מאת: ד"ר דניאלה שבאר – שפירא
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 19
המושג 'אלימות במשפחה' מתייחס לא רק לאלימות פיזית, אלא גם לאלימות רגשית, מילולית וכלכלית. מחקרים גילו כי מבוגרים רבים החיים במעגל האלימות על סוגיה השונים משוכנעים שילדיהם אינם מבחינים באלימותם ועל כן אינם מושפעים ממנה. אך כיום ידוע שהילדים מודעים היטב לאלימות הוריהם, גם אם הם אינם נוכחים בשעת האירוע האלים. להתבגרות בצל אלימות במשפחה יש השפעות מרחיקות לכת על תהליך גיבוש הזהות האישית והמינית של המתבגרים ועל כן על החברים, המחנכים ואנשי המקצוע להעניק להם תמיכה ולא להשאירם לבד בהתמודדותם.
מהי משמעות המושג 'אלימות במשפחה'?
בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים בתקשורת אודות אלימות במשפחה. לרוב, הדיווחים עוסקים בעוד גבר שרצח את אשתו או בעוד אב שהתעלל מינית בילדיו. בדרך-כלל, הדיווחים האלה מזעזעים ומפחידים אותנו, אך בעיקר מרחיקים אותנו מעיסוק באלימות הקיצונית פחות אך השכיחה הרבה יותר שהיא מנת חלקן של משפחות רבות מאוד בישראל, אולי גם במשפחה שלנו.
המושג 'אלימות במשפחה' כולל בתוכו סוגי אלימות רבים. האלימות המוכרת והקלה ביותר להגדרה הינה האלימות הפיזית: כאשר אב המשפחה (לרוב, אך לעיתים זו האם) מכה את האם באופן פיזי- סוטר, בועט, מושך בשיער וכדומה, ניתן לראות ולדעת כי לפנינו משפחה הסובלת מאלימות. עם זאת, לאור הניסיון הטיפולי עם משפחות במעגל האלימות ולאור עשרות רבות של מחקרים בתחום, מתברר כי קיימים גם סוגים אחרים של אלימות, קשים לא פחות ולעיתים אף יותר; אלימות מילולית המתאפיינת בהרמת קול, קללות ודיבור גס, אלימות רגשית המתבטאת בין היתר בהעלבות, השפלות, התנשאות, ביקורתיות מתמדת ואיומים מסוגים שונים ואלימות כלכלית הכוללת שליטה על הכסף, בקרה על האמצעים הכלכליים, הרס רכוש המתבטא בשבירת חפצים בבית, הטחת כלים, טריקת דלתות וכדומה, הינם סוגים שכיחים ביותר של אלימות וקיימים באחוזים ניכרים מן המשפחות.
בשל חמקמקות הגדרתם של סוגי האלימות האלו, מתקשים הגברים או הנשים הנוהגים/ות באלימות מסוג זה או אחר לזהות את עצמם כגברים/נשים אלימים/ות ולקחת אחריות על ההשלכות הפוגעניות של התנהגותם/ן זו בתוך משפחתם/ן. גם לנשים הסופגות התנהגות אלימה כזו קשה להגדירה כאלימות. למרות זאת, הנשים החיות תחת שליטה, ביקורתיות ובקרה מתמדת, חשות כי הן הולכות ומתערערות, נחלשות ומאבדות את זהותן וביטחונן העצמי.
ומי רואה מה רואים הילדים במשפחה?
מבוגרים החיים בתוך מערכת יחסים של שליטה, ביקורת ואיומים עסוקים במידה רבה בהצדקת התנהגותם או בהתגוננות מפניה. ממחקרים עולה כי מרבית המבוגרים החיים במעגל האלימות על סוגיה השונים בטוחים כי ילדיהם אינם מודעים לאלימות ואינם מבחינים בה או שומעים אותה. משום כך, המבוגרים סבורים כי לאלימות ביניהם אין כל השפעה על ילדיהם והיא אינה גורמת להם נזק. אך לאחר עשרים שנות מחקר בתחום העוסק בחשיפתם של ילדים ומתבגרים לאלימות במשפחה, מתברר כי לא זו בלבד שהילדים והמתבגרים שומעים ורואים את האלימות בין ההורים, אלא הם מודעים לקיומה ומעניקים לה משמעות גם אם אינם נוכחים כלל בבית בשעת התרחשות האירועים האלימים. זאת ועוד: ממחקרים עולה כי האלימות הפיזית (הקלה לזיהוי ולהגדרה) היא רק חלק מחווייתם של הקטינים החשופים לאלימות וכי הם מושפעים וניזוקים גם מן החיים בצל אלימות שאינה פיזית ומתבטאת באלימות מילולית, רגשית, כלכלית ומינית של האב כלפי האם. למעשה, היום יותר מתמיד, ברור כי עצם קיומן של התנהגויות אלימות במשפחה מצד דמות מטפלת אחת כלפי דמות מטפלת אחרת, גם אם הילדים לא רואים ולא שומעים אותן, ידוע לילדים, מורגש על-ידם ומשפיע עליהם עמוקות.
בשנים האחרונות מתחילה להתגלות תמונה שראוי לשים אליה לב: במחקרים העוסקים במתבגרים החשופים לאלימות במשפחתם, מדווחים המתבגרים על אלימות תכופה וחמורה יותר מכפי שמדווחים ההורים עצמם. למעשה, גם בארץ, כמו גם במדינות מערביות אחרות, מסתמן פער גדול בין שכיחות הדיווח על האלימות כפי שעולה ממחקרים הבודקים את ההורים לבין שכיחות הדיווח על אלימות כפי שעולה ממחקרים הבודקים את המתבגרים. ממחקר גדול שנערך בארץ בשנת 2001 עולה כי ב- 13% מן המשפחות בישראל קיימת אלימות פיזית וכי ב- 56% מן המשפחות קיימים אלימות מילולית-רגשית וגילויי שליטה. לעומת זאת, במחקר אשר בדק דווחי מתבגרים על אלימות של האב כלפי האם במשפחתם (שבאר-שפירא, 2005) עולה כי 21.8% מן המתבגרים היו חשופים לאלימות פיזית ו- 78% היו חשופים לאלימות מילולית-רגשית ולגילויי שליטה. פער זה בדיווח תואם ממצאים ממחקרים אשר נעשו במדינות מערביות אחרות. מכאן עולה השאלה: האם המתבגרים כנים וגלויים יותר בדיווחיהם ושכיחות תופעת האלימות במשפחה גבוהה יותר מכפי שאנו נוטים או רוצים לחשוב? כנראה שכן. האם מפערי הדיווח ניתן ללמוד כי המתבגרים מבינים ונותנים משמעות עמוקה ביותר לחוויית האלימות בצילה הם גדלים? גם כאן, התשובה היא כן.
ילדים ומתבגרים הגדלים בצל הערות מביכות, השפלה, התנשאות וביקורת כלפי האם, ולצד זריקת חפצים, הטחת דלתות, צעקות וקללות, חיים בבית שיש בו אלימות, גם אם אינם רואים או שומעים אותה באופן ישיר ואלימות זו משפיעה עליהם ומזיקה להם הן בהווה והן להתפתחותם בעתיד.
התבגרות בצל אלימות במשפחה: איך זה משפיע על מתבגרים?
בגיל ההתבגרות מתמודדים המתבגרים עם המשימה ההתפתחותית המרכזית של גילם – גיבוש זהות. המתבגרים רוצים לבדוק אפשרויות, להעמיק את היכרותם עם עצמם, להתנסות בסוגי לימודים, חברים, לבוש ובילוי שונים ולהתרחק מההורים מבחינה פסיכולוגית. כמו כן, הם מתחילים לגלות את גופם ומיניותם ומתנסים בקשרים זוגיים. לעיתים, התהליך הזה נחווה כמטלטל ומשברי ולעיתים עובר בשלווה יחסית. אך כך או אחרת, גיל ההתבגרות משמעותי ובסיסי להתפתחות המתבגרים בהמשך חייהם.
במשפחות בהן קיימים דפוסי התנהגות אלימים בין ההורים, צריכים המתבגרים ללמוד את עצמם ולבסס את זהותם תחת המשא הכבד. החיים במתח וחוויית ההשפלה, הביקורת, הצעקות והאיומים, אינם מאפשרים להם להיות פנויים לתהליך ההתבגרות הפנימי והעמוק.
רונית, בת 22, מספרת: "גיל ההתבגרות? מי זוכר? איזו התבגרות? כשכל החברות שלי היו עסוקות בללכת לתנועה, למדוד בגדים, או לרכל על הבנים, אני הייתי עסוקה בללכת הביתה ולמדוד את מצב הרוח שאיתו אבא שלי יחזור מהעבודה. הייתי חוזרת מבית ספר, מסדרת את הבית, מכינה צהריים לאחותי הקטנה, ומכינה שיעורים. הכי רציתי שהוא יחזור וימצא הכול במקום וככה לא תהייה לו סיבה לכעוס על אמא. היום, אני מנסה להבין מה היה כל כך מפחיד בזה. הוא אף פעם לא הרים יד. ובכל זאת, מספיק היה מבט אחד. מבט אחד קטן וכולנו היינו בשיתוק".
ממפגש עם מתבגרים החשופים לאלימות, כמו גם ממחקרים בתחום, עולה כי ההתבגרות בצל אלימות משפיעה על המתבגרים מבחינת התחושות שלהם כלפי עצמם ומובילה לתחושות כגון דיכאון, חרדה ודימוי עצמי נמוך והן מבחינת התנהגותם וקשריהם עם הסביבה המתאפיינים בבעיות התנהגות, התפרצויות, חוסר שקט, וחוסר ריכוז. בנוסף, מתברר כי החיים בצל אלימות מכל סוג שהוא משפיעים על האופן בו המתבגרים מתייחסים ותופסים קשרים זוגיים בכלל ואת קשריהם הזוגיים המתהווים בפרט. רבים מהם רואים את האלימות כמרכיב טבעי בקשר ולא חושבים שהיא בהכרח פוגעת במערכת היחסים. יתרה מכך: המתבגרים נוטים לראות התנהגות אלימה כביטוי של אהבה ומשום כך הם מוכנים לשאת התנהגות אלימה מצד עצמם ומצד אחרים כלפיהם ומתקוממים מולה פחות ממתבגרים אחרים.
עובדה זו מתחזקת עוד יותר כאשר היא נבדקת בהקשר להתנסויות בקשרים זוגיים ראשוניים: ממחקרים עולה כי כ- 50% מהמתבגרים החיים בצל אלימות נמצאים בעצמם במערכת יחסים אלימה וכי כ- 20% מהם מדווחים כבר בגיל ההתבגרות כי קיימו יחסי מין תחת לחץ פיזי או פסיכולוגי בניגוד לרצונם. הודיה, בת 19, מספרת: "רק אחרי ששמעתי את ההרצאה בתחילת השרות הלאומי הבנתי שחייתי בבית שהייתה בו אלימות. ומה שהכי הדהים אותי זה שתקופה לא קצרה יצאתי עם משהו דומה כל כך, ולא שמתי לב. היינו נפגשים והוא היה מעביר עלי ביקורת כל הזמן ושואל אם אני מבטיחה להשתנות. הוא כל הזמן נתן לי להרגיש שהוא יותר חכם ממני, יותר יפה ממני ובא ממשפחה יותר טובה משלי. תמיד במפגש הרגשתי קטנה ממנו ומצאתי את עצמי רוצה לרצות אותו יותר ויותר. פעם אחת איחרתי לפגישה והוא ממש צעק עלי. כששאלתי למה הוא צועק הוא אמר – 'אני יושב כאן ודואג לך כל כך. מה את לא מבינה?' אז זה היה נראה לי טבעי. אפילו שמחתי. אבל אם אתה דואג כל כך למה אתה צורח וגורם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי?"
הורים המכים את ילדיהם, מתעללים בהם רגשית או מזניחים אותם, מזוהים על ידי הסביבה ועל ידי הילדים עצמם כהורים פוגעים. לעומת זאת, קיימת נטייה כללית לראות את ההורים המצויים במערכת יחסים אלימה כמי שפוגעים אחד בשנייה אך לא בילדים. חשוב לזכור ולדעת: הניסיון הטיפולי המצטבר והמחקרים בתחום מלמדים כי חשיפה לאלימות מזיקה ופוגענית עבור ילדים ומתבגרים בדיוק כמו אלימות ישירה כלפיהם ואף עלולה להיות קשה ומזיקה עוד יותר. עלינו- ההורים, החברים, המחנכים/ות ואנשי המקצוע, להיות מודעים לעזרה הנדרשת עבור מתבגרים החשופים לאלימות ולא להשאירם לבד בצל סוד גדול ומעיק.
ד"ר דניאלה שבאר-שפירא, מומחית לטיפול באלימות במשפחה, מרצה באוניברסיטת תל אביב