המצב החברתי של הילדים שלנו הוא אחד הנושאים הרגישים והכואבים.
זהו גם נושא מאתגר מאחר ולמעשה חיי החברה של הילדים הם מרחב שלהם.
ברור לכל הורה שבשונה ממרחבים שבהם נוכחות מבוגרים מובנית, כמו המשפחה, בית הספר, חוגים, למרחב החברתי אנו צריכים לפלס את דרכינו.
מדובר במרחב שאנו נוטים לא פעם לחשוב עליו כאזור פרטי של הילדים, מקום לתרגל ולממש עצמאות. מקום בו הכללים קצת שונים מעצם זה שהוא עולם של צעירים. וזה בסדר שזה כך.
אך האם זהו שטח הפקר?
התשובה היא לא.
גם במרחב הזה, העצמאי, פרטי, חברתי, הילדים שלנו צריכים הכוונה, חינוך, כלים, ולא פעם ממש הגנה.
אז הנה כמה שאלות שעולות:
איך נדע אם להתערב או לא?
ראשית חשוב שתהיו מודעים למה שקורה שם. זאת על מנת שתוכלו באמת לבחור אם להתערב.
שאלו עצמכם למה אתם רוצים להתערב ?והנה כמה מקרים בהם נתערב:
- יש חשש או וודאות לפגיעה בילד שלכם או ילד אחר – צורך ממשי בהגנה
- אתם עדים להתנהגות שנוגדת את הערכים שלכם ופוגעת מבחינתכם בחינוך הילדים שלכם.
- אתם מזהים שהילדים לא יודעים איך להתמודד ואתם מעוניינים לתת להם כלים
התערבות ואי התערבות מעבירות מסר – מסר של מה אנחנו חושבים על זה, מסר באשר לחופש שיש להם לעשות מה שהם רוצים שם.
לדוגמה – אם אנחנו מארחים ילדים בבית שלנו והם מתנהגים בצורה שלא מקובלת עלינו, אם נבחר שלא להגיב, הם מבינים שאנחנו לא מתערבים, זה נותן להם תחושת כוח וחופש לעשות מה שירצו גם אם הוא פוגעני. זה פוגע בסמכות ההורית שלנו וביכולת של הילד שלנו לעמוד מולם.
האם לא צריך לאפשר להם להיות כמו החברים, כדי שיהיו מקובלים
אם אנחנו חושבים שהדבר החשוב ביותר הוא שיהיו להם חברים, שהם יהיו מקובלים, זה גם מה שהם ירגישו.
זה אומר שהם יעשו מה שצריך כדי להיות מקובלים.
גם דברים שלא מקובלים עלינו.
אם אנחנו מתפשרים על הערכים ושיקול הדעת שלנו, גם הם לא ילמדו לעמוד על שלהם, להפעיל שיקול דעת, להיות מסוגלים לשלם מחיר חברתי כדי לעשות את "הדבר הנכון" .
חשוב שאנחנו נהווה דוגמה אישית.
לא נבהל מכך שהם כרגע בלי חברים. או בגילאים בוגרים יותר לא יוצאים עם החברים בערב. הם בוחרים במה שטוב להם באמת.
ילד שמסוגל להיות לבד, שמסוגל לוותר על חברים למען עצמו או ערכים שלו, הוא ילד חזק! הוא יגדל להיות האדם שאתם רוצים שהוא יהיה.
מצד שני, צריך לזכור שחיים בחברה משמעותם לפעמים גם להתפשר, לעשות דברים כי ככה מישהו אחר רוצה או כי אלה החוקים של הקבוצה והם נועדו לשמור על הקבוצה.
כולנו חיים לפי חוקים חברתיים, מי יותר ומי פחות.
לדוגמה – כללי נימוס. לדוגמה- אם אני כילדה ביליתי כל החופש הגדול עם חברים ובשבוע האחרון אני רוצה לנוח לבד, אבל החברה הטובה שלי חזרה מחו"ל ובכלל לא ראתה חברים כל החופש כי הייתה אצל סבא וסבתא בארצות הברית, והיא ממש רוצה שנפגש ונפגש עם חברות – אם אסכים לעשות זאת זו לא רק כניעה וחוסר נאמנות לעצמי. זו בחירה לשמח אותה. זו חברות.
אין כאן תשובה חד משמעית וחלק מהתפקיד שלנו כהורים במצבים כאלה הוא ללמד את הילדים להכיל את המורכבות וגם כן להיות קשובים לעצמם. כמו כן נעזור להם למצוא עד כמה שניתן פשרות שהם יכולים לחיות איתן ביתר קלות ולא פוגעות בהם. למשל, להגביל את כמות המפגשים עם חברים במקרה הזה, לבקש מעוד חברות לקחת חלק, להגביל שעת מפגש אם למשל הבת שלנו רוצה בעיקר פשוט לקום מתי שבא לה. כלומר לפעמים נצטרך לעזור לילדים לזהות במדויק מה הקושי ולראות אם יש לנו איך לתת לזה מענה וגם לעשות למען החברה.
מה אם אנחנו רואים את המצוקה או שהילדים פונים אלינו בבקשה לעזרה?
ראשית חשוב שלא נבהל, לא נגיב מהכאב שלנו.
- בקשו שיספרו. תנו להם לפרוק.
- שאלו מה היו רוצים לעשות עכשיו? זה מרחב שלהם ויש להם תובנות וכלים שלנו אין .
- שאלו מה אתם יכולים לעשות עבורם?
- עזרו להם להבין יותר מדויק את הסיטואציה, להבין את הצדדים האחרים.
- הציעו אפשרויות שונות להתמודדות.
- אפשר לערב גורמים אחרים כמו הורים, בית הספר, מדריך בתנועה, בתאום עם הילדים.
- עזרו להם לא להבהל, חזקו אותם, עזרו להם לראות את הדברים בפרופורציה.
אם אתם רוצים לנקוט צעד שלפי שיקול הדעת הבוגר שלכם חיוני והילדים מתנגדים, עשו זאת.
אך הסבירו לילדים למה זה חיוני והראו להם שצר לכם שאתם פועלים בניגוד לרצונם.
חשוב שהם לא ירגישו שאתם לא מתחשבים בהם והם מאבדים שליטה על העולם שלהם והבעיה שלהם ברגע שהם פונים אליכם.
נהפוך הוא, חשוב לפתח בהם תחושת מסוגלות. להראות להם שהם בעצם חלק מהפתרון. זה לא שאתם פותרים עבורם.
המשיכו לעקוב אחרי הדברים, לחזור אל הילדים לשאול מה קרה בעקבות ההתערבות שלכם, איך הם מרגישים עם זה, מה שלומם.