הילדים כל היום במסכים – אם לא במחשב אז בטאבלט, או בסלולרי, אם לא במשחק אז ברשת החברתית, אם לא בזה אז ביוטיוב. הם מצלמים את עצמם, מתכתבים, מקליטים הודעות, שולחים סרטונים.
אנחנו מנסים לדבר איתם והפרצוף תקוע במסך.
יושבים אצלם חברים והפרצופים של כולם במסכים. לפעמים יחד לפעמים לחוד.
נוסעים לטיול ובמקום להסתכל על הנוף או לעשות משהו משפחתי (לשוחח, לשיר, לשחק) הם מסתכלים על המסך.
יושבים בארוחת ערב וצלצולי ההתראות לא מפסיקים.
ואיך תהיה לנו שליטה אם זה הכל בתוך מכשיר אחד קטן, שלהם?
זו החוויה של חלק גדול מההורים.
אבל מה באמת מציק לנו?
האם זה משהו מוחשי, סיבות נכונות לדאגה או שרק קשה לנו להתחבר לשינוי?
האם ילדים באמת לא חברותיים היום או אפילו אנטי סוציאליים או שאולי השיתוף האין סופי דווקא מייצר סוג חדש של חיבור, של שיתוף, מאפשר להכיר ולדעת זה על זה דברים שאנחנו לא ידענו על החברים שלנו, מאפשר לחשוב על החברים גם כשהם לא לידנו?
האם אנחנו אמורים להתקדם עם השינויים של העולם או שיש לנו תפקיד אחר כהורים?
אז כדי לגבש עמדה חשוב שנדייק את הדברים לעצמנו.
אלמנטים בעייתיים בשימוש במסכים.
התמכרות – ככל שגיל תחילת השימוש צעיר יותר ככה נראה יותר התמכרות למסך. בין היתר מאחר וזה משפיע על ההתפתחות האישית בגיל זה ומקבע הרגלים. היכולת להתנתק , לא להיות בחרדה מכך שמפסידים דברים שקורים ברשת כשאני לא בטלפון, התפיסה הבסיסית של זמינות מתמדת לכולם וחוסר היכולת ללמוד להציב גבולות לעצמי ולאחר.
כיום מדברים על דכאון הנובע מהרשתות החברתיות הן בשל העובדה שאנשים מעלים לרוב תכנים חיוביים שיוצרים אשליה שלאחרים יש חיים נהדרים, חיי חברה פעילים.
והן בשל מה שנקרה – FOM0-fear of missing out, החרדה שוקרים כל הזמן דברים ברשת בלעדי, עלי, שאני מפסיד, שיש שם משנו משמעותי שזה נורא שלא הייתי חלק ממנו.
כישורים חברתיים בין אישיים: יש חשיבות לפיתות כישורים חברתיים של תקשורת בין אישית ופנים אל פנים ולוודא שכשהילדים יחד, הם לא בתוך המסכים. נכון שכיום חשוב גם שנדריך אותם ונעזור להם לפתח כישורים חברתיים ברשתות החברתיות שהן ביטוי של העולם המודרני. אולם לפני שנוכל לכוון אותם ברשת החברתית, עלינו ראשית לעזור להם לפתח יכולות אלו ללא העוצמה, החשיפה והפומביות של הרשתות. מבלי שאפשר להתחבא מאחורי המסך והמקלדת, כשהם רואים בעיניים את ההשפעה שיש לאינטראקציה על הצד השני.
ילדים שלא פתחו כישורים אלה מתקשים בהמשך להתנהל שלא דרך המסך והמקלדת גם במקרים בהם האינטראקציה הבין אישית הישירה נדרשת. לא פעם נראה ילדים נמנעים ממפגשים, משיחות טלפון ומשיחות פנים אל פנים. יתרה מזאת, הרשתות החברתיות הן קבוצתיות ולא מאפשרות יחסים אינטימיים בין שני אנשים. נכון שאפשר לקיים שיחות בפרטי, אבל עדיין מדובר בתקשורת שלא פנים אל פנים, במשפטים קצובים.
חוסר בשלות להתנהלות ברשתות החברתיות – כשהכל פומבי, כשהם לא באמת מעלים תכנים משמעותיים, כשזה בא על חשבון אינטראקציה ישירה, כשכושר הביטוי שלהם לא מפותח, כשהבנת המשמעויות של טקסטים או ההשלכה על האחר מוגבלות.
בניית זהות: צעירים בונים את הזהות שלהם בין היתר דרך מה שמתרחש בקבוצות – איך הגיבו להם, כמה לייקים קבלו, במה משתפים אותם וכדומה. חשוב לנתק אותם מהרשת החברתית, לאפשר עיצוב זהות ותחושת ערך עצמי שלא נמדדות אל מול הקבוצה כל הזמן. חלק מהחוסן של ילדים מתפתח בזכות חבר/ה טובים. הידיעה שיש מי שאוהב אותי או מסכים איתי עוזרת להם אחר כך גם להתמודד עם מצבים בהם הקבוצה עשויה להביע יחס שלילי.
התפתחות כללית: ידוע ממחקרים שככל שגיל השימוש במסכים יורד, ושעות השימוש במסכים עולות, כך נראה יותר עליה בסף גירוי, חיפוש אחר סיפוק מהיר, קושי באיפוק, הפרעות קשב וריכוז ופגיעה בהתפתחות של אמפתיה.
בריאות: קרינה והפרעות שינה לילדים שמתקשים להתנתק מהטלפון. כמו כן יש עליה בבעיות ראיה ובעיות גב עקב הישיבה המתמשכת כפוף למחשב או לטלפון.
חשיפה לתכנים: עם הטלפונים החכמים ניתנת גישה לרשת האינטרנט הכוללת ובכך נחשפים הילדים למגוון תכנים שאינם תואמי גיל. בנוסף כמובן יש למבוגרים אחרים גישה ישירה אל הילדים שלנו.
אז למה בכלל לאפשר?
התשובה בעיקרה היא – כי זו המציאות החדשה. ואנחנו לא יכולים למנוע את המציאות.
מה שאנחנו יכולים ורוצים לעשות הוא לצייד את הילדים בכלים להתמודד עם המציאות. להתנהל בתוכה בצורה מושכלת, מתוך מודעות ובחירה.
צריך גם לזכור שתמיד יהיה הדבר הבא. הטכנולוגיה הבאה, האפליקציה הבאה, האופנה הבאה. אם לפני שנים בודדות המלצנו להורים לא לשים מחשב בחדר אלא במרחב ציבורי בבית, הרי שהיום זו המלצה כמעט לא רלוונטית כי הכל נמצא בטלפון שבכף היד.
והחיים יביאו עוד הרבה אתגרים כמו לחץ חברתי, אלכוהול, סמים ועוד. השינויים והאתגרים לא יהיו רק בתחום הטכנולוגי. כל אחד מאלה יצריך כלים להתמודדות. לכן, התפקיד העיקרי שלנו הוא ללוות את הילדים לקראת בגרות ולצייד אותם במירב ומיטב הכלים שנוכל, מתוך ידיעה שלא נשלוט במציאות, לא נמנע אותה ולא נוכל להחזיק את הילדים שלנו בבואה.
אז מה אנחנו אמורים לעשות?
התשובה לזה היא מורכבת ופשוטה בו זמנית.
אנחנו אמורים לחנך.
אנחנו נחנך להתחשבות בזולת, אפתיה, אחריות אישית, צריכה ביקורתית ועוד. זה לא משנה אם זה נעשה בכיתה, בגינה הציבורית, אצלנו בבית או בתוך מכשיר קטן שמאפשר גישה למרחבי ענק ומרחבים חברתיים.
זה אומר שבגילאים הצעירים אנחנו נוכחים במרחבים הציבוריים חברתיים של הילדים שלנו, גם אם אלה מתנהלים חלקית בטלפון. אם הם שם, גם אנחנו נהיה שם. ואנחנו נעיר ונגיב למה שקורה שם.
החוכמה היא כמו תמיד, להגיב ממקום מתעניין ומלמד ולא ממקום שופט, פוסל, כועס, מאוכזב וכדומה.
בגילאים היותר גדולים גם רצוי לבקש לראות מידי פעם – עדיף עם הילד – מה קורה ברשתות החברתיות, לאן הם גולשים. אפשר גם לבקש שיספרו לנו. לשאול שאלות כדי לקבל תיאור של מה קורה. למשל "תגיד אצלכם גם קורה שמישהו שולח סרטון פורנוגרפי? ", "אצלכם גם יש הוצאה והכנסה של ילדים מקבוצות"? "קרה שמישהו הפיץ בכוונה תמונה פוגענית"?
את השאלות נסחו לא ישירות עליהם – אנחנו לא מבקשים שמות של חברים, אנחנו שואלים שאלות כלליות כדי לקבל תמונת מצב של מה קורה במרחבים האלה.
במידה ונאמר לנו על דברים שכן, זה קורה, אפשר לשאול האם זה קרה לך? היית מעורב במצב כזה? מה הרגשת? מה עשית? למה בחרת ש…
במידה ושמענו משהו שמדאיג אותנו, נמשיך לשאול כמובן. ונכוון להתנהגות הנכונה.
יש ילדים שיעבירו תמונה פוגענית ויפיצו אותה? למה לדעתך? מה את חושבת שאת צריכה לעשות כשאת רואה התנהגות כזו?
אחרי מספר שאלות אפשר להגיד מה מטריד אותנו. "אני אגיד לך מה מדאיג אותי ואת מוזמנת להגיב".
כשהם מקללים, פוגעים באחר, נוהגים באלימות או משחקים במשחקים לא מתאימים, זה המקום שלנו ההורים לחנך בדיוק כשם שהיינו עושים בכל מרחב אחר.
זה שמקובל לעשות שימוש בקללות לא צריך לבלבל אותנו – זו בדיוק אחת הבעיות העיקריות. הם מפתחים אדישות רגשית. הם מתרגלים לדיבור פוגעני. בניגוד למה שאנחנו חושבים גם הם לא לתמיד יודעים להבדיל בין מה שנאמר בצחוק, ציני או נועד ממש לפגוע. וגם אם כן , חלק מהתפקיד שלנו היא לשמור שלא יתרגלו לזה. שלא יאבדו את החושים שאחראים להדליק לנו נורות אדומות.
אגב, גם לנו ההורים קשה לדעת מתי משהו פוגעני בדיוק בגלל זה. כי אם הם כל הזמן מדברים ככה, איך נדע מתי מתקיימת פגיעה? והאם כשמישהו באופן קבוע מכונה מכוער או הומו, בטוח שזה לא מעורר בו מחשבות כלשהן? האם גם לחתיך המקובל היו יכולים לקרוא ככה ברשת החברתית באופן קבוע?
אחד הדברים שאנו רואים כיום, הוא שגבולות שהיו ברורים לנו המבוגרים – אני מדבר בצורה מסוימת עם חברים אבל לא עם הורים, לא במקום העבודה, הולכים ומטשטשים. הצעירים של היום מדברים באופן דומה מאוד גם למורים, הורים, ואפילו במקומות עבודה. ראו נוסחים של פרסומות, דיבור בפייסבוק של מבוגרים, טקסטים בסדרות.
לכן חשוב שכן נקפיד לתקן, לחנך, לכוון ולא נקבל את המציאות ונזרום איתה.
נציב גבולות
הגבולות באים לידי ביטוי במישורים שונים.
- לא בכל גיל חייבים לתת סמארטפון עם גישה לרשת.
- אין סיסמאות כניסה ואם החלטתם לאפשר אתם יודעים אותם. הורים לא ממודרים מהטלפונים.
- מגבלת שימוש – ייתכן ויש אפליקציות או תכנים שלא נאפשר לילדים.
- מגבלת עיתוי– בזמנים משפחתיים או חברתיים או שמסיבה אחרת חשוב לנו שהילדים לא יהיו בטלפון או במחשב, נגדיר זאת ונקפיד על כך. בלילה, לא ישנים על טלפון בחדר (מחקרים מראים שיש הקשבה תוך כדי שינה מה שפוגע בשינה. בנוסף זה מעודד את ההתמכרות בכך שלרוב האנשים יש נטייה ברגע שהם פוקחים עיניים להציץ בטלפון לראות אם יש הודעות או לעבור על מיילים). ייתכן שבשעות של התארגנות, לוז צפוף, נבחר שכולם שמים טלפונים בצד.
- מעבר לזאת ייתכן ונבחר להגביל כמות – שעות מסך. צריך רק לזכור שעם הגיל זה נהיה קשה מבחינה זו שבאמת פונקציות שונות של החיים שלהם מתנהלות שם, כמו מטלות לימודיות, תקשורת עם הורים של קבוצת החניכים שהם מדריכים, תאומים חברתיים, הכנת שעורי בית יחד כשהם מתייעצים ומקבלים עזרה בקבוצות החברתיות ועוד.
זכרו, לכל גבול צריך להיות רציונל ברור. למה בחרנו בגבול הזה ולאיזה מהנזקים הוא אמור לתת מענה.
דוגמה אישית
מאחר וגם החיים שלנו כיום מתנהלים במידה רבה ברשת או בניידים – מיילים, הודעות טקסט וקול, היומן שלנו, תזכורות, מוסיקה….ההבחנה בין מבוגרים לילדים מצטמצמת.
אנחנו צריכים להיות מודעים למקומות בהם אנחנו לא עומדים בגבולות שהצבנו לילדים שלנו.
לפעמים זה מוצדק ונדע להסביר – לילדים אין לקוח מחו"ל עם שעות לא נוחות, או צוות עובדים בשטח והם לא צריכים להיות זמינים למקרה שחס וחלילה קרה משהו לילד שלהם, הם לא צריכים להיות זמינים לשמרטפית או לילד שאמור לתפוס הסעה, הורה חולה וכדומה.
אבל בהרבה מקומות אין הבדל. אם אף אחד מהתנאים לעיל לא חל, סביר להניח שגם אנחנו לא צריכים את הנייד לידנו בארוחה המשפחתית .
גם אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתנתק, להבין שזה שאנחנו מקבלים הכל לנייד לא מחייב אותנו להיות זמינים או לענות להכל ברגע שזה נכנס.
אנחנו צריכים להראות שאנחנו יכולים להתנתק, לא קשובים על הזמן למה קורה שם, לא בודקים את עצמנו לפי תגובות של אחרים ברשת, לא מרגישים צורך לשתף במיידי וכדומה.
אנחנו צריכים להראות שאנחנו לא מעלים חומרים אישיים או מעלים עם הגדרות פרטיות נכונות.
אז מה הכללים הנגזרים מזה?
- בארוחות משפחתיות באמצע השבוע, או בששי שבת, חג, כולם משאירים את הטלפונים בחדר אחר.
- לא מטעינים טלפונים בלילה ליד המידה בגלל קרינה וההתמכרות.
- לא מכינים שעורי בית עם טלפון ליד.
- כשאתם ברכב, טלפונים בתיקים -של הנהג בהכרח וגם האחרים, אתם לא נהגי מונית שלהם.
- כשאתם מסתובבים בקניון, משחקים בגינה, נפגשים עם חברים – טלפונים בתיקים. הם ואתם יכולים מידי פעם להציץ (ואם אפשר שלא, עדיף) אבל לא להסתובב עם הטלפון ביד. עצם הניתוק הפיזי מהמכשיר הוא משמעותי.
ומה עם תכנות ואפליקציות חסימה והגבלת זמנים ?
אפליקציות ותוכנות שונות עובדות על סינון תכנים באמצעות מילים, התראות לטלפון של ההורים אם יש תכני התכתבות בעייתיים, ניתוק מכשירים בשעות שהוגדרו ועוד .
בגילאים הצעירים (עד ג בערך) הן יותר רלוונטיות אם כי חשוב להבין שיש להן מחיר והן בשום פנים לא יכולות להחליף את עבודת החינוך שלנו. הן אמצעי הגנה נוסף אבל הן לא מפתחות בילדים כלים ומסוגלות להתמודד.
במידה מסוימת הן משחזרות את הבעיה – אנחנו מעבירים הכל לעולם הטכנולוגי במקום להבין שהטכנולוגיה היא כלי, אבל בסופו של יום מדובר באנשים ולשם כך נדרש קשר אישי.
בדיוק כמו שיש לנו הרגשה שחיי החברה של הילדים השתנו והטכנולוגיה השתלטה ככה כאשר אנחנו רק מסתמכים על תוכנות אנחנו גם ביחסים בבית מוותרים על התקשורת והקשר.
אצל הבוגרים יותר זה נחווה ככפייה, ריגול, אמצעים אגרסיביים ושוב, לא מאפשר לפתח בהם את המסוגלות להתמודד, לעשות בחירות נכונות, לקחת אחריות.
אתם ההורים, אתם מחנכים, זה רק עוד אתגר ואתם כן יודעים יותר מהם
האינטרנט שינה את עולמנו במובנים רבים והוא גם משפיע על יחסי הורים ילדים.לא רק בגלל אין ספור הקונפליקטים שהוא מעורר, אלא גם בגלל שהוא ערער את הביטחון של המבוגרים בעצמם כמובילים, כמי שיכולים לתרום לילדים.
במידה רבה הילדים היום מובילים – המבוגרים בתחושה שהם צריכים לעמוד בקצב, לעקוב אחרי ההתפתחויות, להכיר כל פעם את הדבר הבא, להיות דומים לילדים כדי שיוכלו לדבר איתם בגובה העיניים.
אנחנו צריכים להכיר ולדעת כי באמת זה העולם ואם אנחנו רוצים להיות רלוונטיים וכתובת שהילדים סומכים עליה, אנחנו צריכים להכיר.
זה לא אומר שאנחנו צריכים להכיר הכל , לעמוד בקצב שלהם או לנהוג כמוהם. וחלק גדול מההכרות נעשה דרכם – כשנשאל ונדבר איתם על זה ונבקש אפילו שיראו וידגימו לנו. גם ההורים שלנו לא הכירו כל מה שאנחנו עושים עם החברים שלנו.
אנחנו צריכים לדעת מספיק כדי לקבל החלטות מושכלות ולא החלטות מתחושת בטן או מהסתכלות לא מושכלת ושלא מבינה.
לפעמים בגלל שהם מהירים יותר, מכירים יותר, מבינים מהר יותר את התפריטים ואופני השימוש, נדמה לנו שהם חכמים מאתנו. כשאנחנו מבקשים מהם עזרה, שהם יחפשו עבורנו, יתקינו עבורנו, נדמה לנו שאנחנו בעמדת חולשה או נחיתות, הם יותר…
אבל !
הם לא מבינים את החיים טוב יותר, הם לא עם יותר כלים להתמודד עם האתגרים והסוגיות המשמעותיים, הם עדיין צריכים ליווי בהתנהלות במרחבים ציבוריים חברתיים. כשהם נתקלים בבעיה חברתית אין משמעות לזה שהיא מתקיימת בטלפון, היא בעיה חברתית עם השפעות רגשיות עליהם ושם אנחנו כן המבוגר האחראי, היודע.
נפעל מתוך הקשבה להם בדיוק כשם שאם הם רבים עם חברים במרחב לא טכנולוגי נהיה קשובים להם, אבל, בהחלט יש לנו מה לייעץ, להנחות ולתת.
הטכנולוגיה אם כן מבלבלת אותנו ומביאה אתגרים חדשים.
אבל בסופו של יום, ההתמודדות, התפקיד ההורי, החינוך, לא משתנים מהותית ודומים כלל תחום אחר, לכל גבול אחר שנבחר להציב, לכל חינוך אחר שנבחר לתת. המשימה שלנו לא השתנתה – לשמור על ביטחונם, לתת להם כלים להתנהל נכון ולמנוע פגיעה באחר.