מאת: כרמית בריל
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 20
חוויית הנחיית סדנאות של הורים ומתבגרים מקבלת מימד נוסף כאשר המנחה עצמה היא אם. נקודת המבט של אם בהווה ונערה מתבגרת בעבר יוצרת הבנה ואמפטיה לשני הצדדים והופכת את חוויית ההנחיה למרתקת, מורכבת ומעוררות שאלות בדבר מהי הורות "נכונה" וכיצד מתמודדים עם אחד התפקידים הקשים והתובעניים אך גם המאתגרים והמספקים ביותר שיש.
במאמר זה אתייחס למפגש המרתק בין ההורות שלי להיותי מנחת סדנאות הורים. כל מפגש עם הורים העוסק ביחסים המורכבים שלהם עם ילדיהם מסתיים אצלי ברעיון הבא:
הורות היא עבודה יחידה במינה. אין דומה לה ואין בשבילה חוברת הסברה או הוראות הפעלה. כשאנחנו הופכים להורים אנחנו מקבלים תפקיד ענק, מורכב ומסובך, ואף אחד לא מסביר לנו כיצד לבצע אותו בצורה מיטבית. להיות הורה זה גם התפקיד הכי מדהים, מרגש ומופלא שקיים. עם זאת, הוא מורכב, קשה, מתסכל, מפחיד ואין סופי. מעבר לכל, להורים שבינינו, זהו התפקיד המשמעותי ביותר בחיינו.
ההורות שינתה אותי
ההורות היא חוויה חד פעמית. ייתכן שחוזרים עליה עם ילדים נוספים, אבל אותה חוויה של הורות עם אותו ילד ספציפי היא בהחלט חד פעמית, כזו שלא חוזרת על עצמה. כמו כן, האימהות שינתה אותי. היא לא שינתה את מי שאני, יש שיגידו שאין בי שום דבר שונה במיוחד, אך עם זאת אני יודעת שאני אדם שונה. למפגש היום יומי עם בני אני מגיעה עם אותו שק כלים שתמיד היה לי, עם אותם קווי אישיות ואותו אופי "כרמיתי". מה שהשתנה זאת איזו נקודה קטנטונת בפנים שזועקת לי תמיד: "את קודם כל אמא". יש מישהו בסולם סדרי העדיפויות שבלתי ניתן לעקיפה, יש מישהו שתמיד, אבל תמיד יגרום לי להרגיש אשמה לגבי משהו- גם אם הזניח ביותר. יש מישהו שגורם לי לרצות להיות טובה יותר בשבילו. יש מישהו שלימד אותי אהבה מסוג שעוד לא הכרתי כמוה. יש מישהו שהוא פשוט שלי, ממני… מישהו שהוא הילד שלי.
אל תיבהלו! אני לא הגעתי להארה. אני לא מסתובבת כל היום כולי מחויכת ומתמוגגת מהאימהות שלי. בחיי היום יום אני כמו כל הורה אחר- כועסת, מתרגזת, חסרת סבלנות ולעיתים אף אומרת את הדבר הלא נכון. אבל עמוק בפנים אני פשוט יודעת את מה שלא ידעתי קודם. את מה שלא ידעתי לפני שהפכתי להיות אימא.
להישאר נערה אך גם לחשוב הורה
כשהתחלתי לעבוד ב"יסודות" ונפגשתי עם הורים ומתבגרים, מצאתי את עצמי תוהה עם מי אני הולכת להזדהות יותר- עם בני הנוער, שלמרות שהם מתקשים להאמין, לא לפני כל כך הרבה זמן הייתי במקום שלהם ואני הרי עדיין זוכרת את תחושות הבלבול והקשיים שלעיתים צצו ביחסי עם הורי, או שאולי אני מזדהה עם העמדות והקשיים של קבוצת ההורים, הרי היום אני בקבוצה שלהם.
המוטיבציה הראשונית שלי לעבודה במכון "יסודות" הייתה הידיעה שאעבוד עם מתבגרים. מה שמשך אותי מלכתחילה לעבודה הזאת היה ללא ספק בני הנוער, אותם אלו ש"ההורים שלהם לא מבינים אותם", אותם אלו שעסוקים בהתבוננות על החיים, בגילוי עצמי, בריגושים ובחוויות חדשות. מבחינתי, הייתי נערה ממש לא מזמן למרות שחלף לו כבר יותר מעשור. אני זוכרת טוב מאוד איך זה מרגיש להתאהב בפעם הראשונה… התרגשות שאין כמוה, איך מרגיש לב שבור בפעם הראשונה, כל הבכי… אין סוף דמעות…כל הדיסקים (בזמני היו אפילו קלטות!) עם השירים קורעי הלב… כל שיחות הנפש הבלתי נגמרות…. באמת שאני זוכרת ממש טוב את הכול. ועדיין, כנראה שמשהו בי כבר לא שם כי פתאום, יחד עם כל הזיכרונות וההזדהות, אני מבינה שהפרספקטיבה שלי השתנתה, שלהתאהב ולהתאכזב ולשמוח ולכאוב, זה הכול חלק מהחיים ואלו החוויות שהופכות אותנו למי שאנחנו ומלמדות אותנו כיצד להתמודד עם כל מה שצפוי לנו בהמשך חיינו. מנגד, כהורה, אני מוצאת עצמי מזדהה גם עם חוויות ההורים. היום אני גם מבינה, מהחוויות שלי ודרך ההורים שאני פוגשת, את המורכבות הקיימת באהבת הורה לילדו, את המורכבות הקיימת ברצון שלנו, ההורים, להיות הורים שרוצים לעשות את הטוב ביותר עבור הילד שלהם ובשל אותה אהבה ורצון שלילדינו יהיה טוב ושלא יחווה כאב, אנו לעיתים מתבלבלים ולא תמיד ברור לנו מה הכי טוב ונכון עבורו.
כמנחת סדנאות הורים ומתבגרים, אני מנסה לא להיות בקבוצה כזו או אחרת. אני חוזרת ומזכירה לעצמי שכולנו עוברים את אותו מעגל חיים: היינו ילדים והפכנו להורים. הילד/ה או הנער/ה שאני פוגשת, יהיו בעתיד הורים ויתמודדו עם אותן סוגיות שאני כאימא וההורים שלהם מתמודדים. דרך ההנחיה אני לומדת על המשמעות של היות הורה למתבגרים שאני עדיין לא, ויותר מכל, ברור לי שעד שאני לא שם הן כמתבגר/ת והן כאימא לילד בן שנתיים, למרות ניסיוני המקצועי, אני לא יכולה באמת לדעת איך זה להיות הורה לילד מתבגר. יותר מכך, לילד המתבגר הייחודי שלי. שהרי גם את זאת אני לומדת, שהמפגש בין הורה לילדו הוא מפגש ייחודי למרות המאפיינים האוניברסאליים הקיימים לשלב התפתחותי זה.
שיעור בצניעות
רבים מאיתנו נוטים להיות שיפוטיים ולחשוב שאנחנו היינו "עושים זאת" הרבה יותר טוב מאחרים. במיוחד אנחנו ההורים, מסתכלים על הורים אחרים ומשוכנעים שהם לא מספיק מיטיבים עם ילדיהם ושלעיתים הם אף מזניחים ופוגעים בהם. יתרה מכך: אנו אף נוטים לחשוב שלנו יש את הידע כיצד ניתן לחנך טוב יותר ושחשוב שניתן להורים המבולבלים עצה או שתיים.
מה שאני כל כך אוהבת בעבודה עם הורים ומתבגרים, היא העובדה שאני יודעת שכל הורה שהגיע למפגשים שאני מנחה השקיע מזמנו והחליט לקחת חלק הוא הורה שאיכפת לו, הורה שרוצה לשפר את היחסים, הקשר והתקשורת עם ילדיו, הורה שרוצה עוד כלים, או שחשוב לו להראות לילדו שהוא חשוב לו ולכן הוא בחר לפנות מזמנו ולהגיע למפגש. דרכם אני לומדת על המשמעות של נוכחות הורית שאינה מילים גבוהות ואינה חשיבה מורכבת לגבי הורות אלה פעולות פשוטות המנכיחות ביחסי הורים עם ילדיהם את האהבה, הדאגה והאכפתיות שלהם כלפי ילדיהם.
במסגרת המפגשים המשותפים להורים וילדים אני מציינת בפניהם שזוהי הזדמנות לומר האחד לשני דברים שחשוב להם להגיד או לשאול. אני בדרך כלל מציינת זאת לקראת סוף המפגש. המפגשים האהובים עלי הם אלו שבהם הורים ומתבגרים מדברים מהלב, הורים אמיצים שמעזים לומר לילדם שהם אוהבים ומקבלים אותם ותמיד יהיו שם בשבילם וילדים אמיצים עוד יותר שמעבירים להורים שלהם את המסר שלמרות שהם נוטים לא להראות זאת, הם באמת יודעים וגם מאוד מעריכים. המפגש עם הורים ומתבגרים אמיצים הופך את עבודתי לחוויה מיוחדת ומעצימה עבורי, שהרי אני לומדת על המשמעות של אומץ והעזה ביחסי הורים ילדים בפרט ובתקשורת בין אישית בכלל.
ולבסוף אהבה
לסיכום, דבר אחד אני יודעת בוודאות: היותי מנחה להורים ומתבגרים והמפגשים שלי עמם מחזקים בי את האמונה שהיכולת שלי כאמא לאהוב הוא המרכיב החזק ביותר בקשר שלי עם בני. אהבה בריאה, אהבה הרואה את בני ואת צרכיו, אהבה המתבטאת במעשים אך גם במילים היא המתכון להתפתחותו התקינה הן ברמה הרגשית והן ברמה התפקודית. כמו כן, אני לומדת על הצורך של כולנו, שלנו כהורים ושל ילדינו, שיאהבו אותנו והיכולת שלנו להיות שם עבורם ולחוות זאת מהם מהווה את תמצית הקשר בין הורים לילדים.