מאת: שלומית לויה
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 20
בניית הקשר בין איש/אשת המקצוע לנער/ה הזקוקים לעזרתם הוא תהליך הדרגתי ומורכב. לאיכות הקשר שנוצר בין הצדדים יש משמעות מכרעת להצלחת הטיפול. סיפורה של דנה הוא הוכחה לכך: בעידודה המתמיד והמסור של העובדת הסוציאלית הצליחו השתיים ליצור קשר של אמון ופתיחות אשר בסופו של דבר אפשר לעובדת הסוציאלית לחדור אל עולמה של דנה ולסייע לה להקל על מצוקותיה.
מאמרים רבים נכתבו על הקשר שבין מטפל ומטופל, ועל ההנחה כי לא משנה באיזו גישה או שיטה טיפולית ננקוט, איכות הקשר עשויה לקבוע במידה רבה את הצלחתו של הטיפול או כישלונו. במאמר זה אתאר הליך טיפולי בנערה ואדון בסוגיה כיצד הופך איש המקצוע למשמעותי עבור הנערה. את המאמר אבסס על ניסיוני כעובדת סוציאלית לחוק הנוער לנערות בסיכון במחלקה לשירותים חברתיים במרכז הארץ מזה ארבע שנים, והדרכת נערות שאינן בסיכון עמן עבדתי במסגרות נוספות.
דנה*, נערה בת 14 משכונת מצוקה במרכז הארץ, הופנתה לטיפולי בעקבות דיווחים של ביה"ס על אי ביקור סדיר ובעיות התנהגות. הוריה שיתפו את יועצת ביה"ס בכך שביתם אינה מקשיבה להם, משוטטת ברחובות עד השעות הקטנות של הלילה, שותה אלכוהול ומנהלת שיחות טלפון לאורך כל היום עם בנים שזהותם אינה ידועה להם. ההורים הביעו דאגה רבה, תסכול וחוסר אונים ביכולתם לעזור לה.
הפגישה הראשונה עם דנה והוריה התקיימה בין כתלי ביה"ס בחדר היועצת. הדרישה לנוכחות ההורים במפגש מבטאת את העמדה המקצועית והרצון להעביר מסר להורים: אתם האחראים הראשונים לטיפול בנערה, המערכות החינוכיות והטיפוליות רואות את ההורים כשותפים משמעותיים בתהליך ההתערבות. כל זאת על מנת לקדם ולהיטיב את מצבה של הנערה.
במהלך המפגש הראשון, דנה ישבה כ"צופה מהצד" וסירבה לקחת בו חלק פעיל. כשהתבקשה ע"י היועצת לספר מה עובר עליה בתקופה האחרונה, התפרצה על הוריה בצעקות ובקללות ויצאה מהחדר, ובכך סיפקה לנו דוגמא למתרחש בנפשה, במציאות חייה ובדפוסי התקשורת המאפיינים את הקשר עם הוריה.
היכולת לייצר קשר טיפולי משמעותי עם נערה המתנגדת לכך אינו פשוט. עבור מטפלים בבני נוער זהו אחד מהאתגרים המורכבים העומדים בפניהם. בנוסף, כאשר מדובר בעובדת סוציאלית השייכת לשרותי הרווחה, לעיתים קרובות היא נתפסת כמי שמייצגת מערכת סמכותית שאינה מיטיבה עמם. בשל כך, בקרב מספר רב של מתבגרים רמת החרדה, חוסר המוטיבציה וההתנגדות לקבלת עזרה מועצמים.
בשלב ראשוני מתחילים ב- reaching-out, זהו מונח טיפולי שמשמעותו "להושיט יד", "לצאת אל", או "לחזר" אחר הנערה בכדי ליצור מוטיבציה לטיפול ולבסס את הקרקע ליצירת אמון. מניסיוני, מהלך מסוג אחד כגון שליחת מכתב המזמן לפגישה אינו מספק ויש לנקוט במספר מהלכי חיזור בו זמנית. "ערכת החיזור" מול דנה כללה 2 מכתבי הזמנה לפגישה, ופגישה נוספת בתוך ביה"ס ללא נוכחות ההורים. בהמשך "נחתתי" בביתה שלוש פעמים בזמנים שונים ובאחת מהפגישות יצאנו מהבית לאכול גלידה. כחודש וחצי לאחר הפגישה הראשונה שלנו בביה"ס, דנה התרצתה והגיעה אלי לפגישה במחלקה. בשלב זה כבר נוצר עימה קשר ראשוני.
שיתוף פעולה והתמדה הינם חיוניים לצורך בניית חוזה טיפולי עם נערה. עם זאת, כאשר הנערה ממשיכה בהתנגדותה לקבלת מענה טיפולי ומצבה מתדרדר, אי מתן טיפול עלול לסכן אותה. במקרים אלו ניתן לפעול באמצעות חוק הנוער טיפול והשגחה. נבנית תכנית טיפולית ובמקביל נעשית פנייה לביהמ"ש לנוער על מנת שיכיר בנערה כקטינה נזקקת, ויפעל כסמכות עליונה להגן עליה מפני עצמה.
דנה החלה להגיע אלי לפגישות אך התקשתה להתמיד בהן, דבר שהעיד על הפער בין הרצון לקשר לבין היכולת לממשו בפועל. הפער נוצר בשל מיעוט בכוחות ועיסוק יומיומי בהישרדות. במצבים אלו קיימת חשיבות רבה לגמישות המטפל והתמדה בהזמנה לכניסה למרחב הטיפולי שלא מתקיים בהכרח בחדר במחלקה אלא מותאם לסביבתה של הנערה: בית, ספסל בגינה, פיצרייה וכדומה.
מניסיוני, נוכחתי לדעת כי תהליך בניית הקשר עם הנערות, מייגע ככל שיהיה, הינו תנאי ראשוני לעבודה ומהווה קרקע להתפתחות תהליכים נוספים אשר יבשילו בשלב מאוחר יותר. לאורך השנים הבנתי כי הנערות מצפות ממני למידה רבה של נאמנות כשהן מפקידות בידי מידע אינטימי על חייהן ועל עצמן. רובן חוו במהלך חייהן בגידות חוזרות ונשנות באמונן ועליי להיות מאוד ברורה לגבי גבולות השיח החל משלב מאוד ראשוני של הטיפול, איזה מידע נשאר במרחב הטיפולי של שתינו ובאיזה מידע אני משתפת גורמים נוספים.
כשלושה חודשים לאחר תחילת הטיפול, דנה שיתפה אותי בכך שיש לה מחשבות אובדניות. דנה ידעה עוד קודם לכן כי במצבים של חשש לאובדנות עלי לערב גורמים נוספים ובכל זאת בחרה לשתף אותי במחשבותיה. זאת הייתה הדרך שלה לבקש עזרה. בשיתוף עם אימה, נסענו למיון ודנה נבדקה ע"י רופאה פסיכיאטרית אשר אבחנה דיכאון ורשמה לה תרופות פסיכיאטריות. מצבי משבר ידועים כמצבים מקרבים, בהם הנערה נחשפת באופן שונה ואינטימי יותר מכל מפגש אחר. העובדה שליוויתי את דנה לביה"ח בשעות הערב הותירה בה רושם עז ושבה ועלתה בשיח הטיפולי בינינו במפגשים לאחר מכן.
גורם נוסף שמצאתי כמקרב ובונה קשר הינו דיבור ב"גובה העיניים", היכרות עם עולמן החברתי ושיתוף מושכל בדוגמאות מניסיוני כמתבגרת. בשיחות בהן דנה שיתפה אותי בחייה חזרנו רבות לעברה ולפגיעות שחוותה, שוחחנו על הפחד לפתח ציפיות ולחלום חלומות לגבי העתיד. החוט המחבר היה תמיד ההווה, מה קורה לדנה "כאן ועכשיו" בחייה ובמרחב הטיפולי. במקביל לקשר שהלך והעמיק בינינו, דנה המשיכה לקחת תרופות פסיכיאטריות אשר הקלו על תחושותיה. בגיל 15, כשנה לאחר תחילת הטיפול, דנה החלה לימודים בבי"ס חדש ועוצמת ההתנהגויות המסכנות שלה פחתה משמעותית.
לסיכום
בחרתי בדנה כדוגמא לתהליך בו ניתן לזהות כיצד קשרים מיטיבים בין אישיים והתערבות רב מערכתית משפיעים על קידום תהליכים אישיים של הנערה ומביאים להעצמתה. יחד עם זאת, רבים הם הגורמים המשפיעים על חייה של הנערה ואין ביכולתנו להפריד ולזקק מה משפיע על מה. סיכויי ההצלחה עולים כאשר הנערה בעלת כוחות, כאשר הוריה משתפים פעולה עם הגורמים הטיפוליים השונים וכאשר נוצר חיבור טוב בין הנערה למטפלת תוך שימוש באמצעים יצירתיים ומגוונים על מנת לשמר את הקשר הטיפולי.
**דנה שם בדוי