מאת: רונית הררי
פורסם ב: עיתון יסודות – גיליון 26
אין מורה שאינו מכיר אותם- התלמידים השקטים, הנעלמים מהעין, הנחבאים אל הכלים אשר אינם נשמעים בכיתה. זו שכאשר פונים אליה מסמיקה, משפילה עיניים בבהלה ועונה כל כך בשקט עד שאינה נשמעת או אותו תלמיד אשר יודע את התשובה לשאלה אך לעולם לא ירים את האצבע לענות בנוכחות תלמידים אחרים.
במאמר זה אבקש להציג את הפרעת החרדה החברתית כפי שהיא באה לידי ביטוי בקרב בני נוער, תלמידים במסגרות חינוך נורמטיביות, במציאות החיים העכשווית שלנו. בנוסף, אסקור מספר כלים והתייחסות מתאימה של המורה כלפי תלמידים אלו, לצד התמודדות בני הנוער עצמם עם מצב זה, הן בכתה והן בטיפול פרטני.
כמורים אנו מתמודדים במהלך השיעור עם מגוון תופעות שהינן פועל יוצא של כיתות הטרוגניות המאכלסות תלמידים שונים בעלי מגוון התנהגויות. באופן טבעי אנו נוטים להגיב כלפי אלו אשר מפריעים למהלך השיעור או מונעים מאיתנו ללמד- למשל, תלמידים בעלי הפרעות קשב, ריכוז ואימפולסיביות (ADHD) או תלמידים בעלי הפרעת התנהגות ומשמעת. בכך, למעשה, אנו מחזקים התנהגות לא רצויה בעצם מתן המענה וההתייחסות להתנהגות זו.
לעומת זאת, אלו אשר אינם נשמעים, אינם זוכים להתייחסות וכך הם בעצם מקבלים את המענה הרצוי מבחינתם – להיבלע ולהיעלם במרחב הכיתתי. באופן זה אנו בעצם מחזקים את הבעיה ומשמרים אותה והנער או הנערה בעלי החרדה החברתית נכנסים למעגל חרדה המקבע ומנציח את עצמו.
מהי חרדה חברתית?
חרדה חברתית מוגדרת כפחד מוגזם וקיצוני מסיטואציה חברתית בה האדם נדרש להיחשף בפני אנשים שאינו מכיר. האדם פוחד שיתנהג בצורה מביכה או משפילה לעיני האחרים. החשיפה למצב החברתי המפחיד מעוררת כמעט תמיד תגובת חרדה, עד כדי התקף פניקה.אצל ילדים החרדה יכולה להתבטא בבכי, שיתוק או הימנעות ממצבים חברתיים לא מוכרים. הספרות המקצועית מציינת שכ-7% מהאוכלוסייה סובלים מחרדה חברתית.
הימנעות מהווה קריטריון נוסף לחרדה חברתית – הימנעות מהמצב החברתי המפחיד, או גישה אליו מתוך מצוקה וחרדה. ההימנעות או הציפייה החרדה לקראת מפגש חברתי מפריעות באופן משמעותי לתפקוד היומיומי, החברתי, התעסוקתי או הלימודי וגורמות למצוקה עזה כתוצאה מהפוביה.
בנוסף להימנעות, האדם מפתח "התנהגויות ביטחון" שיסייעו לו לעבור בשלום את יומו אך בכך תורמות למעשה לשמירת המצב החרדתי הקיים. דוגמאות להתנהגויות ביטחון הן, למשל, השפלת עיניים, כתיבת סמס או מייל במקום פנייה ישירה, ישיבה בסוף הכיתה ועוד.
סימן ההיכר של ההפרעה הוא הפחד מהערכה שלילית של החברה כלפי האדם הסובל מההפרעה. למעשה, זהו האדם עצמו המעריך את עצמו באופן שלילי אך מייחס זאת לזולתו או לחברה. מעבר לכך, האדם מכיר בחריגות של הפחד שלו אך הוא אינו יכול לשלוט בו. בסופו של דבר הוא מפתח דפוס התנהגות ספציפי – הימנעות מוחלטת מכל סיטואציה חברתית המפחידה אותו.
החרדה החברתית יכולה להתבטא גם כתגובה למצבים חברתיים ספציפיים כמו פחד קהל – הפחד לדבר מול אנשים; להצביע בכיתה, להציג מצגת מול הכיתה, להקריא בקול, לשאול שאלות או לענות תשובה. בנוסף, פחד לאכול בנוכחות אנשים אחרים, פחד מבעלי סמכות (מורים למשל), פחד לצאת לטיולים שנתיים, פחד להיכנס לכתה באיחור, פחד להשתתף במסיבה ועוד.
אז מה קורה בכיתה?
נחזור שוב למרחב הכיתתי. התלמידים השקטים שאינם נשמעים בכתה, ייתכן והם אלו הסובלים בשקט ממצוקת החרדה חברתית. הסבר קוגניטיבי לחרדה חברתית יטען כי לאדם כזה יש סכמת סכנה דרכה הוא רואה ומפרש את העולם. תלמיד כזה יצפה מראש שהאנשים בסביבתו – מורים ותלמידים אחרים – יעריכו אותו באופן שלילי או אפילו יידחו אותו. ברגע שתלמיד מגיע עם ציפייה כזו הדריכות שלו לחיפוש הסימנים שיאשרו זאת עולה וכל הקשב שלו מופנה לאימות התאוריה הזאת. כך, גם מצבים ניטראלים ופשוטים ייתפסו על ידו כדחייה, כביקורת או כתגובה שלילית כלפיו.
כתוצאה מכך, בתוך האינטראקציה עצמה, התלמיד אינו פנוי או קשוב לקשר המתקיים בינו לזולת אלא בוחן את עצמו כל הזמן ממקום של פגיעות ונחיתות. לכן, הוא ייראה כלפי חוץ כלא מרוכז, מהוסס ומסורבל. בסופו של דבר נוצר מעגל חרדה המחזק את עצמו שכן הציפיות עימן הגיע התלמיד לסיטואציה התממשו מבחינתו.
מעבר לכך, מעצם המודעות של התלמיד למצב והרצון האמיתי שלו להשתחרר מהחרדה המצמצמת כל כך את חייו, הוא חווה מצוקה וסבל גדולים. הוויתור שלו על ההתעמתות עם החרדה הופכת למובנת עבור ההורה או המורה הניצבים מולו אולם הבנה זו גורמת, כאמור, דווקא לשימור החרדה והנצחתה.
בנוסף, יש לזכור שבגיל ההתבגרות עולה חשיבותה של קבוצת השווים ובשל כך ההשוואה המתמדת של הנער למול חבריו מעצימה את החרדה החברתית שלו.
תפקיד המורים והצוות החינוכי בהתייחסות למתבגרים הסובלים מחרדה חברתית
ראשית, על המורה להבין את מהות החרדה החברתית ואת העובדה כי מענה מתאים הוא זה המעמת את התלמיד עם החרדה שלו. חוסר התייחסות לנער הסובל מחרדה חברתית משמר את הבעיה אצל התלמיד, כך שעלינו כמורים לפנות אל אותם תלמידים שקטים במינון ראוי, בעדינות וברגישות, כלומר, לא לוותר לתלמיד שאינו מעוניין להקריא תשובה אלא להבין את מקומו ומצבו ולאפשר לו להקריא ולו משפט.
ניתן לעשות זאת גם באמצעות שיחה אישית היכולה מצד אחד לתרום למורה מבחינת הבנתו את התלמיד ומאידך יכולה לסייע לתלמיד בכך שהוא ידע שהמורה מכיר בקשייו ונמצא לצידו בתהליך הלמידה.
כמו כן על המורה לחזק כל התייחסות כלפי תלמידים אלו. התלמיד העז והצביע? נהדר, יש לשבח ולעודד אותו. התלמיד ענה על שאלה? גם אם התשובה אינה נכונה, יש להתייחס לכך באופן חיובי ולחזק אותו על עצם הניסיון לתת מענה נכון. במטלות הדורשות ביצוע קבוצתי אפשר לסייע בחלוקה לקבוצות. תלמיד הסובל מחרדה חברתית יימנע ויחשוש להצטרף לקבוצת תלמידים ועל כן גיבוי הולם מהמורה יאפשר לו להיות חלק מהקבוצה ולהרגיש שייך ותורם.
בימים אלו מערכת החינוך מכריזה על "למידה משמעותית". על פי גישה זו, הערכת התלמיד אינה מתבססת רק על ציוניו במבחנים אלא גם מעודדת אותו להתבטא ולהגיע להישגים בתחומים בהם הוא חזק יותר- הבעה באומנות, ביצירה וכדומה. רעיון זה יכול להוות כר פורה להצלחה עבור בני נוער הסובלים מחרדה חברתית.
מעבר לכך, עיקרון נוסף שה"למידה המשמעותית" מבקשת לקדם הוא עיקרון של הצגת תוצר, פרזנטציה. עצם ההתנסות של תלמיד חרד בכלי זה, התנסות שתחזור על עצמה מספר פעמים, תסייע לו בהתמודדות עם החרדה ותלמד אותו לרכוש את המיומנות הנדרשת לשם הצגת תוצר. ככל שהתלמידים יתנסו במיומנויות אלו יותר ויותר ויתעמתו מול החרדה הם יוכלו, לבסוף, לווסתה ולצמצמה.
כמורים ומבוגרים משמעותיים יש לנו תפקיד עצום וחשוב בתהליך הלמידה וההתבגרות של בני הנוער ומתוקף כך חשוב שנתייחס אליהם על כל השונות הקיימת ביניהם ונאפשר ביטוי, הבנה והצלחה בניפוץ חומת הזכוכית המקיפה אותם.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי בחרדה חברתית
חשוב להבין כי ישנם מקרים של חרדה חברתית שלא ייפתרו רק באמצעות הבנת המורה וגישתו המכילה כלפי התלמיד. במקרים אלו חשוב לאתר את התלמידים בעלי החרדה החברתית ולהפנותם לטיפול פרטני. זאת במיוחד על רקע הצורך בהוצאתם ממעגל החרדה והסבל העז אותם הם חווים.
טיפול התנהגותית קוגניטיבי נמצא כיעיל ביותר עבור בני נוער ואנשים הסובלים מחרדה חברתית. טיפול זה משלב עבודה קוגניטיבית לצד עבודה התנהגותית ומטרתו היא צמצום החרדה והקניית כלים לנער להתמודדות מיטבית עם החרדה החברתית.
החלק הקוגניטיבי בטיפול, מתייחס לזיהוי מחשבות מכשילות ושליליות ודפוסי חשיבה קיצוניים המובילים את הנער לתפיסה קטסטרופלית ולמעגל חרדה שהוא מתקשה לפרוץ. זיהוי המחשבות המכשילות והכרתם של עיוותי החשיבה הוא חלק מהתהליך הקוגניטיבי ובהמשכו נעשית הבניה קוגניטיבית, כלומר החלפת המחשבות המכשילות במחשבות מקדמות ורציונליות ובדיבור פנימי בונה וחיובי.
החלק ההתנהגותי של הטיפול מתאפיין בעבודה מעשית בה נחשף המטופל לסיטואציות החברתיות המעוררות בו חרדה. חשיפה זו נעשית באופן הדרגתי לאחר שהנער למד עקרונות של הרפיה והרגעה עצמית. טכניקות אלו מאפשרות למטופל להתמודד עם מצבי החרדה ולנהל את הסיטואציה בכוחותיו.
חלק רחב בטיפול מוקדש למשימות ("שיעורי בית") הניתנות למטופל מפגישה לפגישה החל מניטור אישי ומעקב אחר ההתנהגות החרדתית, דרך ניתוח מחשבות ועד ביצוע משימות של חשיפה הדרגתית. עם סיום הטיפול חלק ניכר מהמטופלים מדווחים על שיפור ניכר במצבם ובעיקר ביכולתם להתמודד עם המצב תוך ויתור על ההימנעות והתנהגויות הביטחון שהיו עד לפני הטיפול הכלים המרכזיים בהתמודדותם.
לאור העובדה שמתבגרים בעלי חרדה חברתית חווים קושי וסבל ולאור כך שחוויה זו היא ברת פתרון, חשוב לאתר את אותם בני נוער הסובלים מחרדה חברתית ולהפנותם לטיפול מקצועי אשר יאפשר להם לנפץ את חומת הזכוכית המקיפה אותם ולאפשר להם חיים משוחררים מסבל.
רונית הררי – יועצת חינוכית, MA מטפלת התנהגותית- קוגנטיבית, CBT