מאת: אדם חשין
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 22
חרדה חברתית (להלן ח"ח) אינה ביישנות רגילה. האבחנה המקובלת בין ביישנות רגילה לבין ח"ח היא שביישנות אינה מובילה להימנעות ממצבים חברתיים ואילו ח"ח כן. ההימנעות אינה צומחת סתם: קדמו לה חוויות חברתיות שליליות שהותירו את חותמן על הנפש ועל צורת המחשבה.
נהוג לחלק את מאפייני הח"ח לשלוש קטגוריות: מאפיינים גופניים, מחשבתיים והתנהגותיים.
המאפיינים הגופניים מוכרים כמעט לכל אדם, אך ההבדל הוא שהאדם החרד חברתית חווה אותם בעוצמה ובשכיחות רבות יותר, ובמצבים שרוב האנשים לא יגדירו כמאיימים מבחינה חברתית. מאפיינים אלה הם קצב לב מואץ או דפיקות לב, רעידות בחלקים שונים בגוף, קוצר נשימה, הזעה, הסמקה, כאבי בטן, סחרחורות ועייפות. כמובן שתחושות אלה אינן נעימות והאדם החווה אותן אינו מעוניין לשוב ולחוות אותן.
מבחינה מחשבתית, האדם החרד חברתית יוצר בראשו מנגנון שלם של מחשבות מאיימות המחזקות את נטייתו להימנע. מבחינתו, אינטראקציה חברתית אינה הזדמנות להנאה או ללמידה כי אם לדחייה והשפלה. "אם אנסה להתחבר ולהתבטא, יידחו אותי וילעגו לי" הוא חושב. כמעט כל אחד חווה לעיתים מחשבות שכאלה, אך אצל הסובל מח"ח חוויות לא נעימות שנחוו בעבר משפיעות על התודעה, ומחשבות מעין אלה מתקבעות כהרגל מחשבתי.
אם כל הזדמנות למפגש חברתי טומנת בחובה סיכון לדחייה ולתחושות פיזיות לא נעימות, הרי שהבחירה בהימנעות כאסטרטגיה התנהגותית נראית הגיונית. נראה כי החרד חברתית נתון במעגל קסמים אשר לכאורה אין ממנו דרך מוצא. מפלטו היחיד מאי נעימות רגשית ופיזית הוא נסיגה מהעולם, ונסיגה זו מנציחה את בדידותו ואת נכותו החברתית. נראה שעל הלוקה בח"ח נגזרו חיים שלמים של הסתגרות ופסיביות, ותקוותו היחידה היא לצמצם ככל שניתן את מגעו עם העולם וכך לצמצם את סבלו.
פרדוקס החשיפה – המסע אל הארץ השחורה
הדרך אל מחוץ למעגל הח"ח היא, בדומה להתמודדות עם חרדות אחרות, באמצעות חשיפה למקור החרדה. אם אדם לוקה בפחד לא רציונלי מעכבישים, ידוע כי הדרך להיווכח בטבעם האמיתי והלא מאיים היא דווקא באמצעות חשיפה הדרגתית אליהם. מעשה זו הוא פרדוקסלי, משום שהוא מעמת את הלוקה בחרדה עם הדבר אשר מפניו הוא ירא. זהו מעשה הנוגד את התגובה הטבעית לגורם מטיל אימה כמו אריה שואג, שהיא מנוסה. איש לא יבחר להימצא מרצונו החופשי בגוב האריות, אך עבור הלוקים בחרדה חברתית, דווקא שם מצוי הפתח לגאולה.
בספר "שר הטבעות" פרודו, ההוביט האמיץ, יוצא למסע שבסיומו עליו להשמיד את הטבעת המסוכנת והכול יכולה. לשם כך, עליו להשליך את הטבעת למקום היחיד שבו ניתן להשמיד אותה, שהוא, אבוי, הפתח הגועש של הר האבדון (mountain of doom), הממוקם בלב ליבה של מורדור – הארץ השחורה. בדיוק במקום זה, כמה הולם, גם חושלה הטבעת. בדומה לכך, נדמה לעתים שהמסע להכחדת חרדה חברתית קשה ומפרך כמסע אל הר האבדון – המקום אשר מפניו אנו יראים.
אך הרווחים מהיציאה למסע ברורים ומידיים: ככל שאתה עולה במעלה ההר (שאינו הר האבדון האפל…), הנוף הולך ומשתפר. הנוף המשתרע סביב כבר אינו קיר הלבנים ברחוב הצמוד לחלון חדרך, ותענוג אמיתי לשאוף מלוא הריאות את אוויר ההרים הצלול. גם שריריך מתחזקים ומיומנות הטיפוס שלך על אבני ההר הולכת ומשתפרת. וכשמבטך נודד מטה אל המדרון שכבר כבשת, החזה מתמלא גאווה ותחושת ביטחון שגם את הצעד הבא במעלה ההר תוכל לעשות.
נוסף על כך, רוב הסיכויים שתמצא חברים שדרכם תצטלב בדרכך והם יצטרפו אליך למסע. ההיכרות איתם יכולה להעניק לך פרספקטיבה על חייך ועל גודל ההר שעליו עליך להעפיל. אולי יתברר לך שיש כאלה שמסעם מפרך משלך, ואולי תגלה כי הטיפוס בצוותא יכול אפילו להיות מהנה.
ואולי חשוב מכול: ביציאה למסע אתה לוקח את היוזמה לידיים ומצהיר כי אתה עובר מהגנה להתקפה. אינך נמלט עוד על נפשך כשאתה פסיבי ומסתגר, אלא אתה יוצא במסע אקטיבי להסרת הכישוף שהוטל עליך. אם עד כה חיית את חייך בחשש מהחרדה ומהקרבה אליה, אתה מתחיל "לחתור למגע", בעגה הצה"לית. אתה מפנים ומיישם את הרעיון שכל חשיפה לחרדה אינה חוויה שלילית כפי שהתרגלת לחשוב אלא דווקא חיובית, משום שהיא מאפשרת לך לחוות חרדה, ולחוות את דעיכתה.
זהו רגע מכונן, משום שבו אתה מבין שהאופן שבו התנהלת עד כה היה שגוי, וכל המאמצים שהשקעת במנוסה נועדו מראש לכישלון. כדי לצאת מהמטריקס של החרדה, התגובה הנכונה היא דווקא התגובה הפרדוקסלית ולא האינטואיטיבית. ברגע שאתה מוצא עצמך נכון לחשיפות חדשות, על החרדה הכרוכה בהן, הרי שעלית על דרך המלך.
משיצאת לדרך, הבנה נוספת שאתה זוכה בה נוגעת לטבע הפרדוקסלי של החרדה – אל לך להמתין לרגע שבו תרגיש "טוב יותר" וחרד פחות. רגע זה עלול לא להגיע לעולם. הזמן, במקרה הזה, משחק לרעתך. כשאתה חרד ומתוח, הדבר הקשה ביותר הוא לקום ולהתמודד עם הפחד ולפעול. זהו הפרדוקס של החרדה והפתרון הוא לעשות דווקא את מה שאינך רוצה לעשות. רק כך הרגשתך משתפרת – באמצעות פעולה. לתובנה זו תזדקק ברגעי משבר, כשתתעה ביער, ותיאלץ לחלץ עצמך מהסבך.
פרדוקס הקבלה העצמית – מילות הקסם
בין הגורמים הידועים לח"ח נהוג למנות ביקורת עצמית מוגזמת ודרישות פרפקציוניסטיות ולא מציאותיות של אדם כלפי עצמו. כאשר רף הציפיות של אדם מעצמו גבוה עד בלתי אפשרי, המערכת הנפשית והגופנית נכנסת למתח ולתשישות מרוב חשש מהטעות הקטנה ביותר. החרדה משתקת וגורמת לדחיית הפעולה (דחיינות) או להימנעות. גם אם אדם זה מצליח להביא את עצמו לידי עשייה, הפעילות עצמה מלווה במתח רב, וכשהיא מסתיימת, אין בצידה תחושת סיפוק נעים אלא ביקורת והלקאה עצמית שלאחר מעשה.
מילות הקסם שצריך לשנן בהקשר הזה הן קבלה עצמית. הדגש אינו צריך להיות על עמידה ברף ציפיות בלתי אפשרי, אלא על התמקדות בעשייה עצמה, במגע עם העולם, עם אנשים ועם אתגרים, ואילו הציפייה להצלחה משנית בחשיבותה. עצם הניסיון הוא ההצלחה.
עבור הסובלים מח"ח, עצם הנוכחות במפגש חברתי היא ההצלחה. ככל שנצליח להנמיך ציפיות מעצמנו, כך תגבר תחושת הסיפוק שלנו. את הטיפוס במעלה ההר יש לבצע בהדרגתיות ומתוך מתינות, וכל צעד שנעשה יחזק אותנו לקראת המדרגה הבאה.
לשם כך צריכה המערכת הפנימית הנפשית להתגייס לשם התמקדות בפעולה ולא בהישגיות – המקודשת כל כך בחברה שלנו. מן הראוי שגם במערכת החינוכית – הורים כמובן, אך גם מחנכים, מורים ואפילו אמצעי התקשורת – ישימו את הדגש לא על ההישגיות אלא על עצם ההשתתפות במשחק החיים ועל הניסיון להתמודד עם אתגריו במתינות ובשלווה, ולא מתוך גישה של "הכול או כלום".
במיוחד צריכים הורים להיזהר מהשוואות בין ילדם לבין ילדי השכנים ("הבן של צילה מצטיין בחמש יחידות מתמטיקה, יש לו המון חברים, התקבל לסיירת" וכד'). השוואות שומטות את הקרקע מכל ניסיון להטמיע מסר של קבלה עצמית, כי מה שעומד בבסיס של קבלה עצמית הוא ההתייחסות למי שאני ומהן היכולות והמגבלות האישיות שלי, ללא כל קשר לבן של השכנים.
הדגש הוא על הבנה וקבלה של הזהות האישית שלי, הייחודית לי, ועל ניסיון להתמודד עם האתגרים המתאימים לי. קבלה עצמית עומדת בניגוד לתחרות ולהשוואה. כל ניסיון להשוואה עם אדם אחר אינו רלוונטי ואינו מועיל, וההשוואה היחידה צריכה להתבצע מול עצמך.
לסיכום, גישה נכונה ששמה את הדגש על קבלה עצמית, דווקא תגביר, ולא תפחית, את הנכונות לחשיפה חברתית. הקבלה העצמית מסייעת בהתמודדות עם כישלונות, בהכלה של רגשות שליליים ושל סימפטומים גופניים מציקים שמחכים לנו במהלך המסע, ובמיוחד בתחילתו; היא מאפשרת ראייה מפוכחת יותר של האני ושל היעדים האישיים שלי; וחשוב מכול, היא מאפשרת להתחיל במסע הגדול אל "הארץ השחורה"; ובאופן פרדוקסלי אף מביאה להישגים רבים יותר.
* אדם חשין, מייסד ומנחה של קבוצות "רקפת", המיועדות לבני נוער שמתמודדים עם חרדה חברתית וביישנות