מאת: ד"ר ענת ברונשטיין קלומק, פרופ' גיל זלצמן ופרופ' אלן אפטר
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 22
מדי שנה מתאבדים בישראל כ-454 בני אדם. התאבדות היא סיבת המוות השנייה בקרב מתבגרים כיום בארץ. בישראל, בשנים 2010-2002, התאבדו בממוצע כל שנה 22 בנים ו-11 בנות בגילאי 24-15. שיעורי ההתאבדות גבוהים במיוחד בקרב עולים חדשים.
מספר ניסיונות ההתאבדות גדול בצורה דרמטית ממספר ההתאבדויות עצמן. בנות מנסות להתאבד יותר, ואילו בנים מצליחים להתאבד יותר. בשנים 2010-2004 נרשמו כ-5,400 פניות לחדרי מיון בשנה עקב ניסיונות התאבדות (לפי נתוני משרד הבריאות). ניסיונות התאבדות נפוצים מאוד בקרב מתבגרים.
אנו רוצים להתחיל עם השורה האחרונה: ניתן למנוע התאבדות בקרב מתבגרים!
רוב המתבגרים האבדניים רוצים לחיות, אך מאוד קשה להם והם אינם מאמינים שיש מוצא ממצבם. רבים מהם נותנים רמזים ואיתותי אזהרה על כאבם הנפשי או על כוונותיהם. עלינו להבין כי מניעת התאבדות היא עניין של כולנו. כל אחד יכול לעזור ולמנוע את טרגדיית ההתאבדות. בכדי להציל אדם מהתאבדות כולנו זקוקים למידע על גורמי הסיכון ועל אותות האזהרה וכן אומץ וידע כיצד לדבר על התאבדות בפתיחות.
גורמי הסיכון לאבדנות
הדרך הטובה ביותר למנוע ממתבגר או מאדם קרוב אליכם להתאבד היא להכיר ולזהות את גורמי הסיכון להתאבדות, להתייחס ברצינות לאותות המצוקה, לשאול שאלות ישירות ואמפאתיות על מחשבות, כוונות והתנהגות אבדניות, ולדעת איך להגיב.
מבחינת גורמי הסיכון, רוב האנשים שהתאבדו סבלו מהפרעה פסיכיאטרית אחת או יותר. ההפרעה המרכזית היא דיכאון, בעיקר כשהיא משולבת בשימוש בסמים או באלכוהול. הפרעות אחרות כוללות סכיזופרניה, הפרעות אישיות, הפרעות אכילה, הפרעות פוסט טראומטיות וכדומה.
דיכאון הוא מחלה אשר ניתנת לזיהוי וישנם כיום טיפולים יעילים לדיכאון. דיכאון שונה ממצב רוח רע או מתחושת עצבות שכולנו חווים. ילדים ומתבגרים הסובלים מדיכאון אינם יכולים לקחת את עצמם בידיים ולהתגבר. הם זקוקים לטיפול!
סימפטומים של דיכאון כוללים: שבועיים של מצב רוח ירוד והיעדר הנאה או עניין בדברים שבעבר היו מעוררי הנאה ועניין. סימפטומים נוספים כוללים: שינויים בשינה, שינויים באכילה או במשקל, חוסר אנרגיה, קשיי ריכוז, תחושת חוסר תקווה ומחשבות על מוות ו/או התאבדות. חשוב להבין שמתבגר יכול לתפקד ויחד עם זאת לסבול מדיכאון.
מתבגרים שמדברים על התאבדות או עשו ניסיון אבדני קודם וכן מתבגרים שבמשפחתם היו מקרי התאבדות, נמצאים בסיכון גבוה להתאבדות. קבוצות נוספות שנמצאות בסיכון כוללות בני נוער החווים דחייה חברתית או מעשי בריונות וכן בני נוער בעלי נטיות הומוסקסואליות, שנאלצים להתמודד עם קשיים חברתיים.
גם מתבגרים אימפולסיביים ומתבגרים אשר משתמשים בסמים ובאלכוהול נמצאים בסיכון גבוה. חלקם שותים אלכוהול ומשתמשים בסמים כדרך להתמודד עם כאב ולהדחיק רגשות וזיכרונות. לעתים קרובות, זו דרכם "לטפל" בעצמם במקום לפנות לעזרה מקצועית. בכך טמונה סכנה גדולה במיוחד, כיוון שהאלכוהול מחמיר את הדיכאון, מפריע לחשיבה ולשיפוט ומגביר התנהגות אימפולסיבית, שהיא מסוכנת ביותר. הסיכון לאבדנות עולה כאשר למתבגר יש אמצעים אבדניים זמינים כגון נשק או תרופות.
רמזים למצוקה אבדנית
קיימים מספר סוגי רמזים למצוקה אבדנית אשר חשוב שכולנו נלמד לאתר. רמזים מילוליים כוללים אמירות ישירות כמו "אני הולך לשים סוף לכול", "אני הולך להתאבד" וכדומה, וכן מסרים מילוליים עקיפים, שמבטאים מצוקה מבלי להזכיר התאבדות במישרין, כגון "אני לא יכול יותר" ו"החיים לא שווים".
רמזים התנהגותיים כוללים: ירידה בתפקוד, קשיי ריכוז, קשיים בשינה, עייפות וחוסר אנרגיה, התמכרות לסמים או אלכוהול, כעס לא מוסבר, אגרסיביות וחוסר שקט, שינויים בהתנהגות ובמצב הרוח, קשיים ביחסים בינאישיים, הסתגרות והימנעות מקשרים, עניין או חוסר עניין פתאומי בדת, עיסוק מרובה במוות, השגת גישה לאקדח או אגירת תרופות, מסירת כסף וחפצים יקרי ערך ועוד.
רמזים נסיבתיים למצוקה אבדנית כוללים: אבדן של מערכת יחסים משמעותית, ריב קיצוני עם אדם משמעותי, גירושין של ההורים, הרחקה מבית ספר, משבר קליטה במדינה חדשה, מעבר למקום מגורים חדש, היסטוריה משפחתית בעייתית (אלימות, הזנחה), מוות של אדם משמעותי – בייחוד אם כתוצאה מהתאבדות, אבחנה של מחלה חמורה או סופנית, איבוד לא צפוי של חירות, ופחד מפני עונש.
לשאול על אבדנות לא מעלה סיכון אבדני
נושא האבדנות היה שנים רבות טאבו והתפתחו סביבו הרבה מיתוסים ודעות קדומות. במשך שנים הפחידו אותנו שאם נדבר עם מתבגרים על התאבדות נכניס להם רעיונות לראש. לפיכך, חשוב מאוד לדעת את העובדות.
מחקר של מדלן גולד ועמיתיה מ-2005 הוכיח כי לשאול מתבגר על אבדנות אינו מעלה סיכון אבדני. להפך, מתבגרים שנשאלו דיווחו על פחות מצוקה. מחקר עדכני מאוד בתחום מאשש מסקנות אלה (Mathias et al., 2012).
גם ניסיונם הקליני של אנשים בתחום העבודה הטיפולית עם בני נוער אבדניים מאשש את מסקנות המחקרים. לפיכך, ארגוני בריאות בעולם, לרבות איגודים למניעת אבדנות בארה"ב, ממליצים כיום לשאול מתבגרים על מחשבות, כוונות והתנהגות אבדניות.
מאוד חשוב שכל אחד מאיתנו ידע איזה שאלות צריך לשאול, איך להגיב וכן לאן להפנות את הנער/ה שנמצא/ת במצוקה. פעולה זו היא קריטית מאוד במצבים של מתבגרים אשר נמצאים בסיכון אבדני, אך הסביבה או המערכת מתקשה לאתרם, כיוון שהם מתפקדים ולעתים אף מאוד מצליחים למרות סבלם. ילדים ומתבגרים אלו בדרך כלל מתקשים לבטא את קשייהם ולבקש עזרה, אך כן יעשו זאת הרבה פעמים אם יישאלו ישירות על מצבם.
לצד העידוד לשאול שאלה ישירה על התאבדות, חשוב לזכור כי דיווח על התאבדות ברמה קבוצתית (כיתה, בית ספר, תקשורת), אשר נעשה באופן לא מקצועי, כן עשוי להגביר אבדנות. לכן ההמלצה כיום היא לדבר עם מתבגר על אבדנות בשיחה אישית (בארבע עיניים). לאלו המעוניינים בהמלצות כיצד לפרסם מקרים של התאבדות מומלץ לפנות לאתר האינטרנט של האיגוד האמריקאי למניעת אבדנות: www.afsp.org.
לדבר על אבדנות – בשיחה אישית ואמפאתית
הדרך הטובה ביותר לעזור למתבגר בסיכון אבדני היא להקשיב לו, לתת לו תקווה כי ניתן לעזור לו ואז לשכנע אותו לקבל עזרה ולהפנות אותו לסיוע מקצועי. מתן התקווה הוא מרכיב מציל חיים! מאוד חשוב להעביר את המסר כי לכל בעיה יש כמה פתרונות. חשוב להדגיש כי מצבים בחיים הם זמניים והפיכים ואילו המוות הוא סופי. השכנוע לקבלת טיפול מקצועי וההפניה לטיפול זה יכולים להיעשות רק אחרי הקשבה אמיתית. אין טעם לנסות לשכנע מישהו לפני שהקשבנו לו.
את השיחה עם המתבגר בנושא אבדנות חשוב לערוך כאשר יש לכם זמן ואתם פנויים לכך רגשית. מומלץ לשאול את המתבגר שאלות לגבי מה הוא מרגיש וחווה, כגון: "מה עובר עליך?", "מה אתה מרגיש?", "ספר לי קצת מה קורה איתך?", וכן שאלות על אבדנות, הכוללות שאלות על מחשבות אבדניות ועל התנהגות אבדנית. שאלות אלו יכולות להיות: "איך אתה מתמודד עם מה שקורה לך בחיים?", "האם אי פעם חשת שאתה רוצה לוותר על הכול?", "האם חשבת על התאבדות?", "האם יש סיכוי שתפגע בעצמך?", "האם חשבת איך תעשה זאת?"
עליכם לשאול את השאלות בהתאם לסגנונכם האישי, אך הקפידו שלא לדבר בטון מטיף, ביקורתי, וכחני או שיפוטי. חשוב שתתנו לגיטימציה לרגשותיו של המתבגר לפני שתנסו לעודדו. התייחסו לדבריו ברצינות ונסו להיות אמפאתיים. הסבירו למתבגר שחייו חשובים לכם, והדגישו שאתם מוכנים לעשות הכול בכדי לעזור לו להישאר בחיים. כמו כן, חשוב מאוד שלא תבטיחו סודיות שלא תוכלו לעמוד בה.
רק אחרי שהקשבתם, אמרו למתבגר שניתן לעזור לו להתמודד עם קשייו והעניקו לו תחושה של תקווה אמיתית. אל תבטיחו פתרונות שלא יוכלו להתקיים, אך בטאו תקווה שניתן לעזור לו בעזרת טיפול להתמודד עם הקשיים. תקווה זו עשויה להציל את חייו באם ישתכנע שיש דרכים נוספות להתמודד עם קשייו מלבד התאבדות.
נקודה חשובה נוספת: כאשר אתם משוחחים עם מתבגר שעשוי להיות בסיכון אבדני, נורמאלי מאוד שתחושו חרדה ולחץ. חשוב שתנסו להתגבר על רגשות אלו ולא תימנעו מלשוחח עמו בגללם. בשיחה עצמה, אל תפחדו "לקרוא לילד בשמו" ולומר את המילה "התאבדות". עם זאת, אם אתם חשים שאינכם מסוגלים לדבר עם המתבגר על אבדנות או לשאול את השאלות, דאגו שמבוגר אחר יעשה זאת.
הפניה וליווי לקבלת עזרה מקצועית
במצבים בהם המתבגר נמצא בסיכון מיידי אסור להשאירו לבד, עד שיגיעו הוריו או עזרה מקצועית, ויש לדאוג להרחיק ממנו אמצעים קטלניים כגון נשק. כיום ישנן התערבויות טיפוליות מסוגים שונים, אשר יכולות להציל מתבגר הנמצא בסיכון אבדני. על כל אחד מאיתנו להכיר את הגורמים ואת מקורות הסיוע בקהילה הקרובה, אליהם ניתן להפנות אנשים לקבלת עזרה נפשית, ובהם: שירותים פסיכולוגיים חינוכיים, מרפאות בריאות הנפש, ער"ן, סה"ר, מוקד קופת חולים, חדר מיון וכדומה. כאשר אתם מפנים את המתבגר לעזרה, הציעו לו ליווי לגורם המקצועי, וודאו איתו שהוא אכן הלך לקבל את הטיפול המתאים ושהוא ממשיך לקבל את העזרה עד ליציאתו ממצב הסיכון.
לסיכום, התאבדות בקרב בני נוער ניתנת למניעה. מותר וחשוב לדבר על מחשבות, התנהגויות או כוונות אבדניות עם מתבגר אשר נמצא במצוקה או בסיכון. חשוב להכיר את גורמי הסיכון, לזהות את הרמזים למצוקה, להקשיב למתבגר באופן אמפאתי, וכמובן להפנותו וללוותו לגורמי סיוע ולאנשי מקצוע בעת הצורך.
תודה לעמותת "בשביל החיים", עמותה לתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו ולמניעת התאבדויות: 03-9640222, www.path-to-life.org
*הערה: ביחס למתבגרים, המאמר נכתב בעיקרו בלשון זכר, מטעמי נוחות, אולם הטקסט פונה ומתייחס לשני המינים.