מאת: ד"ר נלי שטיין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 22
"אני ובתי החברות הכי טובות בעולם", "הכול היא מספרת לי", "היא לא מספרת לי כלום", "אם אני רוצה לדעת משהו, אצטרך לשאול חברה שלה", "הייתי רוצה להיות כמו אימא שלי", "הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לדמות לאימא שלי. רק האפשרות מפחידה אותי", "אמי ואני היינו מאוד קרובות, אבל לאחרונה התרחקנו", "אימא שלי ואני מעולם לא היינו קרובות. רק לאחר שבגרתי, עזבתי את הבית וילדתי את בתי הבכורה, התקרבנו"…
מדגם מייצג זה של אמירות האופייניות לאימהות ובנותיהן, משקף עד כמה הקשר ביניהן הוא קשר מרכזי ומשפיע. על פי הספרות הטיפולית, לקשר של הבת עם אמה יש השפעה רבת משקל על התפתחות העצמי של הנערה, על התבססות זהותה כאישה ועל תפישת המיניות שלה.
משיחות עם נערות ונשים עולה שהקשר אם-בת הוא רב פנים, ומתקיים בו תמהיל מורכב של רגשות עזים ומנוגדים: אהבה-שנאה; כמיהה לקרבה ושאיפה למרחב ומרחק, רצון של הבת להיות דומה לאם ומנגד גם שאיפה להיות שונה ממנה – פיזית ונפשית; צורך של הבת בבניית "עצמי" נפרד ואוטונומי, ובו זמנית משאלה לזכות באישורה של האם שהיא "ילדה נהדרת" – אישור שחשוב לבניית ביטחונה העצמי. אכן, יחס אמביוולנטי של הדדיות וקרבה לעומת אוטונומיה ונפרדות, מהווים את הציר המרכזי של הקשר אם- בת מתבגרת.
תהליך הפרידה הבלתי נמנעת
בגיל ההתבגרות, סביב גילאי 13-12, חוות הבת והאם את תהליך הפרידה הבלתי נמנע, כשעל רקע תהליך זה ניתן לראות את מורכבות הקשר ביניהן. לדוגמה, ניתן לבחון את יחסן של האם ושל הבת לתפיסה ודימוי הגוף הנשי, דימוי אשר קשור לתהליכי גיבוש זהות וצורך בתחושת שייכות חברתית . בגיל הנעורים גוף הנערה מתחיל להשתנות, האגן מתחיל להתעגל ולהתרחב וחלק מהנערות עולות במשקל, החזה גדל וכדו. ישנן אימהות המגיבות בחרדה לשינויים אלה אצל בנותיהן, בשל היות הנערות מיניות כמו גם תפישות כמו "רזה היא שווה", גוף רזה הוא "הגוף הנכון" וכדומה, הנובעות מהנורמות החברתיות של ימינו. אותן אמהות חרדות מעבירות לבנותיהן מסרים כמו "תפסיקי לאכול, כמה פעמים כבר אמרתי לך", או "אם תהיי שמנה, אף אחד לא ירצה אותך / לא יהיו לך חברות" – וזאת בין אם באופן מילולי-ישיר ובין אם באופן מרומז.
המסר של האם החרדה נוטע בבת תחושות של פחד ובושה ואף משאלה לניתוק מצורכי הגוף, שמבטאת למעשה אי-הקשבה לצרכיה הפנימיים ומתן משקל יתר דווקא למסרים של הסביבה החיצונית – קרי, אמה. השינויים הגופניים של הבת והמסרים של האם לגבי הגוף, עלולים להוביל מחד לקונפליקט בין האם לנערה, פתרון הקונפליקט יכול להביל מחד ליתר עצמאות ומנפרדות של הבת ומנגד להפנמת המסרים עד כדי הזדהות. הביטוי הקיצוני והמסוכן להזדהות עם המסרים הנם הפרעות אכילה הכוללות בין היתר אכילה מועטה, הקאות ועוד.
"קבלי אותי כמו שאני"
דוגמה נוספת למורכבות הקשר בין אימהות לבנותיהן על רקע גיל ההתבגרות: בראיונות שערכתי בשנת 2008 במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, מצאתי כי נערות בגיל ההתבגרות המאוחר, סביב גיל 17, דיברו על כמיהה שהאם "תקבל אותי כמו שאני". יחד עם זאת, לרובן עדיין היה קשה עד בלתי אפשרי לשוחח עם האם על מיניותן, ואם התקיימו ביניהן שיחות הן עסקו בנושאים כמו קשר, אהבה ובחירת בן זוג.
הנערות שראו באימן דמות לחיקוי, הן אלה שחששו יותר "לאכזב" אותן – כלומר, לחשוף בפני אימן את החלקים הפגיעים, החוששים ובעיקר אלה המיניים שלהן. שוב ושוב עלה בהן הצורך באישור מצד האם, וזאת בצד הדאגה שמא יקבלו ממנה תגובה ביקורתית. חשש שהאם אינה מתייחסת לבתה מתוך ראייה הוליסטית, כזו הרואה בהן גם "טובות" וגם "רעות", וכי היא אינה מקבלת את העובדה שהבת יכולה לתפקד כתלמידה, ובו זמנית להרגיש תשוקה מינית וצורך בזוגיות.
חשש זה מבטא שוב את הדואליות בין קרבה והדדיות לבין הצורך באוטונומיה ועצמאות. הסתרת המידע של חלק מהנערות, מאפשרת להן לעשות כרצונן ללא הצורך להתמודד עם הקונפליקט ביחסי אם-בת שהתנהגותן עלולה לעורר.
לנוכח מורכבותם של התהליכים הנפשיים הכרוכים בקשר של אימהות ובנותיהן, ובעיקר בגיל ההתבגרות, מומלץ להיות בדיאלוג מתמשך, אשר דן ומתבונן בתהליכים אלה. לעיתים דיאלוג זה קשה ליישום, כיוון שיש הרבה כעס, האשמות וביקורת הדדית בין הבת לאם, מה שעלול לגרור תגובות הדדיות מזיקות של שתיקה וריחוק. המלצתי לכן, האימהות, היא לבחור בגישה של "אני תמיד מוכנה להקשיב, לשוחח, להיות פה בשבילך". וגם אם לא חוויתן ולמדתן גישה זו מתוך היחסים שלכן עם אימותיכן, עדיין בכוחכן לבחור בדרך בונה ומקרבת זו ביחסיכן עם בנותיכן.