איך לדבר עם ילדינו על הדברים הקשים של החיים?

חזרה לתפריט הקורס

*ייעוץ מקצועי, ד"ר אביטל גרשפלד ליטוין, פסיכולוגיה רפואית מומחית

כולנו כהורים היינו רוצים שילדינו לא יחשפו לעצב , כאב או רוע של העולם.
אבל המציאות אחרת.
אין לנו איך לחסוך את זה מהם.  הילדים ייחשפו למציאות ולא תמיד כשנבחר ולא תמיד איך שהיינו רוצים.

אז מה כן תפקידנו כהורים? איך נכון לדבר על דברים כאלה, מתי?

לאפשר ולתת לגיטימציה לכל רגש או מחשבה של הילדים.

כולל שזה בסדר בו זמנית להרגיש רגשות שונים (אני עצוב שהחתול מת אבל שמח שעכשיו יקנו לי כלב).

זה גם בסדר שאנשים שונים יגיבו מאוד שונה לאותם מצבים.  לא כולם בוכים, לא כולם מראים שינוי התנהגות או סדר יום. לא כולם מרגישים אותו דבר. זה לא מדד לאהבה או לאם אני בסדר אם אני מגיב ככה.

זה בסדר להירתע, להיגעל, לפחד. אפשר אחר כך לדבר על מה עושים עם זה, אבל הרגש עצמו לגיטימי.

חשוב גם לתת מקום לדיבור,  אל תגידו – "אל תחשוב על זה", "אל תגיד כאלה דברים יהיה בסדר"

לתת מידע

הדרך הכי טובה לתת מידע תואם למה שנכון לילד היא ראשית לשאול:
"אתה רוצה לשאול אותי משהו? יש משהו שהיית רוצה לדעת? שאתה רוצה שאני אסביר?"

לתת מידע בסיס ועובדתי. הימנעו מלהוסיף שיפוט, רגש, תרחיש עתידי –
"סבא חולה בסרטן. סרטן זו מחלה".

אם הילדים שואלים איזו מחלה?
"מחלה שבה תאים מסוימים מתרבים יותר מידי ועל חשבון תאים טובים.  יש סוגים שונים של סרטן והם פועלים אחרת בגוף. אבל סביר להניח שתראה את סבא מרגיש לפעמים לא טוב, אולי קצת יותר חלש.

להראות שאנחנו מסוגלים להתמודד

כדי לחזק אותם.

אמא את בוכה?
"כן, אני בוכה."
ואם אתם ממש במשבר, אמרו לילדים –" מאוד קשה/עצוב לי כרגע. אני לוקחת לעצמי זמן להיות לבד/לא ללכת לעבודה/להיות עם אחותי…..אבל אני אהיה בסדר. ייקח לי כמה ימים. ואז גם יהיה לי יותר קל לדבר איתך על הכל".

"אתה יכול לדבר איתי על הכל, לשאול הכל" – אני לא נבהלת או מתפרקת מעצב. להראות שלצד ההתמודדות עם הדבר עצמו אנחנו מנהלים חיים שגרתיים, ממשיכים לצחוק בהקשרים אחרים, לעבוד, לאכול וכדומה.

במידה ואתם ממש לא במצב להיות שם בשביל הילדים חשוב לדאוג למבוגר קרוב אחר שיוכל לתמוך בהם ולהמשיך שיגרה עבורם.

לתת כלים

שאלו אותם והיו יצירתיים.
"מה יעזור לך ? מה יקל עליך? מה היית רוצה לעשות?"
אתה רוצה שנשחק עכשיו? נצייר? נלך למקום כלשהו? נהיה עם מישהו? נראה טלוויזיה? אתה רוצה שאני אהיה איתך עד שתרדם?
(ילדים יודעים לא פעם מה יעזור – שוקו חם, ילד שביקש להכין מצגת על הכלב, ילדים שביקשו לישון כל המשפחה יחד באותו לילה, לא ללכת לבית הספר, ללכת לדודה , להזמין חברה ועוד).

להרגיע ולנחם אבל רק עם האמת

"כן יש/יכול לקרות"
אבל אני אהיה כאן, בינתיים טוב לנו, בשביל זה אני עושה….לכן יש שמירה בבית הספר, יש כאלה שמבריאים, יש תרופות, פיתוחים חדשים, יש הרבה טיפולים שיכולים לעזור…. הרוב סביבנו לא (חולים, נדקרו על ידי מחבל וכו), לפחות היה לנו את רקסי (הכלב) והיה לנו כייף יחד, אבל יש המון אנשים טובים שעושים דברים נפלאים (אחרי שאלה על אנשים רעים) "

וגם לפתח תחושה של מסוגלות– "תהיה עירני, אתה יכול לעזור, אתה יכול לבחור לעשות טוב, אורח חיים בריא (לא כהבטחה) ,
וגם
יש משהו היית רוצה לעשות? אתה יכול לבקר אותו, אתה יכול ללטף אותו בזמן ש….אתה יכול להכין לה מתנה, את יכולה לשבת איתה בהפסקות…". בחירה ועשייה עוזרות לילדים וגם לנו המבוגרים, להרגיש קמצת פחות חסרי אונים אל מול הקושי.

להיות שם בשבילם

לאפשר לפנות אליכם לא רק כשאתם הגדרתם.
להיות שם לפני אחרים כמו בית הספר, חברים.
זה מאפשר לכם לעשות את השיחה כמו שאתם רוצים לפני שהם שמעו/חוו דברים עם פרשנויות של אחרים.

מה לא לעשות?

לא להביא את המטענים הרגשיים, פחדים, זיכרונות  שלנו
זה נורא עצוב ש…סרטן זו מחלה קשה שמתים ממנה, אני יודעת שזה פחד אלוהים המחבל הזה שמסתובב

לא להכניס פרשנויות – לזכור שהילדים מסתכלים אחרת ולוקחים בפרופורציות אחרות   – הפחד שלנו ושלהם שונה בתוכן ובעוצמה.

לא לתת הבטחות שווא – גם לא נוכל לקיים הבטחות אלו ואז הילדים יותר לא יאמינו לנו וגם הן משאירות את הילד בפחד כי הוא יודע שהן שווא וזה סוגר את היכולת לדבר.
"מה פתאום,  לך זה לא יקרה", "לא אתה לא תמות לפני הרי אני יותר מבוגרת", סבתא מתה והלכה לעולם טוב יותר" – (איך אתם יודעת?) "המחבל לא יגיע אלינו" – (אתם בטוחים? )…

לכן נענה את האמת. זה שנהיה מסוגלים להגיד אותה יעזור להם לקבל אותה. אם אנחנו בורחים מהמציאות הם מבינים שהיא מפחידה.
"כן זה מפחיד", "כן זה יכול לקרות" "כן יש רוע בעולם"
אבל כן לחזור אל החצי כוס המלאה.

לא להכריח אותם לעשות דברים שמעוררים בהם פחד או סלידה.

לדוגמה:  ילד שנרתע מלנשק הורה חולה , לא להכריח אותו לנשק. חשוב לעבוד על איך כן לייצר קירבה בהדרגה, לנסות להבין מה מרתיע. אבל גם לתת לגיטימציה ומרחב.

אז איך מתחילים לדבר

מה שמעת? מה ראית? מה אתה מרגיש? מה אתה יודע? מה היית רוצה לשאול אותי?
לקרוא לדברים בשמם – סרטן, מת, נכה, טרור, סכין, פיגוע
אחרי שלב הבירור  – מה היית רוצה לעשות עכשיו? (משהו מועיל, משהו מנחם, בירור מידע, הסחת דעת וכו)
אתה רוצה שאני אשאר איתך קצת? שנעשה משהו יחד?

כאשר מדובר במשהו מתמשך כמו מחלה חשוב לחזור ולפתוח את הדלת לדיאלוג.
אם יש שינוי או אירוע שקשור – לשאול שוב מה שלומם, אם יש משהו שהיו רוצים לשאול או לעשות.

אם הילד שלכם לא רוצה לדבר  – שיטת הנגיעה וצעד אחורה. וחוזר חלילה. התפקיד שלכם להשאיר את הדלת פתוחה.
שואלים ואם הילד לא רוצה לדבר אומרים "זה בסדר לא חייבים לדבר אבל שתדע שאתה תמיד יכול לבוא לשאול אותי או לספר לי." או " בסדר, רק חשוב לי לומר לך שאתה צריך לשים לב ש…."חשוב לי לומר לך שיש הרבה סוגי סרטן והרבה טיפולים והרבה פעמים  אנשים מבריאים מזה".

ואם מדובר בחבר קרוב או בשכבה

חשוב ליזום שיחה.

מעבר לשאלות שפרטנו מעלה, תשאלו גם אם הם היו רוצים לעשות משהו עבור אותו ילד/ה.
תשאלו קצת מה הם רואים בבית הספר ואם הילדים האלה מחסירים הרבה, משתלבים בהפסקה, אם יש להם חברים. המטרה היא לעורר בהם רגישות ואחריות חברתית, ללמד אותם על מה הם צריכים להסתכל כשמישהו לידם חווה משהו אחר ולא נעים. זה נכון אגב גם לנושא של התנהגות חברתית בין ילדים.

במידה ואתם מגלים שהילדים החולים סובלים מבדידות מומלץ לדבר עם הילדים שלכם מה הם יכולים ורוצים/מוכנים לעשות כדי להקל עליהם.

בלי ללחוץ! לא לחייב אותם לעשות דברים שהם לא רוצים. אבל כן לפתח בהם רגישות.

ולגבי מה הם אומרים לילדים החולים.
בעקרון ככל שהם יהיו יותר טבעיים טוב יותר. זה בסדר שהם ישאלו את הילדים החולים דברים ישירים. כמובן שצריך לדבר על עידון – לא להגיד "יואו, למה אתה קרח פתאום! או מה זה השער המוזר הזה? אבל כן אפשר לשאול – מה קרה לשיער שלך? זה כואב? איך זה מרגיש? מה עושים לך כשאת בבית החולים?

דיבור ישיר וכן מאפשר לחולה לדבר. חולים לא פעם סובלים מבדידות בדיוק בגלל חוסר הרצון של הסביבה לדבר.

וההתעניינות בהם ובמה שעובר עליהם מראה להם שאכפת לנו.

כמובן שרצוי שאחרי הדיבור על המחלה הילדים גם יתעניינו בהם כילדים. את מפסידה הרבה לימודים? במה את משחקת אם את ככה? את רוצה שאני אשב איתך? את רוצה שאולי נשחק כמה בנות ב….אתה רוצה שנעשה מסירות במקום כדורגל כדי שלא תצטרך לרוץ?

זכרו. הילדים נחשפים לדברים וחלקי דברים. הסתרה, חוסר דיבור, תשובות לא אמיתיות, כל אלה משאירים אותם לבד. ילדים משלימים את "התסריט" מתוך הלכים שיש להם ולרוב התסריט שלהם הרבה יותר גרוע וחסר את הריכוך והחיזוק שאתם יכולים להעניק להם.

לכן במקום לפחד מהשיחות אפשרו אותם. השאירו תמיד דלת פתוחה לחזור אל הנושא.