כן, לא תמיד דיבורים עוזרים.
אז צריך לזהות שהם לא עוזרים ולא לחזור על עצמנו בלי סוף.
להגיד שוב ושוב או להתחיל לצעוק ולהתלונן, לא מקדם אלא מייגע וממאיס.
צעד 1: העבירו אחריות
בשיחה רגועה ומתוכננת, לא ברגע ל משבר ועימות, שקפו לילדים את המצב.
הסבירו שזה לא יכול להמשיך
בקשו שיגידו מה הם מציעים לעשות כדי לשנות את המצב. כדי שהדברים לא יחזרו על עצמם.
צעד 2: עברו לעשייה
לדוגמה:
אם סוכם על שעה בה מתארגנים לערב –
גשו לחדר, עמדו לידם.
בקשו שיפסיקו את עיסוקיהם וייגשו להתקלח/יבואו לארוחת הערב וכו.
עמדו לידם עד שזה יעשה.
אם זה לא נעשה עמדו חיץ בינם לבין העיסוק /כבו את המחשב/ בקשו את הטלפון
לוו אותם לאן שצריך עד שזה יעשה.
חזרו על הפעולה במשך כמה ימים ברציפות. עד שתרגישו שהם הבינו שאתם לא תוותרו.
אם צריך:
הכינו עזרה כדי שתתפנו לעשיה בזו.
אל תתחילו אם אין לכם יכולת ליישם עד הסוף.
זה קשה, לא נעים אבל אפקטיבי.
הם צריכים לדעת שאתם לא תוותרו.
זה חשוב מבחינת הסמכות שלכם וזה משמעותי כדי להוכיח עד כמה זה חשוב לכם.
במקרים של דברים שלא קורים בבית, כמו לשתות אלכוהול בבילוי, לחזור לא בשעה עליה הוסכם, התנהגות בבית הספר וכדומה.
הרעיון הוא אותו רעיון.
אנחנו לא חוזרים שוב ושוב על דיבורים אלא עוברים למעשים.
זה יכול להיות הגבלות חדשות, זה יכול להיות פיקוח חדש – אתם מסיעים הלוך וחזור, שינוי שעת חזרה, תקשורת יומית עם המחנכת, תקשורת עם הורים אצלם הם מתארחים, ועוד.
כמו שהתאמנו את הגבול, גם נתאים את העשייה.
בהתאם לילד, לחומרת הנושא, לחזרתיות ולהתנגדות, ליכולות שלכם.
שלש הערות חשובות
1. למרות כל הנאמר לעיל לפעמים אנחנו נדרשים לבדוק האם אנחנו מציבים נכון את הגבול.
לדוגמה – קבעו גבול עם מחשבה מראש על הקשיים:
קבענו שבשמונה הערב נסגר. לילדים יש תכנית שהם רואים והנה הגיעה השעה שמונה ואנו יוצאים להגן על הגבול שלנו. הילדים יוצאים למתקפת נגד כי הם לא רוצים להפסיק באמצע הפרק. האם זה קריטי שהם יסיימו כרגע?
ובמידה ומבחינתנו שמונה היא שעה שאסור לעבור, אז אנחנו צריכים מראש לא להתיר דברים שיחרגו משמונה. הרי גם אנחנו לא היינו רוצים שיחייבו אותנו להפסיק באמצע פרק, או לנתן שיחת טלפון , או לעזוב מסמך עליו אנחנו עובדים.
לדוגמה – גבול יכול להיות טווח ולא רק נקודה קונקרטית .
אולי במקום לקבוע שילדים צריכים להכין שעורי בית כשהם חוזרי מבית הספר (כי אנחנו מפחדים שאחר כך לא יצליחו לאסוף את עצמם וכי זה מפנה את אחר הצהריים בלי שיש מטלות ברקע)
נכון יהיה לקבוע שבין שעת החזרה מבית הספר לשעה שהוגדרה בערב, עליהם להכין את שעורי הבית (כי מה שחשוב לנו זה שהם יעמדו במטלה וילמדו לנהל את הזמן שלהם). זה מאפשר לכל ילד לעשות את זה בהתאמה לצרכים, הקשיים והנטייה שלו.
זה גם מאפשר להם חופש בחירה – זכרו שרוב היום מוכתב לילדים על ידי מבוגרים
וזה גם מעביר אליהם אחריות.
לדוגמה – אולי התבלבלנו בגבול
סגרנו ערב והילד קם לשתות מים. אנחנו כועסים שיצא מהחדר ולמה הערב לא נסגר. אבל בעצם, אם הוא לא מטריח אותנו, לא עושה בלגן בבית או מעורר את האחים, האם זה באמת משנה שהוא קם לקחת מים?
2. כאשר אנחנו בקונפליקט על גבול, או עוברים לשלב העשייה – נהלו את הרגשות.
אין צורך לכעוס, אין צורך לשפוך את המרירות והמסכנות שלנו ובוודאי שאין צורך להיות ציניים כי יש בזה משהו מזלזל. (נמאס לי כל ערב…, אתה אף פעם לא…, מישהו רואה אותי בכלל בבית הזה? , כלום אתה לא עושה….אפשר לחשוב, כמה חובות ומטלות כבר יש לך שאת לא יכולה לעמוד בהן ולעשות את מה שאני מבקשת? )
דברו עניינית, אפילו עם חיוך, היו אמפתיים אבל אסרטיביים. (למשל נסמן להם לחזור אתנו אל חדר האמבטיה, נצביע על הבגדים הזרוקים על הרצפה ונחייך. כשירימו נומר תודה – זו לא פחיתות כבוד, זה כבוד כלפיהם ולוקח את הסיטואציה ממאבק לאינטראקציה עניינית).
תזכרו שהמטרה של הכל היא לאפשר לכולנו להתנהל בצורה מיטבית בחיים ובבית.
הם לא עושים לכם בכוונה, הם לא מזלזלים (בעקיפין כן אבל לא במודע. אז למדו אותם למה זו בחירה שהיא גם זלזול), הם פשוט שקועים בעצמם ובמה שבא להם.
אל תלכו לקצה מפחד שאם לא תציבו גבול מספיק נוקשה תאבדו שליטה או לא יקרה מה שרציתם. בחרו בגבולות המתאימים והתמודדו עם החצייה שלהם במידת הצורך.
לדוגמה – אם הילד לא הכין שעורי בית והנה הגיע עשר בערב והוא רוצה עכשיו שנעזור לו להדפיס כי יש לו בעיה עם המדפסת.
אנחנו לא עוזרים, כי הבהרנו מראש שלא נעזור. אבל אנחנו גם לא כועסים.
כל שנדרש הוא לומר: אני מצטערת, אני לא עוזרת בשעות האלה. ידעת מראש ובחרת שלא להתארגן על זה.
אבל אמא….
אני מבינה, צר לי שיהיה לך לא נעים מחר, פעם הבאה תזכור להתארגן בזמן.
3. בני זוג
לא תמיד נצליח להגיע להסכמה מלאה עם בני הזוג שלנו. רצוי שכן, וחשוב לעבוד על זה.
אבל לא תמיד נצליח. חשוב אז רק להגיע להסכמה על החלוקה ולוודא שאתם מתואמים בזה ולא שהילדים ישחקו על זה.
ילדים יכולים להכיל את זה שיש חוקים קצת שונים עם כל הורה על עוד זה ברור, עקבי ומתואם.
לדוגמה – אחד מכם רוצה לסגור ערב בשמונה והשני נוטה למשוך את הערבים, זה בסדר שהילדים ידעו שכל אחד מתנהל אחרת.
אבל הגבול צריך להיות ברור גם בין בני הזוג. אז אם אמא מושכת את הערב, אבל אבא כבר סגר אותו בשמונה והילדים ניגשים אליו, במקום לכעוס ולחשוב שגם בת הזוג עכשיו פורצת גבולות, תעירו בשקט- היום זה ערב של אמא, היא תעזור לך והפנו את הילד המבולבל להורה הנכון. על הדרך אולי אפילו הרווחתם עוד נשיקה מהילדים, הזדמנות להתפנק איתם על הספה מול הטלוויזיה וזו אפילו לא בעיה שלכם איך עכשיו אוספים אותם חזרה למיטות