'לחופש נולד'- על חינוך לעצמאות

מאת: דאנה תבור
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 25

כיצד תלמדו את ילדכם לדחוף את עצמם לעצמאות מבלי להשליט "סדר וחרדה"? כיצד תאפשרו להם להתנסות במשאלות ליבם, גם אם הן אינן תואמות את שלכם? על הקושי ברצון ההורים שילדיהם כבר "ילמדו" לעשות לבד, מול הקושי היותר ממשי – לשחרר

אחת המשימות ההוריות החשובות ביותר היא ללמוד לשחרר את הילדים, לסייע להם להפוך לישות עצמאית ומתפקדת. מעין אבסורד טמון בתפקיד ההורי: היצר הפנימי של כל הורה הוא להגן, לגונן ולשמור על צאצאיו קרובים אליו, כשלמעשה, כדי לאפשר להם לגדול עליו לשמור מהם מרחק בטוח, ההולך וגדל עם התקדמות התפתחותם.

החתירה לעצמאות מתחילה כבר בשנות הינקות, אז מתחיל המפגש התוך אישי של כל הורה עם פחדיו ומשאלותיו הכמוסים אודות דמותם של ילדיו. מהו הגבול הנכון שבין החשש ההורי לבין הצורך האמיתי של הילד לעצמאות? איזו עבודה נדרשת מן ההורה כדי לאפשר לילדו להתבגר ולרכוש עצמאות? האם נכון להגדיר גבולות אחידים לכלל הילדים על פי גילם?

על הסיכון והסיכוי הטמונים בעצמאות:

שעתוק תרבותי

על אף הקושי, יש להודות כי רבים מדפוסי ההורות וההתנהגות שלנו דומים לאלו של הורינו. הגבול שלנו כהורים הוא גבול אישי, תרבותי וחינוכי ותואם את הגבול שהציבו לנו בילדותינו. פעמים רבות הגבול מועבר מדור לדור ונובע מתוך פחד. כתוצאה מכך נלקח טווח בטחון רחב, לעיתים אף רחב מדי, שמגביל את התנהגות הילדים. לדוגמא, הורים שלא רוצים כי בתם המתבגרת תדרדר להתנהגות מסוכנת, אוסרים עליה לצאת מן הבית. גם אם הסיכוי לכך קטן, הצעד ננקט. הסיבה העיקרית לכך היא שאנחנו לא סומכים על הטבע שלנו ומציבים גבולות כדי להיות בשליטה.

טבע האדם

חשוב לזכור כי תינוק מצויד עם לידתו במנגנונים שמורים לו מה נכון עבורו, מתי עליו לאכול, מתי עליו לישון וכדומה. כתוצאה מן הפחד שלנו כהורים, הסנכרון הטבעי של כל ילד משתבש על-ידי שימוש במשפטים כמו: 'תגמור מהצלחת' ו 'קח סוודר כי יהיה לך קר'.

כתוצאה מהתנהגות זו, הילד מאבד את הקשב הפנימי שלו ומתחיל להיות מנוהל על ידי גבולות אוטומטיים שרכש מהחינוך שקיבל. חשוב להבין כי אנחנו ההורים לא סומכים על הטבע של ילדינו, כשם שהורינו והתרבות לה אנו משתייכים לא סמכו על הטבע שלנו. אנחנו מונעים מן הפחדים שלנו ולמעשה משדרים לילדינו שהם לא יכולים לסמוך על עצמם והביטחון לא יבוא מהם אלא מהוראות חיצוניות.

מניעים להגבלה

סיבות שונות מביאות את ההורים להגבלה מוגזמת של התנהגות ילדיהם, המעכבת את רכישת העצמאות. כל הורה יסכים כי הוא מציב גבולות לילדו כדי שאלו יגנו עליו מפני סיכון. לא נרצה שהילד יעבור לבד כביש או ידליק אש כיוון שהוא מסכן את עצמו. זו הסיבה הגלויה והנפוצה להגבלת התנהגות. תפיסה נוספת, שמאד מאפיינת את החברה שלנו כיום היא זו שמבקשת למנוע מהילד כל סבל ותסכול. רוב ההורים מגוננים מדי, כשלמעשה אין רע במינון נכון של תסכול.

סבל חשוב להתפתחות וככל שנמנע יותר סבל, כך נלמד את הילדים מהו חוסר בטחון אישי ועצמי. לדוגמא, ילד בן חמש, המנסה לשרוך את נעליו ללא הצלחה פוגש תסכול. אמו שאיננה מסוגלת לשאת את התסכול נחלצת מיד לעזרתו, ובמקביל מלמדת אותו כי הוא לא יכול לסמוך על עצמו. כך קורה גם בהתנסויות חברתיות, כשהורים פועלים בשביל ילדיהם ולמעשה לא נותנים להם את הכלים ואת ההתנסות שבהתמודדות עצמאית, החשובה מאד לביטחונם האישי והתפתחותם.

'לא לזה ייחלתי'

סיבה נוספת לכך שהורים לא משחררים את ילדיהם לעצמאות היא הפחד שהילדים לא יגדלו להיות מה שאנו מיעדים עבורם. דמותם, כפי שאנחנו רוצים שתהיה, היא פעמים רבות פנטזיה שמבוססת על הערכים והנורמות עליהם גדלנו. הפחד הממשי שלנו כהורים הוא שילדינו יאתגרו את האמיתות שלנו לגבי מה נכון ולא נכון בחיים. לדוגמא, ילד שנושך בגן, או מפגין תוקפנות, מעמיד את הערכים של הוריו בסיכון. הורה שרואה בכך התנהגות בלתי נורמטיבית יתקשה לקבל אותה, לעיתים אף את ילדו ויכתיב גבול מאוד נוקשה לגביה. ילד שאיננו מכין שעורי בית וההורה שלו מחזיק בערכם של לימודים וציות לסמכות, יקבל גבולות נוקשים בתחום הזה.

הצבת גבולות נוקשים עלולה להביא לאובדן הקשר לילד הפרטי, שיש לו טמפרמנט אחר מכפי שהיינו רוצים שיהיה, שטעמו והעדפותיו שונים משלנו. ככל שההורה יהיה משוחרר מהפנטזיה אודות מי הוא רוצה שילדו יהיה, כך הוא יעניק לו הרבה יותר עצמאות וחופש להיות מי שהוא באמת.

סיכון פסיכולוגי

מלבד הסיכון הפיזי הממשי שבהתנהגות ישנו גם הסיכון הפסיכולוגי של שני הצדדים, הן של ההורה והן של הילד. הסיכון הפסיכולוגי מהווה אף הוא סיבה להצבת גבולות של ההורים. דוגמא לסיכון פסיכולוגי של הורה היא התנהגות שמגוננת על ילדו בקרב חברים, כדי שאלו לא יחטפו לו את הצעצועים ויותירו אותו בתחושה קשה. למעשה בהתנהגות זו ההורה מעמיד את בנו בסיכון פסיכולוגי של העדר אימון והתנסות בהתנהגות חברתית.

נוחות ואורח חיים

ישנם הורים שעושים פעולות פשוטות עד מורכבות במקום ילדיהם, שלא מתוך רצון למניעת סבל או סיכון. פעמים רבות להורים אין את הזמן והפניות לקצב של הילדים. הם רוצים שהחדר יהיה מסודר, אך אין להם סבלנות להמתין יותר משני רגעים ולבסוף עושים זאת בעצמם. חיינו כפי שהם כיום מערבים הרבה יותר 'עשייה' ופחות מדי 'הוויה'. אין לנו זמן להתפתחות של הילד וכפועל יוצא אנחנו מעדיפים לעשות במקומו.

חינוך אמיתי דורש זמן, בדיקה, ניסוי וטעייה, והורים רבים לא מאפשרים לילד את הזמן מתוך המתח והקצב של חייהם. לעיתים מדובר אפילו במתן תשובה לשאלה, במקום שהילד יחקור בעצמו, יתהה ויגיע לתשובה בתיווך ותמיכה.

משמעות האיזון

כדי לאפשר לילדים שלנו להיות בעלי בטחון פנימי, יכולת לפתור בעיות ועצמאות, עלינו לבדוק כל העת היכן אנחנו מציבים גבול ששומר על הילד והיכן הגבול הוא תוצר של הפחדים והאגו שלנו. חשוב לשמור על נקודת האמצע, שתהיה נכונה ספציפית לילד שלנו.

בגילאים הקטנים, חשוב לתת עצמאות מצומצמת, כלומר לתת בחירה, שמאפשרת ביטוי של העדפותיו והטמפרמנט של הילד. חשוב לתת בחירה בטווח של שתי אפשרויות ולא יותר, כדי שלא יחווה בלבול והעצמאות תהפוך עליו לנטל. אל לנו להכריח את הילדים להתנסות במה שאינם רוצים, עם זאת ילדים שמעוניינים כן להתנסות בפעילות מורכבת או בשימוש בחפצים 'מסוכנים', יש לאפשר להם את ההתנסות עם הגבלות. לדוגמא: ילד שרוצה לאכול עם סכין, יש לאפשר לו את ההתנסות על ידי מתן סכין כהה ולהגביל את השימוש בנוכחות של ההורה.

יחד עם זאת, פעמים רבות הילד חסר את ההערכה האמיתית כלפי עצמו, חסר את התמונה השלמה ורוצה להתנסות במשהו שהוא עוד לא יכול לבצע. על ההורה לראות את הצורך של הילד, אך גם את הסיכון ולאפשר את ההתנסות עם מגבלות, אם זה מתאפשר. כלוליין בקרקס הצועד לבדו, לא נוכל אף פעם להתנסות עבור הילדים, אך כן נוכל להיות עבורם רשת הביטחון. במקום לשדר 'אתה לא יכול' או 'זה לא מתאים לך', יש להיות בולם הזעזועים, מעניקי האמון, התמיכה והתיווך עם המציאות.

מסבל לסבלנות

מה שיעזור להורים לשחרר ולתת לילדים את העצמאות היא ההבנה שאכן יש סבל בחיים ושהסבל הוא איננו דבר רע, אלא מה שמאפשר לכולם לצמוח. סבל מגיע מהמילה 'סבלנות', כשלמעשה נדרשת הסבלנות שלנו ההורים, לעבור את כל תהליך ההתמודדות וההתבגרות של ילדינו.

מה שמבדיל בין בני אדם היא לא מידת הסבל שבחייהם, אלא יכולת ההתמודדות שלהם עם החיים. חשוב לשמור על מידת הסבל, כדי שזה לא יהיה שוחק מדי ויגרום לחוסר אמון של הילד בעצמו. ההקשבה לילד הפרטי והספציפי, תאפשר להבין מה הם המינונים להם הוא זקוק בכל זמן נתון. יחד עם זאת, יש להבין שכשם שהצרכים שלנו משתנים מתקופה לתקופה, כך גם צרכיו.

גיל העצמאות

ברור לכל הורה כי היכולת של הילד עולה עם הגיל, כשמשימות התפתחותיות שונות מתבצעות בגילאים השונים. חשוב כי כל ילד ישלים את המשימה ההתפתחותית המתאימה לגילו, ללא התערבות או הפרעה של ההורה.

השנה הראשונה של החיים מערבת את יצירת הקשר ופיתוח האמון הבסיסי. בשלב זה חשוב שהאם תישאר קרובה וקשובה לילד, אך לא במידה מוגזמת (לא לבדוק אם הוא נושם כל 10 דקות…).

בשנה השנייה לחיים יש לאפשר לילד להתרחק ולחקור את הסביבה, לגעת בדברים, להתרחק מהסימביוזה של השלב הקודם. שלב זה מערב סיכון פיזי ונפשי: פיזי – שכן הילד יוצא מטווח הראייה של האם ונפשי – כי הוא לפתע בוחר איזה בגד הוא רוצה ללבוש, חוטף צעצועים לילדים, מראה מי הוא ועלול לסכן את הערכים שלנו כהורים.

בשנה השלישית ואילך הילד מפתח זהות עצמאית, שיש לאפשר לו אותה, גם אם היא שונה משלנו ומאתגרת אותנו. אנחנו אמנם ההורים של הילדים אך הם נפרדים ושונים מאתנו.

חשוב מאד לזכור, כי מלבד הגיל הכרונולוגי, לכל ילד הגיל המנטאלי שלו, השונה מאד מילד לילד. לכן, מידת העצמאות והפעולות הקונקרטיות שיתפסו מקום הן שונות בין ילדים באותו גיל ממש. יש ילד שירצה בגיל 4 להתקלח לבד ויש ילד שירצה זאת רק בגיל 5. יש לכבד את הרצון והצורך של כל ילד על ידי מתן רשת בטחון להתנסות.

חשוב מאד לאפשר לילדים להתפתח, להתנסות ולחוות חוויות חדשות מהן הם צומחים ומקבלים בטחון. יש לכוון את הילד, אך גם לאפשר לו בחירה, אחריות ושליטה על חייו.

חשוב מאד לפתח עם הילד דיאלוג שלא יהיה מוחלט, כלומר, ההורה לא יחליט כמה מותר וכמה אסור, אלא ישאל ויבדוק עם הילד כדי לאפשר לו לקיחת אחריות. דרך זו מאפשרת לילד הקשבה לעצמו, באופן המאשר לו שההורה סומך עליו. לתחושתו, אם אמו סומכת עליו גם הוא יכול לסמוך על עצמו, גם כשהוא לבדו.

בדרך זו ההורים לא הופכים להיות התודעה החלופית של הילדים, אלא הם,הילדים, עושים זאת בעצמם. האילוף החברתי גורם לאובדן אותו קול פנימי שמביא לצורך מתמיד בייעוץ חיצוני, עזרה מהסביבה, שממשיך גם לבגרות.

הרעיון הוא לתת לילד יותר כוח וכבוד, להרפות ולשחרר גם במחיר של טעויות שהילד יעשה, במחיר הסבל והתסכול שיחווה לעיתים. אימון שרירי ההתמודדות יצמיחו לו כנפיים ויסייעו לו לכשיגדל.

*דאנה תבור MSc., פסיכותרפיסטית ,מטפלת משפחתית וזוגית מוסמכת, מטפלת אימגו, מרצה ,מדריכה ומנחת קבוצות וסדנאות