מאת: אביב יהלום
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 19
לגל האלימות הנוכחי יש גם היבט מגדרי. רוב מקרי האלימות הפיזית והמינית מתבצע על-ידי גברים. חלק מן ההסבר לתופעה קשור לתהליכי החיברות שעוברים הגברים הן בתרבות הישראלית והן בתרבויות אחרות. מן הגבר הממוצע מצופה להיות "גבר-גבר"; חזק, דעתן, החלטי ובעל שליטה בסביבתו. גברים רבים נוטים להפגין דרישות אלו באופן אלים ותוקפני במטרה לבסס את מעמדם ודימויים החברתי כבעלי כוח. הפתרון נעוץ בהבנת מנגנוני החיברות האלו ובשינוי ההבניות המגדריות המקובעות באופן שימנע מן הילדים, הנערים והגברים לנקוט באלימות לשם ביסוס זהותם והשגת מטרותיהם.
מדי פעם, כשפורץ ברחבי הארץ מה שמכונה "גל אלימות", מנסים אנשים וגופים שונים לתת הסברים לתופעה. רוב ההסברים הם מערכתיים; החברה שלנו מעודדת אלימות, מערכת החינוך כושלת, המשטרה לא מתפקדת, בתי המשפט רכים מדי וכן הלאה. מעטים שמים לב או מצביעים על ההיבט המגדרי של התופעה: מרבית אלה שמפעילים אלימות, במיוחד אלימות פיזית ומינית, הם גברים. רובם המכריע של הפושעים המורשעים בפשעי אלימות הם גברים.
מבין המבחינים בהיבט זה ישנם כאלה הטוענים כי הדבר נובע מ"טבעם" האלים של הגברים, לכאורה בשל תכונות מולדות או מבנה ביולוגי מסוים. אך העובדות מוכיחות שייחוס התופעה ל"מהותנות גברית" כלשהי אין לו על מה להסתמך: ראשית, גברים רבים אינם מפעילים אלימות. שנית, ישנן דוגמאות רבות המוכיחות את היכולת לחולל שינוי התנהגות בקרב גברים אלימים. למשל, גברים שהפעילו אלימות כלפי נשותיהם חדלו לעשות זאת לאחר שהשתתפו בסדנאות למניעת אלימות, נערים שגדלו במסגרת חינוכית אשר ידעה להתמודד עם הבעיה הפכו לגברים פחות אלימים, וכדומה. דוגמאות אלו מצביעות על כך שאלימות היא במידה רבה התנהגות נרכשת וניתנת לשינוי. לכן, סביר יותר להניח שלפחות חלק מההסבר לתופעה נעוץ בתהליכי החיברות שגברים נחשפים להם בחברה ובתרבות הישראלית, כמו גם בתרבויות אחרות.
תהיה "גבר-גבר"
בנים, נערים וגברים גדלים בחברה שלנו בצילו של דימוי "הגבריות המסורתית", המכונה לעתים גם "הגמונית". דימוי הגבר האידיאלי "תלוי" מול עיניהם של גברים כמו פוסטר של כוכב קולנוע נערץ התלוי בחדרו של נער מתבגר ומשמש להם מודל הזדהות ומושא הערצה. כמעט מגיל אפס פועלים הכוחות החברתיים והתרבותיים לעצב את דמותו של הילד-העתיד-להיות-גבר כדי שיתאים לאותו דימוי, למרות שיש להניח שלא קיים במציאות ולו גבר אחד התואם דימוי זה במאת האחוזים. הורים, בני משפחה, חברים, מורים, ספרים, מגזינים, עיתונים, טלביזיה, קולנוע, אינטרנט, פרסומות מסחריות ועוד – כולם משתתפים בתהליך העברת המסרים הגלויים והסמויים המעצבים את דמותו של "הגבר האמיתי", זה המכונה "גבר-גבר".
גבריות זו מקדשת כוח ועוצמה. "גבר אמיתי" בחברה שלנו נדרש להיות תמיד חזק ולהקרין כוח כלפי חוץ. גבר אמור לדעת תמיד מה הוא רוצה ואסור לו להסס, להתלבט או להפגין חוסר החלטיות. הוא אמור לשלוט על סביבתו, כולל נשים וגברים אחרים, ולוודא שהיא מתנהלת על פי רצונו או לאור מנהיגותו. אחת הדרכים לשתף פעולה עם מסרים אלו היא שימוש בתוקפנות ואלימות כדי להדגים ולקבע את דימויו של הגבר בסביבתו הקרובה כבעל כוח ועוצמה. האלימות יוצרת הרתעה ומרחיקה מעל הגבר המפעיל אותה את "סכנת" זיהויו כלא מספיק "חזק". מנהיגות זו נבנית על בסיס יחסי כוח עם סביבתה.
מחיר הכבוד
מושג חשוב בהקשר זה הוא "הכבוד". "הכבוד הגברי" נרכש פעמים רבות בזכות יכולת השלטת מרות על הסביבה והקרנת חזות חיצונית קשוחה ובלתי פגיעה – כזאת שאין בה ולו רמז לתכונות כמו רכות, הססנות או חולשה. גברים רבים מגיבים בתוקפנות ובאלימות על מה שהם מגדירים כ"פגיעה בכבודם", ופעמים רבות הדבר קורה כאשר לכאורה נרמז שהם אינם עומדים באחד או יותר מן המאפיינים הנזכרים להלן. הכבוד הוא אחד ממגדירי הגבריות המסורתית וגבר ש"אין לו כבוד" הוא לא ממש גבר.
"גבר אמיתי" גם אמור להיות רציונאלי ולפעול מ"השכל"- אין מקום להבעת רגשות בהתנהלותו של גבר כזה. דיכוי הביטוי הרגשי בקרב נערים וגברים הוא אחד התהליכים האכזריים ביותר של הבניית הגבריות בחברה שלנו. למעשה, על גברים נאסר לבטא את רוב טווח הרגשות האנושיים – הן כאלה הנחשבים "שליליים" והן כאלה הנחשבים "חיוביים". הרגש העיקרי המותר ומצופה מגברים לבטא הוא כעס ואילו בצד "החיובי" של טווח הרגשות מותר לו לבטא אהבה לאישה, אך חלילה לא אהבה או חיבה לגבר. רגש מרכזי בעולמם של גברים הוא הבושה: גברים מתביישים לדבר על מה שעובר עליהם, נזהרים מלחשוף את רגשותיהם במידה והם מצליחים לזהותם ונמנעים מלשתף אחרים במצוקותיהם. כתוצאה מכך גברים לא לומדים להתגמש בפני משברי החיים, לא יודעים לבקש עזרה ולא מקבלים לגיטימציה להביע חולשה בעת הצורך. הם מצווים "להיות כמו סלע", כמאמר השיר, ופעמים רבות "מחזיקים" את הכעס עד לכדי זעם בלתי נשלט אשר עלול להוביל לגילויי אלימות ותוקפנות כלפי סביבתם או להתנהגות של הרס עצמי הכוללת, בין היתר, שיכרות, נטילת סמים והתאבדות.
הגבר ה"כובש"
בכל הקשור למיניות, הגבריות המסורתית מחזקת מסרים של "כיבוש" נשים. מגבר מצופה להיות תמיד מוכן ומזומן לקיום יחסי מין עם נשים וככל שהוא מתחיל מוקדם יותר ושוכב עם מספר רב יותר של נשים כך מתעצמת "גבריותו". החברה שלנו מתאפיינת במוסר כפול בנושא המיניות: גבר ששוכב עם הרבה נשים זוכה להערכה ואילו אישה שמתרועעת עם גברים רבים נחשפת לכינויי גנאי כמו "שרמוטה" או "פרוצה". "אין אישה שלא נותנת – יש רק גבר שלא יודע לקחת" הוא ביטוי רווח המבטא את המוסר הכפול הזה ואת הציפייה מגברים להיות אסרטיביים, תוקפניים ואפילו אלימים בחיי המין שלהם.
"אל תתנהג כמו נקבה"
מרכיב חשוב נוסף בתהליך זה הוא הבניית הגבריות מתוך שלילת הנשיות: יותר משגבר לומד מה הוא אמור להיות במונחים פוזיטיביים, הוא לומד על דרך השלילה שאסור לו "להיות אישה". לגבר אסור לגלות ולו סימן קל של התנהגות "נשית", הן באופן הביטוי הרגשי והן בהיבטים מעשיים יותר כמו תחומי עיסוק ובחירת מקצוע. מכאן קצרה הדרך להתייחסות לאישה כאל "אחר", כאל משהו נחות יותר. גבר שחוצה את הקו עלול לשלם מחיר יקר ובהקשר זה ההומופוביה משחקת תפקיד מרכזי: השימוש במילה "הומו" כמילת גנאי המופנית כלפי נערים וגברים מסמן להם שהם מתקרבים אל "הגבול האסור" של הנשיות.
כשמחברים את שלילת הנשיות עם ציוויי הכיבוש המיני ועם התפיסות הבסיסיות של הגבריות המסורתית, ניתן לראות כיצד מוכשרת הקרקע למעשי אלימות של גברים כלפי נשים, הן בהיבט המיני והן בהיבטים אחרים.
תהליכי ההבניה החברתית-מגדרית אשר גברים נחשפים אליהם כמעט מרגע הולדתם ועד סוף חייהם מצביעים על הקשר ההדוק בין תהליכים אלה לבין ריבוי מעשי האלימות בהם מעורבים גברים. תהליכים אלו מהווים בעיה רחבה בעלת שורשים חברתיים, תרבותיים ופסיכולוגיים עמוקים. יחד עם זאת חשוב לזכור כי מדובר בתהליכים מעשה ידיה של החברה האנושית. הם ניתנים לשינוי ואינם גזירה משמיים. הבנת המנגנונים בבסיסם של התהליכים היא תחילתו של הפתרון. העלאת מודעות, שינוי תפיסות עולם מקובעות ונקיטת פעולות חינוכיות והסברתיות ממוקדות בקרב ילדים, נערים וגברים הם צעדים הכרחיים בדרך לשינוי.
ביכולתנו כחברה – נשים וגברים כאחד – לפעול להגמשת התבניות המגדריות הנוקשות בתוכן פועלים גברים, ובכך גם להפחית את רמת האלימות בבתינו וברחובותינו.
אביב יהלום – יו"ר משותף, התנועה לשוויון ולשלום בין המינים וחבר התנועה לגבריות חדשה
אתר התנועה לשוויון ולשלום בין המינים
למעוניינים/ות – חומרים לקריאה נוספת:
גרטש, א. (2004) אילו יכלו גברים לדבר זה מה שהיו אומרים. זמורה ביתן.
לינץ', ג'. וקילמרטין, כ. (2004). הכאב מאחורי המסכה – התגברות על הדיכאון הגברי, אח.
נרדי, ח., נרדי, ר. (1992). גברים בשינוי – בדרך לגבריות אחרת. מודן.
קונל, ר. (2009). גברויות. פרדס.