכבר הפגין פרץ אלימות רצחנית בלתי צפויה, היה מסכן הן את הציבור והן את משפחתו של הקורבן. הוא זכה להתיחסות מקלה ונדון בהסדר טיעון ל-10 שנות מאסר בחופף לשנות האשפוז.
ההגנות העומדות בפני רוצחים קטינים
רוצחים קטינים זוכים ליתרונות רבים לעומת רוצחים בגירים: שמם לא מתפרסם ומשפטם מתנהל בדלתיים סגורות. ברוב המקרים על קטינים שהורשעו ברצח לא נגזר מאסר עולם. רובם המכריע של הקטינים אינו מורשע ברצח אלא בהריגה. למעשה, רבים מן הקטינים האלה קרובים מאד לגיל 18 המוגדר בחוק. לאחר שחרורם המהיר הם חוזרים להתגורר בקרבת מקום למשפחות הנרצחים ומטילים עליהן פחד תמידי.
הדוגמא להתחשבות בגיל צעיר מופיעה בגזר הדין של רוצחו של פיליפ גלר, אשר נרצח על ידי חברו ביוני 2011 בבאר שבע. השופט לוי ציין כי לנוכח אינטרס השיקום – שיקול מרכזי ביחס לקטינים – הוא לא ימצה עם הרוצח את הדין ויגזור עליו עונש מאסר מתון יחסית. לאחר מכן הפליג השופט ברטוריקה שלא תאמה את חומרת העונש: "יש להעביר מסר מרתיע לציבור על מנת שיהיה ברור לכל כי דקירה בסכין עלולה להיות קטלנית ולקפח חיים, בייחוד עת האלימות גואה ומחמירה במחוזותינו והתלהטות היצרים היא עניין של יום ביומו".
אמו של הנער הנרצח פיליפ גלר נאלצה להתמודד עם פרסומים על פיהם בנה הטיח את האבן בה החזיק בפניו של הרוצח, על אף שמדובר בפגיעה מינורית ביותר אשר לא סיכנה את חייו של הנאשם. לעומת זאת, משפחתו של הרוצח הייתה משוחררת מחשיפה ומלקיחת אחריות על בנם אשר לא ביום אחד התדרדר לרצח.
במסגרת הסדר הטיעון הושמטה מכתב האישום דקירה קודמת שהתרחשה מספר חודשים לפני הרצח ועליה פיליפ לא סיפר למשפחתו. הדבר שינה באופן מהותי את תדמיתו של הרוצח בעיניי השופט שגזר עליו 8 שנים בלבד.
מעוררת חלחלה התנהגותם של בני נוער הנוכחים בזירת רצח ולא מזעיקים מיד עזרה, כפי שקרה אחרי הרצח של פיליפ גלר. לעתים, בני נוער מסרבים להעיד למרות שעדותם חיונית להרשעתם של הרוצחים.
במקרים רבים יש שותפים פעילים או פסיביים לרצח. המסייע לרצח של רז חג'ג' יצא בעונש שקשה לקרוא לו עונש- עבודות שירות לתועלת הציבור.
מדינות אחרות מתמודדות עם תופעות דומות. לדוגמא: בבריטניה ננקטה מדיניות החמרה בענישת בני נוער מעל גיל 16. כל צעד כזה מלווה בהשקעות תקציביות גבוהות, במחקר ובבדיקת האפקטיביות של הצעדים שננקטים.
אם החברה שלנו לא תתעשת ולא תנקוט באמצעים יעילים למיגור תופעת האלימות בקרב בני נוער, המצב יחמיר. אז יגידו שוב "הכתובת היתה על הקיר".
לרה צינמן
אמא לגנית שנרצחה בשנת 1996 בגיל 22
יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות